רע"ב 1942/05 מוחמד אבו צעלוק נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה :

1.המבקש מרצה עונש מאסר בן 4 שנים מיום 13.3.01 בגין 4 עבירות סחר בסמים, ועבירות נוספות. מועד תום ריצוי תקופת שני שלישים ממאסרו (בניכוי מינהלי) חלף ביום 9.9.04. מועד תום ריצוי מלוא העונש (בניכוי מינהלי) הוא ביום 1.4.06.

2.ביום 24.1.05 דנה ועדת השחרורים בבקשת המבקש להשתחרר שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו. חרף עמדת בא-כוח המדינה אשר התנגד לשחרור, החליטה ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם, המלווה בתכנית פיקוח.

ביום 26.1.05 הגישה המדינה עתירה לבית המשפט המחוזי כנגד החלטת ועדת השחרורים, בה נטען כי החלטת השחרור לוקה בחוסר סבירות ממספר טעמים. ביום 9.2.05 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו ובו קיבל את עמדת המדינה וקבע כי החלטת ועדת השחרורים לוקה בחוסר סבירות. על פסק דין זה הגיש האסיר את הבקשה שבפנינו למתן רשות ערעור.

3.ועדת השחרורים בהחלטתה המקורית הנוגעת למבקש היתה ערה לעובדה כי מדובר באדם בעל עבר פלילי עשיר, אשר בעברו כבר קיבל שחרור מוקדם והפר את תנאי השחרור וחזר לכתלי הכלא. עם זאת, ותוך מודעות לנתוני הרקע המתייחסים אליו, החליטה על שחרורו וזאת נוכח התרשמותה כי שינה את אורחות חייו והתנהגותו, חזר לדת האיסלם, והוא מנהל אורח חיים דתי-נורמטיבי. נוכח עובדה זו, ועל רקע תכנית פיקוח מובנית שהוכנה עבורו על ידי רשויות השיקום, החליטה הועדה על שחרורו בנתון לקיום תכנית הפיקוח ובאישור מעסיק שהסכים לקחתו תחת חסותו.

בית המשפט המחוזי בפסק דינו סבר כי החלטת הועדה חורגת ממתחם הסבירות ודינה להתבטל. הוא הצביע על עברו הפלילי של המבקש, על מאסרו הראשון בן השנה וחצי בשל עבירות סחר בסמים, ממנו שוחרר במאי 1997; על מאסרו השני בן שלוש השנים בגין עבירות סחר בסמים ממנו שוחרר על תנאי ביום 3.1.01; על כך כי ביום 26.3.02 בוטל השחרור על תנאי שכן המבקש עבר בתוך תקופת התנאי את העבירות נשוא המאסר הנוכחי ולא עמד בתנאי תכנית השיקום.

בית המשפט המחוזי סבר כי הועדה לא יחסה משקל ראוי לעברו הפלילי של המבקש, למאסריו הקודמים, ולעובדה כי עבר עבירות בתקופת התנאי המצביעים בהצטברותם על מסוכנותו. הוא לא התעלם מהתנהגותו הטובה של המבקש בין כתלי הכלא ונסיונו לשנות מדרכיו, אך סבר כי שאר הנתונים בעברו וברקעו הפלילי הקודם לא אוזנו כראוי כנגד הגורם החיובי האמור, ולא הוסקו מהם המסקנות הסבירות והראויות. בשים לב לכלל השיקולים קבע כי אין לתת אימון במבקש ואין להעמיד את בטחון הציבור בסכנה על ידי שחרורו המוקדם.

4.בבקשת רשות הערעור שבפנינו נטען על ידי בא-כוח המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי בהתערבו בהחלטת ועדת השחרורים. לדבריו, בית המשפט אינו אמור להמיר את שיקול דעת ועדת השחרורים בשיקולו שלו, ובנסיבות העניין, לא היתה עילה ראויה להתערבות בשיקוליה של הועדה. הועדה היתה מודעת לעברו הפלילי של המבקש, ולנתוני הרקע הנוגעים אליו, בכלל זה, הפרת התנאי ואי קיום תכנית השיקום הקודמת על ידו, אך ייחסה משקל מכריע לשינוי הערכי וההתנהגותי שחל בו וראתה בכך גורם דומיננטי המצדיק התייחסות מקילה. בנסיבות אלה, לא היתה עילה לבית המשפט המחוזי להתערב בשיקוליה המקצועיים של ועדת השחרורים שעמדו במיתחם הסבירות, וראוי על כן להחזיר את החלטתה על כנה, ולהביא לשחרור מוקדם של המבקש.

