רע"ב 2140/11 נגר אריה נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיא א' טל והשופטים מ' נד"ב ור' אמיר) מיום 9.3.2011, אשר קיבל את עתירת המשיבה והורה על ביטול שחרורו על תנאי של המבקש ממאסר.

1.

המבקש, יליד 1954, מרצה עונש של ארבעה עשר חודשי מאסר שגזר עליו בית המשפט המחוזי מרכז ביום 15.4.2010 בגין עבירה של מעשה מגונה בהסכמה שהושגה במרמה, לאחר שקיבל את ערעור המדינה על קולת העונש בעניינו. על פי כתב האישום שבפרטיו הורשע, הוביל המבקש, אשר שימש כנהג אמבולנס, מטופלת מביתה לבדיקה פסיכיאטרית בבית החולים לחולי נפש בבית יעקב. לאחר שהושיב את המטופלת במושב שלצדו, ביקש המבקש מהחובש אשר התלווה לנסיעה לרדת מהאמבולנס, עצר בצד הדרך ובמסווה של בדיקה רפואית הורה למטופלת לשכב על האלונקה ולהסיר את בגדיה, הוריד את חזייתה והפשיל תחתוניה. המבקש הפסיק את מעשיו רק לאחר שהבחין שהמטופלת נמצאת במחזור, ובהמשך הורה לה להסתכל על איבר מינו או לאחוז בו. בנוסף לעונש המאסר בפועל גזר בית המשפט המחוזי על המבקש שמונה חודשי מאסר על תנאי וכן פיצוי כספי למתלוננת בסך 7,500 ש"ח. המבקש החל בריצוי מאסרו ביום 9.5.2010, מועד שחרורו המינהלי אמור לחול ביום 10.6.2011 ומועד תום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו חלף ביום 18.2.2011.

2.

ביום 30.12.2010 דנה ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן, בהתאמה: הוועדה

ו- החוק ) בבקשתו של המבקש לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו, אך הדיון נדחה בהעדר חוות דעת מטעם החטיבה לפסיכיאטריה משפטית של משרד הבריאות (להלן: מב"ן ) אודות הסיכון הנשקף לציבור משחרורו של "אסיר הנושא עונש בשל עבירת מין", כמצוות סעיף 12(א) לחוק. ביום 24.1.2011, לאחר שהונחה בפניה ביום 2.1.2011 חוות דעת מב"ן כנדרש, קיימה הוועדה דיון בבקשה אך לא הגיעה למסקנה בדבר מסוכנותו של המבקש. זאת, כך צוין, בשים לב לחוות דעת מב"ן אשר קבעה כי המבקש לא עבר כל טיפול להפחתת מסוכנותו המינית בסוברו כי הוא אינו זקוק לטיפול כזה; כי הוא מגלה עיוותי חשיבה רבים ביחס למעשיו ומשליכם על הקורבן; וכי הוא אינו מגלה תובנה למניעים שהובילוהו לנהוג כפי שנהג ולגבי מצבי סיכון אפשריים בעתיד. כן צוין בחוות הדעת כי רמת מסוכנותו המינית של המבקש לטווח הארוך היא "בינונית – נמוכה", וכי "היה וועדת השחרורים ממליצה על שחרורו של האסיר ברישיון, יש לעכב ביצוע שחרור בפועל עד לבדיקתו על ידי מעריך מסוכנות מוסמך ושליחת חוות דעת ליחידת הפיקוח על פי "חוק הגנה לציבור בפני עברייני מין, תשס"ו[-2006]". מנגד, ציינה הוועדה את החרטה שהביע המבקש בפניה (אך הפנתה עם זאת לכך שלאחר הכרעת הדין חזר בפני שירות המבחן והטיל את האשמה על הקורבן), את התנהגותו הטובה בבית הסוהר, את אורח חייו הנורמטיבי ואת אופיו הקצר והנקודתי של האירוע. הוועדה דחתה אפוא את המשך הדיון בעניינו של המבקש וביקשה משלטונות בית הסוהר "להפנותו לגורם מוסמך במרכז להערכת מסוכנות מינית או למרכז לטיפול בעברייני מין [...] על מנת לקבל מהם עד מועד זה חוות דעת לגבי מסוכנותו, הזדקקותו לטיפול, והכתובת הראויה לכך".

