רע"ב 6815/10 משה אברג'יל נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים במחוז מרכז (ס' הנשיאה א' טל והשופטים א' יעקב וי' שיינמן) אשר קיבל את עתירת המשיבה והורה על ביטול שחרורו על תנאי של המבקש ממאסר.

1.

המבקש מרצה עונש של חמישים וארבעה חודשי מאסר שנגזרו עליו ביום 22.6.2009 בגין הרשעתו, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של סחר בנשק, קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת נכס החשוד כגנוב והובלת נשק. על פי כתב האישום המתוקן שבפרטיו הורשע, ביצע המבקש בשתי הזדמנויות שונות עסקאות של מכירת אמצעי לחימה (אקדח גנוב, מחסנית ומטען חבלה מאולתר) לסוכן משטרתי. בנוסף לעונש המאסר נגזרו על המבקש שמונה עשר חודשי מאסר מותנה וכן קנס כספי בסך של 50,000 ₪. מועד שחרורו המינהלי המלא של המבקש אמור לחול ביום 28.12.2012 ומועד תום ריצוי שני שליש מתקופת מאסרו חל ביום 29.7.2010.

2.

ביום 26.7.2010 דנה ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן, בהתאמה: הוועדה ו- החוק ), בבקשתו של המבקש לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו. הוועדה עמדה בהחלטתה על עברו הפלילי המכביד של המבקש אשר ריצה בעבר שלושה עונשי מאסר קצרים יחסית; על מידע מודיעיני הרלוונטי לתקופה שבין ה-1.1.2008 וה-6.7.2009 וחוות דעת משטרתית חסויה שהוגשה לה; וכן על חומרת העבירות בהן הורשע. עם זאת, ציינה הוועדה כי מזה כשנה אין מידע מודיעיני בדבר הפרות משמעת או אחרות מצד המבקש בין כותלי הכלא והתנהלותו בכלא היא "לכל הפחות סבירה". בהתחשב בכך אף יצא המבקש עד כה לחופשה בשבע הזדמנויות שונות (האחרונה בהן, כך צוין, היתה לפני זמן קצר ולתקופה יחסית ממושכת של ארבעה ימים). כמו כן ציינה הוועדה כי המבקש הציג תוכנית של הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) שהתבססה על חוות דעת מטעם גורמי שירות בתי הסוהר וגורמי הטיפול מהן עולה, בין היתר, כי לא ניכרים אצלו קווים עבריינים בולטים ויש חשיבות רבה בשילובו במסגרת טיפולית מחוץ לכותלי בית הסוהר על מנת לסייע לו לשמור על גבולות ולחזק מאפייני אישיות חלשים. על יסוד כל אלה קבעה הוועדה כי יש לנקוט עם המבקש בגישה מקלה וה"כף נוטה לכיוון החיובי". עוד קבעה הוועדה כי תכנית רש"א "אמנם אינה חזות הכל ואינה 'ללא רבב'" אך בצד זאת היא מבססת מסגרת המאפשרת פיקוח על המבקש והתנהלותו אם ישוחרר. מטעמים אלה קבעה הוועדה "לא בלי לבטים" כי יש לאפשר את שחרורו המוקדם של המבקש על תנאי וזאת בכפוף למגבלות הבאות: מילוי תכנית רש"א שנקבעה בעניינו; מעצר בית מלא בביתו בבת ים למעט באותם זמנים בהם ישהה במקום עבודתו בחנות רהיטים "מודלית" ובפיקוח יועץ תעסוקה מטעם רש"א; איזוק אלקטרוני; שיחות טיפוליות עם נציגת רש"א; חתימה אחת לשבוע בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו; והתייצבות לישיבת מעקב שנקבעה.

3.

המשיבה לא השלימה עם החלטת הוועדה ועתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים במחוז מרכז בבקשה כי יורה על ביטול ההחלטה לשחרר את המבקש על תנאי ובפסק דינו מיום 23.8.2010 קיבל בית המשפט (ס' הנשיאה א' טל והשופטים א' יעקב וי' שיינמן) את העתירה. בית המשפט קבע כי החלטת הוועדה לשחרר את המבקש על תנאי היא החלטה בלתי סבירה אשר לא התחשבה במידה הראויה במסוכנותו ועל כן קמה עילה להתערבות בה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הוועדה לא נתנה משקל הולם למידע מהימן שהוצג בפניה בחוות הדעת של משטרת ישראל שעניינו מעשים של המבקש הקשורים לעבירות בגינן הוא מרצה עונש מאסר, שבוצעו במועד סמוך יחסית למועד הדיון בעניינו בפני הוועדה (בעת חופשתו האחרונה). בית המשפט הוסיף וציין כי בצד המידע המתואר מסוכנותו של המבקש נלמדת גם מן העבירות בהן הורשע, מנסיבות ביצוען ומעברו הפלילי המכביד, אותו צבר מאז היותו נער. לבסוף ציין בית המשפט כי גם אם גורמי השיקום בשירות בתי הסוהר וברש"א סבורים שלמבקש סיכויי שיקום אם ישוחרר, היה על הוועדה להעדיף במקרה דנן את האינטרס שבהגנה על הציבור מפני המבקש שלא קיבל די משקל אף לא בדרך של הצבת התנאים המגבילים שקבעה הוועדה. מטעמים אלה התקבלה, כאמור, עתירתה של המשיבה והחלטת הוועדה בדבר שחרורו המוקדם של המבקש בוטלה.

4.