5.המדינה מתנגדת לבקשה. לעמדתה, לא מתקיימת עילה למתן רשות ערעור בערכאה זו, משהעניין אינו מעלה שאלה עקרונית כללית אלא נוגע לנסיבות פרטניות הקשורות בעניינו של המבקש בלבד. לגופו של עניין היא טוענת כי ועדת השחרורים לא הביאה בגדר שיקוליה את מכלול ההיבטים הנוגעים לעניין והמנויים בחוק, ומכל מקום, לא העניקה להם משקל ראוי. המבקש הינו עבריין סמים מועד אשר הפר רק לפני זמן לא רב את האימון שניתן בו בעת ששוחרר על תנאי ממאסרו הקודם, ובנסיבות אלה אין מקום לשחרורו המוקדם שוב, שחרור שהוא בגדר פריבילגיה ואינו ניתן בזכות.

6.ביום 15.3.05 קיימנו דיון ושמענו את טיעוני הצדדים על-פה. בסופו של יום החזרנו את העניין לועדת השחרורים על מנת שתיתן נימוקים מלאים להחלטתה המקורית מיום 24.1.05, אשר נוסחה באורח כללי ולא פרטה במידה מספקת את השיקולים שעמדו ברקע ההחלטה אחד לאחד. כן ניתן לועדה להתייחס בהחלטתה המשלימה לנתונים עדכניים באם יובאו בפניה. בעקבות החלטתנו זו, קבלה הועדה ביום 7.4.05 החלטה נוספת ובה היא חוזרת וקובעת כי ראוי לשחרר את האסיר שחרור מוקדם. ההחלטה מבהירה שוב את התרשמות הועדה מהמהפך החיובי הבולט שחל בחייו ובהתנהגותו של המבקש, ואת חשיבותה של תכנית השיקום המתוכננת לאסיר עם שחרורו. על רקע החלטתו החוזרת, שבנו ודנו במשמעותה, על רקע החלטתו השונה של בית המשפט המחוזי, נשוא בקשת רשות הערעור שבפנינו.

7.השאלה העומדת בפנינו היא האם החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם עומדת במבחן הסבירות, והאם קמה עילה לבית המשפט המחוזי להתערב בהחלטתה ולשנותה, בהינתן מיתחם ההתערבות הצר והמוגבל התוחם את גבולות הביקורת השיפוטית על החלטות הועדה.

ועדת השחרורים הינה גוף מעין שיפוטי. סמכותה לשחרר אסיר על תנאי נקבעה בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, שזו לשונו:

"אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת השחרורים לבקשתו, לשחררו על תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".

סעיף זה מציב שני תנאים מצטברים להפעלת סמכות הועדה לשחרר אסיר על תנאי: האסיר ראוי לשחרור על תנאי, ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע להאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור. בגידרה של מסגרת שיקולים זו, מתווה החוק שורה של שיקולים פרטניים שעל הועדה לשקול, אחד לאחד, בבואה להכריע בשאלת התאמתו של אסיר לשחרור על תנאי.

על פי סעיף 9 לחוק, על הועדה לשקול, בין השאר, את אופי העבירה שעבר האסיר ואורך תקופת המאסר שנגזר עליו, הרשעותיו הקודמות של האסיר והרקע להן, החלטות קודמות בעניינו, לרבות ביטול שחרורו על תנאי, התנהגותו במהלך המאסר, חוות דעת על האסיר מטעם הגורמים המוסמכים השונים, ונתונים אישיים נוספים הנוגעים אליו. בשוקלה את מיגוון השיקולים האמורים, אמורה ועדת השחרורים לאזן באורח ראוי בין ההיבט האישי לבין ההיבט הציבורי הכללי, בין משקל נסיבותיו האישיות של האסיר לבין עניינו של הציבור להבטיח מפני הישנות עבירות והפרות חוק.

8.הביקורת השיפוטית על החלטות ועדת השחרורים מוגבלת, מעצם טיבה, לתחומי התערבות מוכרים של בית המשפט בהחלטות גופים מעין שיפוטיים. תקיפת סבירותה של החלטת הועדה אין פירושה כי בית המשפט שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה. פירוש הדבר הוא כי בית המשפט יבחן האם הועדה שקלה את השיקולים שהיה עליה לשקול, והאם ייחסה להם את המשקל היחסי הראוי ואיזנה ביניהם כנדרש, בהינתן תכלית החוק שבמסגרתו היא פועלת (בג"צ 1920/00 ח"כ גלאון נ' ועדת השחרורים, פד"י נד(2) 313, 327-30; בג"צ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הועדה לעיון בעונש, פד"י נג(3) 721, 757). כדי שערכאת שיפוט תתערב בהחלטת ועדת שחרורים, נדרש כי טעותה של הועדה במלאכת האיזונים שנעשתה תהא טעות חמורה עד כדי כך שראוי כי בית המשפט יתערב בה ויאמר דברו לגביה (פרשת התנועה למען איכות השלטון , שם, עמ' 757). אין מקום להתערבות שיפוטית בשיקול דעת הועדה מקום ששיקול דעת זה, אפילו אינו מקובל על בית המשפט, הוא שיקול דעת שועדת שחרורים סבירה עשויה להפעילו (עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס , פד"י לז(2) 683, 695-6).