ביום 24.2.2011 קיימה הוועדה (בהרכב שונה) דיון המשך בעניינו של המבקש, ולמרות שלא קיבלה את חוות הדעת המשלימה שהתבקשה בהחלטתה הקודמת הורתה על שחרורו בתנאים שונים. בהחלטתה עמדה הוועדה על חוות הדעת הסוציאלית החיובית מיום 8.12.2010 שניתנה בעניינו של המבקש; על כך שלהערכת מב"ן מסוכנותו המינית של המבקש היא "בינונית – נמוכה"; וכן על העובדה שחוות דעת משלימה לא נתקבלה עד מועד הדיון מסיבות שאינן נהירות לוועדה. עוד צוין בהחלטה כי למרות שהמבקש מכחיש חלק מהמעשים שבגינם הורשע, יש לזקוף לזכותו את החרטה שהביע על המעשים שבהם הודה, את התנהגותו המופתית בבית הסוהר ואת העובדה שהוא יוצא לחופשות סדירות.

3.

המשיבה לא השלימה עם החלטת הוועדה ועתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים בבקשה כי יורה על ביטול ההחלטה לשחרר את המבקש על תנאי. בפסק דינו מיום 9.3.2011 קיבל בית המשפט את העתירה וקבע כי החלטת הוועדה לשחרר את המבקש על תנאי אינה סבירה שכן היא לא התחשבה במידה הראויה בעמדת הגורמים המקצועיים שהוצגו בפניה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הוועדה לא נתנה משקל הולם להערכת המסוכנות שביצע מב"ן, אשר התבססה בין היתר על תיאור העבירה, התפתחותו הפסיכו-סקסואלית של המבקש, פקטורים מגבירי סיכון (סטאטיים ודינמאיים) הרלוונטיים לעניינו, וכן על בדיקתו וההתרשמות הקלינית ממנו. נדחתה טענת המבקש לפיה מב"ן סבר בטעות כי הוא הורשע בביצוע אונס וכי הערכתה התבססה על סברה זו. על כן, קבע בית המשפט כי חוות דעת מב"ן הקימה תשתית מספקת לדחיית בקשת השחרור וכי אין בעובדה שלא הוגשה חוות דעת משלימה כדי לשנות ממסקנה זו. עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי בהעדר שינוי בעמדותיו של המבקש בכל הקשור למעשיו, וללא טיפול בין כותלי בית הסוהר ותוכנית שיקומית, לא עמד המבקש בנטל המוטל עליו להוכיח היעדר מסוכנות מינית והוא הוסיף וציין כי העובדה שהמבקש היה משוחרר בתנאים מגבילים בעת המשפט אין בה כדי לשנות מתוצאה זו. תימוכין נוספים למסקנתו מצא בית המשפט בחוות הדעת הסוציאלית שהוכנה על-ידי הגורמים המטפלים בבית הסוהר בעניינו של המבקש, אשר הדגישה – לצד האלמנטים החיוביים שצוינו בה – כי הלה מודה במעשיו רק באופן חלקי ומייחס פתיינות לקורבן.

נוכח כל אלה, קבע בית המשפט כי החלטת הוועדה להורות על שחרורו המוקדם של המבקש – מבלי שנתנה משקל מספיק להערכת מסוכנותו על-ידי מב"ן וללא כל תוכנית שיקומית – היא החלטה החורגת ממתחם הסבירות ואינה מעניקה משקל ראוי להערכת הגורמים המקצועיים. בהקשר זה הפנה בית המשפט להוראות סעיפים 12(א) לחוק, בהדגישו את החובה לקבל חוות דעת מקצועית אודות מסוכנותו של עבריין מין לפני שחרורו המוקדם, והדגיש כי "החלטת הוועדה בניגוד לחוות דעת היא יוצא מן הכלל שדורש נימוקים מיוחדים וקביעת מנגנונים שיבטיחו את היעדר מסוכנותו של האסיר". בית המשפט קיבל, אפוא את העתירה בקובעו כי החלטת הוועדה לא סמכה עצמה על נימוקים מיוחדים לדחיית הערכת מב"ן, וכי אין די לצורך כך בהתנהגותו החיובית של המבקש בין כותלי בית הסוהר וביציאתו לחופשות.

