רע"ב 7119/11 בן אזולאי נ. היועץ המשפטי לממשלה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיא השופט א' טל והשופטות ו' מרוז וז' בוסתן) מיום 19.9.2011, אשר קיבל את עתירת המשיב על החלטת ועדת השחרורים והורה על ביטול שחרורו על תנאי של המבקש ממאסר.

1.

המבקש, יליד 1986, הורשע על פי הודאתו בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. המבקש נהג ברכב עם שניים מחבריו ופגע ברוכב קטנוע וכן בתמרורים שהיו במקום. כתוצאה מן הפגיעה נזרק רוכב הקטנוע אל הכביש ונחבל בצורה קשה מאוד בכל חלקי גופו. המבקש וחבריו יצאו מן הרכב והבחינו ברוכב המוטל חבול על הכביש אך נמנעו מלהושיט לו עזרה או מלדווח על התאונה. סמוך לאחר מכן הגיע למקום עובר אורח ששאל את המבקש וחבריו אם הזעיקו עזרה, אך הם סירבו לעשות כן ואמרו לעובר האורח "תזמין מהטלפון שלך", ובהמשך נמלטו מן המקום.

בית המשפט המחוזי גזר על המבקש 10 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, וכן הורה כי מתוך עונש מאסר של 4 חודשים שהושת עליו במסגרת תיק אחר (ת"פ 3401/05), בו הורשע בעבירות של תקיפה סתם ואיומים, ירצה המבקש חודש אחד בחופף לעונש המאסר שהוטל עליו כאמור ושלושה חודשים במצטבר. מכאן, שבסך הכל נגזרו על המבקש 13 חודשי מאסר בפועל, אותם החל לרצות ביום 13.2.2011 לאחר שנדחה ערעור שהגיש לבית משפט זה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי (ע"פ 5890/10, כב' השופטים א' רובינשטיין, ס' גו'בראן ונ' הנדל). מועד שחרורו המינהלי של המבקש אמור לחול ביום 7.1.2012 ומועד תום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו חלף ביום 27.8.2011.

2.

ביום 8.9.2011 דנה ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן, בהתאמה: הוועדה

ו- החוק ) בבקשתו של המבקש לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו, ובהחלטתה מאותו היום הורתה על שחרורו בתנאים שקבעה. בהחלטתה עמדה הוועדה על גילו הצעיר של המבקש, על תוכניותיו להינשא בקרוב ועל העובדה שזהו לו מאסרו הראשון אף כי לחובתו 6 הרשעות קודמות בעבירות של איומים, תקיפה, עבירת רכוש והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. עוד ציינה הוועדה כי התנהגותו של המבקש בבית הכלא הייתה תקינה פרט לעבירת משמעת בגין קטטה עם אסיר אחר, והדגישה כי במסגרת עתירה שהגיש המבקש המליץ בית המשפט על הוצאתו לחופשות וכי יש להניח ש"ההחלטה ניתנה לאחר עיונו של השופט בחומר המודיעיני, שבמקרה זה, לטענת [המשיב], מהווה שיקול מכריע לדחיית בקשתו של [המבקש]". ועדת השחרורים אף ייחסה משקל משמעותי לתוכנית שיקום שהוכנה בעניינו של המבקש על-ידי הרשות לשיקום האסיר, שעיקרה השתתפותו בקבוצה ייעודית לעברייני תנועה בתכיפות של אחת לשבוע ובפיקוח מתאים. לבסוף ציינה הוועדה כי היא לא התעלמה מן האמור בדו"ח המודיעיני שהוגש בעניינו של המבקש, אך בהינתן מכלול הנסיבות קבעה כי הוכח שהמבקש ראוי לשחרור מוקדם וכי לא יהיה בשחרורו כדי לפגוע בביטחון הציבור.

3.

המשיבה לא השלימה עם החלטת הוועדה ועתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים בבקשה כי יורה על ביטולה. בפסק דינו מיום 19.9.2011 קיבל בית המשפט את העתירה בקובעו כי החלטת הוועדה לשחרר את המבקש על תנאי לא הביאה בחשבון במידה הראויה את מכלול הנתונים הרלוונטיים. בפרט ציין בית המשפט כי עיון במידע החסוי שהוגש מטעם שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) ובחוות-דעתה של משטרת ישראל מעלה כי קיים חשש לשלומם של אחרים באם ישוחרר המבקש על תנאי, והדגיש כי בניגוד להתנהלותו הגלויה במהלך מאסרו הרי שמן המידע החסוי עולה כי התנהגותו "לא היתה תקינה, בלשון המעטה". עוד ציין בית המשפט כי בשים לב לעובדה שעבירת ההפקרה בה הורשע המבקש איננה "עבירת תנועה" גרידא, הרי שדומה כי אין די בהשתתפותו בקבוצה ייעודית לעברייני תנועה כדי לקדם את שיקומו ולהפחית את מסוכנותו. נוכח כל האמור מצא בית המשפט לבטל את החלטת הוועדה, בציינו כי זו האחרונה "לא הביאה בחשבון במידה הראויה את האמור במידעים החסויים, את מסוכנותו של [המבקש] כלפי אחרים אם ישוחרר על תנאי ואת מסוכנותו כפי שנובעת מנסיבות ביצוע העבירה ומעברו הפלילי".

4.