9.הועדה בענייננו היתה ערה למטען הכבד של שיקולי החומרה והמסוכנות הפועלים כנגד שחרורו המוקדם של המבקש. היא ידעה על עברו הפלילי המכביד על מאסריו הממושכים הקודמים, ועל הפרת תנאי השחרור המוקדם שהופעל בעבר בעניינו. עם זאת, היא יחסה משקל מכריע לשינוי שחל בהתנהגותו של המבקש ולמהפך באורח חייו ובאמונתו. היא מצאה כי שינוי זה לא רק משליך על ההיבט האישי הנשקל לצורך השחרור אלא גם על ההיבט הציבורי במובן הקטנת הסיכון הצפוי ממנו עתה לשלום הציבור ובטחונו. הועדה התחזקה באימונה במבקש באמצעות תכנית הפיקוח והשיקום שנבנתה עבורו, ואשר אמורה היתה ללוותו בעת שחרורו. בית המשפט המחוזי מצא כי הועדה לא יחסה משקל מספיק לעברו של המבקש ולעובדת הפרת תנאי קודם על ידו וסבר כי לא נעשה איזון ראוי בין השיקולים השונים הפועלים בענין זה, באופן שניתן דגש יתר לשיקול האישי על חשבון אינטרס הציבור. התלבטנו לא מעט בשאלה האם דרך שיקלולה של הועדה את ההיבטים השונים של הענין אכן חרג ממתחם הסבירות. עצם העובדה כי בית המשפט המחוזי ראה לאזן באורח שונה בין הגורמים השונים הטעונים התייחסות עדין אין פירושה בהכרח כי החלטת הועדה חורגת ממתחם הסבירות, ועשוי להיות כי אילו עמדו נתונים אלה, כשלעצמם, בפנינו, אפשר והיינו קובעים כי התערבות בית המשפט המחוזי בהחלטת ועדת השחרורים חרגה מגבולות הביקורת השיפוטית המקובלת, והיינו מותירים על כנה את החלטת הועדה המתבססת על מידע ושיקולים מקצועיים. אכן, עשויים להיות מקרים, גם אם נדירים, בהם תלויה על אדם קופת שרצים ויחד עם זאת הוא מחליט, בעזרת גורמי השיקום, לשנות מדרכיו העברייניות ומוכיח לאורך תקופה ארוכה בעת שהותו בכלא את כנות מחוייבותו לחיים חדשים העומדים בסימן נורמטיבי. בנסיבות אלה, עשויה להימצא הצדקה לייחס לשינוי האמור משקל מכריע לצורך שחרור על תנאי, תוך הפקדה בידי הגורמים המקצועיים בועדת השחרורים, הקרובים להוויית בית האסורים ולהווייתו של האסיר האינדיבידואלי, את ההכרעה בדבר אמינות המהפך שחל באסיר ומידת רצינותו.

10.אלא שבנסיבות הענין שבפנינו, חומר חסוי שהוצג לנו במעמד צד אחד הכריע את הכף בכיוון קיום החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין לשחרר את המבקש שחרור על תנאי נכון לעת זו. החומר החסוי מצביע על קיום חשש לשחרור מוקדם של המבקש משיקולים של שמירה על בטחון הציבור. לא נוכל לחשוף חומר זה, ובה בעת לא נוכל להתעלם מתוכנו של מידע זה, תוך שאנו מודעים להתייחסותה של המשטרה לחומר זה. משקלו היחסי של חומר זה המתווסף לשאר השיקולים לחומרה ובהם – הנתונים בדבר עברו הפלילי של המבקש, מאסריו הקודמים והפרות קודמות של התנאי, מטה את הכף לעבר השארת החלטתו של בית משפט קמא בעינה. יצויין עוד, כי נאמר לנו שחומר חסוי זה לא היה בפני ועדת השחרורים בעת מתן החלטתה המקורית, וכנראה הובא בפניה בדיון החוזר, אך לא שוכנענו כי הוא עמד לנגד עיניה במלואו וכי היא ייחסה לו את מלוא המשקל הראוי לו; מכל מקום, אין לכך איזכור בפרוטוקול הדיון ובהחלטה המשלימה של הועדה.

על יסוד האמור, החלטנו שלא להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ואנו דוחים את בקשת רשות הערעור.

11.למען הסר ספק, נציין כי עומדת למבקש זכותו לפנות לועדה פעם נוספת החל מיום 24.7.05 בהתאם לסעיף 19(5) לחוק. בהתקיים דיון כזה, ראוי כי הועדה תתייחס פעם נוספת לחומר החסוי ותתן דעתה למלוא משמעותו, וזאת על רקע מכלול הנתונים האחרים שיובאו בפניה.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.