מכאן הבקשה שבפניי. המבקש טוען כי לא קמה עילה להתערבותו של בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטת הוועדה בהינתן מתחם ההתערבות הצר והמוגבל התוחם את גבולות הביקורת השיפוטית עליה רק למקרים בהם נפלו פגמים חמורים בשיקול דעתה. לטענת המבקש החלטת הוועדה בעניינו אינה נמנית עם מקרים אלה ולגישתו מדובר בהחלטה מאוזנת וחברי הוועדה היו ערים למכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות השיקולים הפועלים לחובתו ובהם המידע המתואר בחוות הדעת המשטרתית (אף שצוין כי בשל היותה חסויה אין אפשרות לפרטה). המבקש מדגיש כי הוועדה בחרה בעניינו לנקוט בגישה מקלה בין היתר נוכח תנאי מאסרו הכוללים פריבילגיות שאינן ניתנות לכל האסירים וכן נוכח העובדה שיצא לשבע חופשות (האחרונה שבהן ביולי 2010). עוד טוען המבקש כי המידע שנצבר לכאורה בימי חופשתו ושעל בסיסו סמך בית משפט קמא את החלטתו אינו מהימן בשים לב לכך שמשטרת ישראל לא פעלה מיד עם קבלתו להשבתו למאסר ואף לא זימנה אותו לחקירה. בנסיבות אלו, כך הוא טוען, לא ניתן לומר שעמדת הוועדה אשר נתנה משקל מכריע לחוות הדעת החיובית לגביו היא החלטה בלתי סבירה המצדיקה את התערבותו של בית המשפט. לבסוף מדגיש המבקש כי הפנים את חומרת מעשיו, למד לקח ותכנית השיקום שהתוותה עבורו רש"א תשרת את המטרה השיקומית המתאימה לו על פי הערכת הגורמים המקצועיים.

המשיבה, מצידה, סבורה כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן בענייננו לא מתעוררות נסיבות חריגות המצדיקות מתן רשות ערעור והיא מדגישה בהקשר זה כי בית המשפט לעניינים מינהליים רשאי, על פי אמות המידה הנוהגות בכגון דא,

להתערב בהחלטותיה של ועדת השחרורים בעילה של חוסר סבירות. לחלופין טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי שחרור על תנאי ממאסר אינו בגדר זכות קנויה וכי המבקש לא עמד בנטל, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא, להוכיח ששחרורו לא יסכן את הציבור בהתחשב במכלול הנתונים שהוצגו בעניינו. בהקשר זה מציינת המשיבה את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש; את עברו הפלילי המכביד של המבקש שהורשע בעבר בלא פחות מארבע עשרה עבירות החל מהיותו נער ובהן עבירות אלימות, רכוש ונשק בגינן ריצה בעבר שלושה עונשי מאסר (מן המאסר השני שריצה שוחרר המבקש על-תנאי בהסכמת המשיבה); את המידע העדכני שהציגה משטרת ישראל בעניינו של המבקש אשר על בסיסו מתנגדת משטרת ישראל לשחרורו; וכן את העובדה שעל בסיס מידע זה נשללה לאחרונה (ביום 8.9.2010) בקשתו של המבקש לצאת לחופשה. בהינתן כל אלה סבורה המשיבה, כאמור, כי על אף שיקולי השיקום הקיימים בעניינו של המבקש, לא היה מקום להורות על שחרורו המוקדם ממאסר ואין עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנימוקיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. טענותיו של המבקש נטועות כולן בעניינו הקונקרטי ואין להן צביון ייחודי, עקרוני או כללי המקים עילה ליתן רשות ערעור (ראו רע"ב 367/08 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל , פיסקאות 10-11 (טרם פורסם, 29.7.2008)). די בכך כדי לדחות את הבקשה. למעלה מן הצורך אציין כי לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא אף לגופו של עניין. כמתואר לעיל למבקש עבר פלילי מכביד הכולל ארבע עשרה הרשעות והוא ריצה שלוש תקופות מאסר שמאחת מהן שוחרר על תנאי לאחר שניתן בו אמון. כמו כן, התבסס בית המשפט המחוזי בהחלטתו על חוות דעת של משטרת ישראל אשר פירטה מידע אותו הגדיר בית המשפט עדכני ומהימן, שעניינו במעשים הקשורים במבקש להם זיקה לעבירות בגינן הוא מרצה את עונשו. מידע זה, כפי שמסרה המשיבה, אף עמד ביסוד החלטת רשויות הכליאה לשלול מן המבקש חופשה נוספת לה עתר בעת האחרונה. אכן, העבירות בגינן הורשע המבקש שעניינן סחר אסור בנשק חמורות עד מאוד והן מלמדות על מסוכנות רבה הנשקפת ממנו. בהתחשב בכך ונוכח המידע שהוצג כאמור מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא לפיה הוועדה לא איזנה באופן הולם בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין על יסוד התשתית שהונחה בפניה. בהקשר זה יש לציין כי טענת המבקש לפיה פסק דינו של בית משפט קמא חורג מן העילות המוכרות בדין כעילות התערבות בהחלטות וועדות שחרורים אין לה מקום וכפי שציינה המשיבה בצדק, עילת חוסר הסבירות נמנית עם עילות ההתערבות המוכרות (לעילות הביקורת על החלטות ועדות שחרורים באופן כללי, ראו רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה , פיסקה 36 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (טרם פורסם, 20.7.2009)). אמנם השיקול השיקומי אותו מדגיש המבקש בבקשתו שוקל לזכותו אך בנסיבות העניין ונוכח מכלול הנתונים כאמור, איני סבורה כי הוא "מושל בכיפה" ואין בו כדי להכריע את הכף בעניינו של המבקש (ראו והשוו רע"ב 5527/08 סביחאת נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (טרם פורסם, 9.7.2008)).

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.