מכאן הבקשה שבפניי, בה טוען המבקש כי בית משפט קמא לא נתן בהחלטתו משקל מספיק להתנהגותו הטובה במהלך מרבית תקופת מאסרו; לעובדה כי הוא מרצה עונש מאסר ראשון בגין עבירת תעבורה; וכן לעובדה שהתוכנית השיקומית שהוצעה בעניינו גובשה על-ידי צוות מקצועי ויש בכוחה להפחית את מסוכנותו. אשר למידע המודיעיני שהוצג בעניינו טוען המבקש כי אין בו כדי ללמד על השתייכותו לארגון פשיעה, והוא מדגיש כי מידע זה נבחן על-ידי בית המשפט המחוזי במסגרת הליך אחר ולא מנע מבעדו להתיר את יציאתו לחופשות. עוד טוען המבקש בהקשר זה כי ממילא לא היה מקום להתחשב במידע האמור בעת הערכת מסוכנותו, הואיל ולא מתקיים כל קשר בינו ובין אופייה של העבירה בה הורשע. משכך, סבור המבקש כי יש בבקשתו כדי להצדיק מתן רשות ערעור, וזאת בשל הצורך בהכרעה משפטית בשאלה מהו המשקל שיש ליתן למידע חסוי במקרים בהם לא מתקיימת זיקה מספקת בינו ובין העבירות בהן הורשע האסיר שבקשתו לשחרור על תנאי עומדת לדיון.

5.

המשיב מצידו סבור כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן היא נוגעת לעניינו הקונקרטי של המבקש ואינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית או בעלת השלכות רחבות היקף. לטענתו, השאלה אותה מתיימר המבקש להציג כשאלה המצדיקה מתן רשות ערעור אינה מעלה ואינה מורידה לעניין שחרורו המוקדם. זאת, הואיל ולפי חוק שחרור על תנאי ממאסר מחויבת ועדת השחרורים, בטרם תיענה לבקשתו של אסיר פלוני לשחרורו על תנאי, לבחון האם שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור. משכך, והואיל והמידע המודיעיני שנמסר בעניינו של המבקש מעיד על מסוכנותו העדכנית, סבור המשיב כי החלטתו של בית משפט קמא איננה חורגת מן הדין הקיים ואיננה מעלה שאלה אשר טרם הוכרעה בהלכה הפסוקה. עוד מוסיף המשיב וטוען כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, בציינו כי מסוכנותו של המבקש נלמדת מן העבירה שבה הורשע, מעברו הפלילי, וכן מן המידע החסוי שנמסר בעניינו. אשר לטענת המבקש לפיה בית המשפט המחוזי התיר את יציאתו לחופשות חרף מידע זה, טוען המשיב כי ועדת השחרורים נתפסה לכלל טעות בהקשר זה וכי למעשה עתירתו של המבקש ליציאה לחופשה נדחתה. עוד מציין המשיב כי בדין קבע בית משפט קמא שהמידע החסוי שנמסר מטעם שב"ס מלמד כי התנהגות המבקש במהלך מאסרו אינה מצדיקה את שחרורו, וכן כי אין די בתוכנית השיקומית שגובשה בעניינו על מנת להפחית את מסוכנותו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנימוקיה הגעתי למסקנה כין דינה להידחות, באשר עיקר טענותיו של המבקש נטועות בעניינו הקונקרטי והן מתוחמות לשאלה האם עלה בידיו להוכיח את התנאים המאפשרים על-פי הדין הקיים להורות על שחרורו המוקדם (רע"ב 1730/10 תורג'מן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 6 (טרם פורסם, 29.3.2010); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסק-דינו של השופט גרוניס (טרם פורסם, 11.3.2009); רע"ב 367/08

רוקנשטיין נ' מדינת ישראל , פסקאות 10-11 (טרם פורסם, 29.7.2008)). אשר לטענת המבקש לפיה עניינו מצדיק מתן רשות ערעור בשל השאלה מהו אם בכלל המשקל שעל ועדות השחרורים ליתן למידע מודיעיני שאינו מקיים זיקה לסוג העבירות שבגינן מרצה האסיר את עונשו, נראה לי כי המקרה דנן אינו מחייב הכרעה בשאלה זו משני טעמים. ראשית וכמתואר לעיל, מאסרו של המבקש נגזר עליו בגין "צירוף תיקים" שבהם הורשע הנוגעים פרט לעבירת ההפקרה לאחר פגיעה גם לעבירות של תקיפה סתם ואיומים. שנית, המידע המודיעיני שהוצג בעניינו של המבקש היווה שיקול אחד מבין מכלול של שיקולים לביסוס החלטתו של בית משפט קמא.

סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר מורה כי ועדת השחרורים לא תשחרר אסיר על תנאי "אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". סעיף זה, כך נפסק, "מציב שני תנאים מצטברים להפעלת סמכות הועדה לשחרר אסיר על תנאי: האסיר ראוי לשחרור על תנאי, ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור" (רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (לא פורסם, 16.6.2005)). בענייננו, קבע בית משפט קמא במפורש כי התנהגותו של המבקש במהלך מאסרו אינה מצדיקה את שחרורו, ודי בקביעתו זו על מנת להוביל למסקנה לפיה לא עלה בידי המבקש להוכיח את התקיימות התנאי הראשון הנדרש לשם היעתרות לבקשתו. עוד יש לציין בהקשר זה כי לצד המידע המודיעיני שהובא בעניינו של המבקש נבחנה מסוכנותו לשלום הציבור על-ידי בית המשפט גם בהתייחס לעברו הפלילי, לאופייה של העבירה בה הורשע, וכן לחשש שמא לא יהיה די בתוכנית השיקום שגובשה על מנת להפחית את מסוכנותו. אשר על כן, גם אם הייתה מתקבלת טענת המבקש לפיה שגה בית משפט קמא משהביא בחשבון את המידע המודיעיני החסוי, לא היה בדבר כדי להצדיק שינוי של המסקנה אליה הגיע.

אשר על כן, הבקשה נדחית.