רע"ב 367/08 מיכאל רוקנשטיין נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מפי השופטים ש' דותן, ד' גנות וש' שוחט, ב עע"א (מחוזי, ת"א-יפו) היועץ המשפטי לממשלה נ' מיכה בן דוד רוקנשטיין (טרם פורסם, 27.12.07), שלפיה בוטלה החלטת ועדת השחרורים והוחלט על ביטול שחרורו של המבקש בתנאי.

1.

המבקש הינו אסיר בן 66, המרצה עונש מאסר בגין קשירת קשר לביצועו של שוד מזויין במלטשת יהלומים. דינו של המבקש נגזר לתשע שנות מאסר בפועל. בנוסף, לחובתו של המבקש עומדות הרשעות רבות בפלילים, שבגין חלקן ריצה מספר רב של עונשי מאסר בעברו.

2.

בחלוף שני שלישים מתקופת מאסרו, פנה האסיר אל ועדת השחרורים. לטענתו בפניה, הוא כבר אדם מבוגר, ונפשו קצה בדרך הפשע. בנוסף, רעייתו לקתה במחלה ממארת והוא נדרש לטפל בה וללוותה לחו"ל לצורך טיפולים רפואיים שונים. לטענתו, כיום לא נשקפת ממנו כל מסוכנות, והגדרת מסוכנותו על ידי גורמי השב"ס מבוססת על אירוע בו ניסו להתנקש בחייו, בעת שהייה בחופש מחוץ לכותלי הכלא, ולא עקב סיכון הטבוע בו – וממילא, לדבריו, האיום על חייו הוסר. על-כך הוסיף המבקש את הצורך לשקול את אפשרות שיקומו. ועדת השחרורים נעתרה לבקשתו, והורתה על שחרורו המוקדם בתנאים מסויימים, אולם בערעור שהגישה המדינה בפני בית המשפט המחוזי בשבתו כבית הדין

לעניינים מנהליים, נהפכה החלטת ועדת השחרורים וזאת לאור עברו הפלילי העשיר של המבקש.

3.

בערעור שלפנינו חוזר המבקש על טענותיו בפני ועדת השחרורים. לשיטתו, גילו המבוגר, הודאתו בשגיאות העבר וחזרתו בו מהם, הם שיקולים שיש לשקול לזכותו, ביחד עם חוֹליה האנוּש של רעייתו. לדבריו, הוא חב לרעייתו אשר נשארה עמו כל השנים חרף שהותו בכלא חוב עצום, ויש בכוונתו להחזיר לה את מקצתו על ידי מתן סעד וליוויה לטיפולים שונים. כן טוען המבקש כי אמון הציבור ואמונו הוא עשויים להפגע מכך ששתי ערכאות שיפוטיות – בית הדין לעניינים מנהליים וועדת השחרורים – הגיעו לתוצאות שונות על בסיסם של נתונים זהים.

4.

המדינה סבורה כי יש להורות על דחיית הבקשה, באשר אינה מעלה כל שאלה משפטית שתצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט קמא. שאלת שחרורו של המבקש, לדעתה, הינה שאלה פרטנית הנוגעת לנסיבות המקרה דנן, ולו בלבד, ועל-כן אין להעתר לבקשה. גם לגופו של עניין, המדינה סבורה שלנוכח מסוכנותו ומועדותו של המבקש, לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא וכי לא יהיה זה ראוי לאור התנהגות המבקש להורות על שחרורו המוקדם.

5.

לתמיכה בטענותיה, מפרטת המדינה את מסכת ההרשעות והעונשים של המבקש החל מסוף שנות ה-50, שהיא חמורה ביותר באופייה. המ דובר הוא בעשרות הרשעות בעבירות רכוש ואלימות, ובסך הכל הושתו על המבקש כ-15 עונשי מאסר. הפעילות הפלילית של המבקש החלה בהיותו כבן 20, ונמשכה עד למאסרו האחרון בגין עבירת שוד יהלומים אותה ביצע בהיותו בן 61.

6.

עמדת המדינה היא, אפוא, כי מעורבותו הפלילית הרצידיביסטית של המבקש לאורך שנים כה רבות, והעובדה שביצע את העבירה האחרונה בהיותו בן 61 כל אלה מצביעים בבירור על מסוכנותו ומועדותו לבצע עבירות נוספות. הבטחותיו בעבר לועדת השחרורים כי לא יחזור לסורו נתגלו כעורבא פרח, ועל רקע כל אלה קיים סיכון ברור לציבור מהתרת יציאתו של המבקש לחופשה, מחשש כי יחזור במהרה לעולם הפשע והעבריינות.