4.

מכאן הבקשה שבפניי, בה טוען המבקש כי ועדת השחרורים שקלה את עניינו באופן מעמיק, ובתוך כך נתנה משקל רב להתרשמותם של כלל גורמי הטיפול בבית הסוהר מהתנהגותו החיובית. עוד מדגיש המבקש את עברו הנורמטיבי, את העובדה שזהו מאסרו הראשון בגין מעידה נקודתית וקצרה שנעשתה ללא שימוש בכוח, וכן כי הדבר היחיד העומד לו לרועץ הוא הבנתו השונה את האירוע, הגם שהודה באופן חלקי במיוחס לו וחש בושה רבה על מעשיו. בהקשר זה מפנה המבקש לפסק-הדין שניתן ברע"ב 10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 603 (2003) (להלן: הלכת אסלאן ), בו נקבע בין היתר כי "הכחשת המעשה אינה מונעת תמיד או בהכרח הערכה בדבר מסוכנותו של האסיר. לעיתים ניתן למצוא להכחשתו את ביצוע המעשה נימוקים מנימוקים שונים, ועדיין להסיק, על סמך פראמטרים אחרים, שהאסיר אינו מסוכן". על רקע זה טוען המבקש כי הכחשתו החלקית את המיוחס לו נעוצה בבושה הרבה שחש כלפי בני משפחתו ולפיכך, נפל פגם בהערכת המסוכנות של מב"ן אשר נסמכה במידה רבה על נתון זה והפגם, לטענתו, מקרין גם על החלטתו של בית משפט קמא ומצדיק הענקת רשות ערעור בעניינו. כן מדגיש המבקש כי על-פי חוות הדעת הסוציאלית עונש המאסר מהווה גורם הרתעה משמעותי עבורו והוא מוסיף וטוען כי למרות החובה המעוגנת בחוק כי תוגש לוועדת השחרורים חוות דעת מקצועית בדבר מסוכנותו של אסיר מסוגו, אין מוטלת כל חובה על הוועדה לאמץ את מסקנותיה. עוד טוען המבקש כי צדקה ועדת השחרורים שדנה בעניינו על-פי המסמכים שהיו בפניה, וזאת לאחר שעל אף הוראותיה המפורשות לא הוגשה חוות-דעת משלימה. המבקש מדגיש כי יש ליתן משקל לעובדה שהיה משוחרר בתנאים במשך כחמש שנים לפני שנגזר דינו, והוא טוען כי לפיכך טעה בית משפט קמא משלא שקל את הצעתו החלופית לשחררו בתנאי שחרור מכבידים יותר, שיש בהם כדי לצמצם את הסיכון שמצא בו. בכל הנוגע למתן רשות לערער טוען המבקש כי יש לתת משקל לעובדה שעסקינן בהחלטה של ועדת השחרורים אשר נהפכה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

5.

המשיבה, מצידה, סבורה כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן היא אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית וכל עניינה בעובדות המקרה הקונקרטי ובהערכת המסוכנות הנשקפת מן המבקש אם ישוחרר בשחרור מוקדם. כן טוענת המשיבה כי ההפניה להלכת אסלאן

אינה יכולה לסייע למבקש, משום שענייננו ביישום העקרונות שנפסקו שם על עובדות המקרה כאן. העובדה שמדובר בהחלטה אשר נהפכה על-ידי בית המשפט המחוזי אף היא אינה מקימה לדעת המשיבה עילה למתן רשות ערעור, והיא מפנה בהקשר זה לרע"א 2157/07 אדאטו נ' רנתיסי