החלטת ועדת השחרורים

7.

ועדת השחרורים בחנה את נסיבותיו של המקרה, סקרה את הדוחות הסוציאליים שבחנו את מצבו של המבקש, שקלה את עברו הפלילי הממושך של המבקש, תוך שהיא מציינת לחיוב כי איננו משתייך לכל כנופיה עבריינית, איננו בעל קשרים עם עבריינים, וכי אישתו חולה מאוד. כן שקלה הועדה לחיוב את גילו המתקדם של המבקש, ואת הצהרתו כי לא ישוב לסורו. לאור כל אלה החליטה הוועדה כי "לא יהיה זה הימור גדול להורות על שחרורו של האסיר"

(עמ' 3 להחלטתה). הועדה נקבה במספר תנאים לשחרורו המוקדם של האסיר.

החלטת בית המשפט המחוזי

8.

בית המשפט לעניינים מנהליים סקר בזהירות רבה את נתוניו המיוחדים של העותר. הוא פירט בהרחבה את השיקולים שהנחו אותו, תוך שהוא מנמק בהרחבה את הסיבות שבשלן הוא סבור שיש להתערב בקביעתה של ועדת השחרורים. בית המשפט אמנם עמד על מרחב ההתערבות השיפוטי המצומצם בהחלטות ועדת השחרורים, אולם ציין כי נסיבות מקרה זה מחייבות את המסקנה לפיה יש להתערב בהחלטה זו. בין השיקולים שמונה בית המשפט, מצויות נסיבות ביצועה של העבירה האחרונה שבשלה הורשע המבקש. בעת ביצוע העבירה, נכנס המבקש למלטשת יהלומים, לאחר שחיבל מבעוד מועד במצלמות האבטחה – ובאיומי אקדח, ובהיותו רעול פנים, הורה לשוהים במקום לשכב על הרצפה, בזמן שהוא גונב מכספת המלטשה סכום של 300 אלף שקלים. התעוזה שבדרך ביצועה של העבירה אף הודגשה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניינו. על כך הוסיף בית המשפט כי זו ההרשעה האחת עשרה של המבקש, אשר התנהלותו משקפת רצידיביזם פלילי לכל אורך חייו. אף תנאי שחרורו המוקדם של המבקש לא תמיד קויימו בהקפדה. כמו כן, נרשמו הערות שליליות לגבי התנהגותו של המבקש בכלא. המבקש נהג להתגאות במעשיו הפליליים, היה מעורב בקטטה עם אסיר אחר, ושמו עלה בדוחות המודיעין כאדם בעל מסוכנות. מאידך גיסא, בית המשפט שקל לקולא את העובדה כי המשיב הינו אדם מבוגר, אשר אשתו זקוקה לו לצורך טיפול בה לאור מחלתה הקשה. באיזון הדברים, השתכנע בית המשפט כי לא היה על הוועדה להורות על שחרורו המוקדם של העותר, ולפיכך, ביטל את החלטתה.

הכרעה

9.

דין בקשת רשות הערעור להידחות באשר היא איננה מגלה עילה שבדין למתן הרשות המבוקשת.

10.

עקרון יסוד הוא כי בקשת רשות ערעור בעתירות אסיר תיענה רק באותם מקרים בהם מתעוררות שאלות משפטיות בעלות אופי כללי, או נושא בעל אופי ציבורי שיש בו חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של הצד הנוגע בדבר (רע"ב 7/86 חיים לואיס וייל נ' מדינת ישראל ו-7 אח' (לא פורסם, 26.6.86), רע"ב 4035/07 שיוביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.12.07) פסקה 5). עשוי להיות, כי גם מקום שקיים חשש לפגיעה בזכויות אדם, יטה בית המשפט בנסיבות מסוימות ליתן רשות ערעור

(השוו רע"ב 11489/04 פלד נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם, 28.2.05); רע"ב 11834/05 אמבאו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.4.06)).

11.