(טרם פורסם, 2.8.2007). עוד מוסיפה המשיבה וטוענת כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, שכן המסוכנות הטמונה במבקש נלמדת מן העבירה שבה הורשע ומחוות-הדעת המקצועיות שהוגשו בעניינו ומשכך נדרשים נימוקים כבדי משקל – שאינם מתקיימים בענייננו – כדי להצדיק שחרור מוקדם. עוד טוענת המשיבה כי חוות דעת מב"ן העריכה את מסוכנותו המינית של המבקש על פי שקלול של גורמים מגבירי סיכון ובמניין שיקוליו לא התעלם בית משפט קמא מהתרשמותם החיובית של הגורמים הטיפוליים בבית הסוהר. לבסוף מדגישה המשיבה את סיכוייו הנמוכים של המבקש להשתקם בלא שהשתתף בתהליך טיפולי כלשהו בין כותלי הכלא ובהיעדר תוכנית שיקומית לגביו, הכוללת טיפול בעברייני מין בתקופת השחרור על תנאי.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנימוקיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, באשר היא מתוחמת לעניינו הפרטני של המבקש ולהערכת המסוכנות הנשקפת ממנו, ואינה מגלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או עקרונית (רע"ב 1730/10 תורג'מן נ היועץ המשפטי לממשלה , פיסקה 6 (טרם פורסם, 29.3.2010); רע"ב 367/08 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל , פיסקאות 16-17 (טרם פורסם, 29.7.2008); רע"ב 2547/09 מעיוף נ' ועדת השחרורים-גוש הדרום , פיסקה ח' (טרם פורסם, 23.4.2009); רע"ב 6087/09 רחמים נ' ועדת השחרורים , פיסקה 4 (טרם פורסם, 11.8.2009) ).

למעלה מן הצורך אציין כי לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא אף לגופו של עניין. כמתואר לעיל, חוות דעתו של הגורם המקצועי, אשר עמדה בבסיס החלטתו של בית משפט קמא, נסמכה על נימוקים כבדי משקל תוך התייחסות מקיפה ומעמיקה ליחסיו הזוגיים של המבקש, להתפתחותו הפסיכו סקסואלית ולהרגליו המיניים, להתנהגותו במאסר ולהתרשמות הקלינית ממנו. במסגרת הערכת המסוכנות הנשקפת מן המבקש העניק מב"ן משקל לעובדה שהלה פגע, תוך ניצול תפקידו, במתלוננת זרה בעת שהייתה במצוקה נפשית; לכך שהוא משליך את האחריות למעשיו עליה ואינו רואה את הפסול שיש בהם; וכן לעובדה שלא עבר טיפול להפחתת מסוכנותו בסוברו שאיננו זקוק לו.

אכן, לא ניתן הסבר מספק לכך שלא הוגשה חוות-דעת משלימה בעניינו של המבקש, כפי שהורתה ועדת השחרורים בהחלטתה הראשונה. אך צדק בית משפט קמא בקובעו כי החלטת הועדה חורגת ממתחם הסבירות משום שאינה מפרטת מהם הטעמים המיוחדים המצדיקים סטייה ממסקנותיו של הגורם המקצועי (להכרה בעילת הסבירות כעילת ביקורת על החלטות ועדות שחרורים ראו, למשל: רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה , פיסקה 36 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (טרם פורסם, 20.7.2009); רע"ב 1948/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלבה , פסקה 2 (לא פורסם, 17.3.1996) ) וכן משום שאינה קובעת תנאי שחרור דוגמת תוכנית שיקומית לצמצום מסוכנותו המינית (ראו: סעיף 12(ב) לחוק; הלכת אסלאן , עמ' 609-610; ולמעמד המיוחד שמוענק להמלצות מב"ן ראו: רע"ב 1723/03 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(3) 424, 431 (2003)); רע"ב 4554/07 כהן נ' ועדת השחרורים המיוחדת , פיסקה 6 (טרם פורסם, 25.2.2008) ; רע"ב 6284/09 פלוני נ' ועדת השחרורים , פיסקה 5 (טרם פורסם, 3.9.2009)).

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא.

הבקשה נדחית.