המקרה שלפנינו נוגע במוּבהק לעניינו הפרטני של המבקש, ואיננו מעלה כל עילה למתן רשות ערעור. מידת האיזון בין השיקולים הנוגעים למידת מסוּכּנוּתו ומוּעדוּתו של המבקש לאור עברו הפלילי העשיר, אל מול השיקולים האישיים המיוחדים הנילווים לבקשתו הינה ענין האחוז כל-כולו בעניינו של המבקש, ואין בו מן המאפיינים הנדרשים לצורך מתן רשות ערעור. מטעם זה, אינני רואה להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור (השוו רע"ב 8151/07

אבו-אלקיעאן נ' מדינת ישראל , תק-על 2007(4) 2671).

12.

אוסיף למעלה מן הצורך, כי גם לגופם של דברים נראה לי כי אין מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא.

סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע:

"אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת השחרורים לבקשתו, לשחררו על תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר. ואולם, לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור, וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".

סעיף 3 מציב, אפוא, שני תנאים מצטברים למתן שחרור מוקדם של אסיר. האחד – אם שוכנעה הועדה כי האסיר ראוי לשחרור מוקדם; השני – אם שוכנעה הועדה כי שחרורו של האסיר אינו מסכן את שלום הציבור. תנאים אלה מתבססים על ההנחה כי אין לאסיר זכות שבדין לשחרור מוקדם, וכי נטל השכנוע רובץ עליו לשכנע כי הוא ראוי לשחרור (עע"א 2/83 ועדת שחרורים נ' אסיאס , פד"י לז 688, 693; בג"צ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הועדה לעיון בעונש פד"י נג(3) 721, 739) (ראו סעיף 9 המתווה כללים להפעלת שיקול הדעת של הועדה).

13.

פרשת חייו של המבקש היא מורכבת, וגדושה ורצופה בעבירות, חלקן קשות וחמורות. המ דובר באדם שמאז גיל צעיר חוזר ומבצע עבירות, יוצא ונכנס בשער הכלא, שהפך להיות ביתו הראשון. תמונה קשה זו של מעשים פליליים חוזרים ונישנים, מצביעה על נטייה עבריינית מובנית. אין בפנינו אינדיקציה ממשית לכך שהמבקש עבר הליך שיקום אפקטיבי, וכי מסוכנותו פחתה. הוא עבר עבירות קשות גם בגיל מבוגר, והסכנה ממנו לא פחתה, והנסיון העשיר מלמד כי המבקש לא נרתע מחזרה לפשיעה גם לאחר שהתחייב בפני ועדות שחרורים לאורך שנים כי יחזור למוטב. הסתפקותה של ועדת השחרורים בהשערה או בסברה כי המבקש לא יחזור לפשע אינה מספקת כדי לתת לציבור ערובת בטחון מפני סיכון נוסף הצפוי ממנו באם ישוחרר על תנאי. לפיכך, אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, לפיה לא נתקיימו התנאים הנאותים לשחרור המבקש על תנאי על פי סעיף 3 לחוק, ובכלל זה התנאי כי אין בשחרור כדי להטיל סיכון על הציבור (עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס , פד"י לז(2) 688, 692-3; בג"צ 1920/00 חה"כ גלאון נ' ועדת השחרורים, פד"י נד(2) 313, 323-4). מסוכנותו של המבקש נלמדת מאורח חייו העברייני לאורך עשרות שנים, מחומרת העבירות שעבר, והעונשים שריצה, ומעובדת ביצוע עבירות חמורות גם בעת הגיעו לגיל מתקדם. כן נתמכת המסוכנות בתוכנם של מידעים בדוחות מודיעיניים שהוגשו, והתנגדות גורמי המשטרה לשחרור. קשה לחלוק על המסקנה כי שחרור המבקש כרוך בסיכון ישיר לשלום הציבור.

די בטעם זה כדי להצדיק את דחיית הבקשה. אוסיף, כי נראה שגם התנאי הנוסף שבסעיף 3 לחוק לא נתקיים, ולו מהטעם שהמבקש חזר והתחייב בפני ערכאות שיפוט וערכאות מינהליות כי יסור מדרכו הרעה, ולא קיים התחייבויות אלה, אשר על יסודו זכה בעבר בשחרורים מוקדמים. לפיכך, אין הוא ראוי לשחרור מוקדם.

לאור דברים אלה, דין הבקשה להידחות על הסף, ואף לגופה.