רע"ב 6284/09 פלוני נ. ועדת השחרורים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים ש' דותן, י' שיצר, ש' שוחט) מיום 22.7.2009, בו נדחתה עתירה שהגיש המבקש נגד החלטתה של ועדת השחרורים שלא לשחררו שחרור על-תנאי מלשאת ביתרת תקופת המאסר שנגזרה עליו.

1.

המבקש מרצה, החל משנת 2001, מאסר בן תשע שנים בגין עבירות מין שביצע באחִיה ובאחיותיה של אשתו שהיו באותה העת קטינים. המבקש ריצה עד כה למעלה משמונה שנים מעונש המאסר ומועד שחרורו המנהלי קבוע ליום 21.1.2010. המבקש עתר לשחרור מוקדם ממאסר וועדת השחרורים דחתה פעמיים את בקשתו (החלטות מיום 2.2.2009 ומיום 18.5.2009). לקראת הדיון שהתקיים בוועדת השחרורים ביום 2.2.2009 הוגשה חוות דעת של הוועדה המחוזית לטיפול בגילוי עריות (להלן: הוועדה לטיפול בגילוי עריות ) שלא המליצה על שחרורו המוקדם של המבקש בשל מסוכנותו לסביבה; חוות דעת של המרכז הרפואי לבריאות הנפש (להלן: מב"ן ) שאף בה לא הומלץ על שחרורו נוכח מסוכנותו המינית שהוגדרה כ"בינונית-גבוהה" ו"כבינונית לטווח הארוך"; וכן חוות דעת מטעם העובדת הסוציאלית בשירות בתי הסוהר בה צוין, בין היתר, כי המבקש לא עבר במהלך מאסרו טיפול ייעודי לעברייני מין. במהלך הישיבות שהתקיימו בבקשה לשחרור מוקדם העלה המבקש טענה לפיה הוועדה לטיפול בגילוי עריות התכנסה בהרכב חסר, וועדת השחרורים דחתה את הדיון "על מנת לקבל חוות דעת וג"ע בהתכנסותה בהרכב מלא, כפי שהמליצה הוועדה [ועדת השחרורים] בדיון קודם ביום 24.11.2008". הלשכה המשפטית של משרד הרווחה מצידה הגישה חוות דעת ביחס לטענת המבקש לפיה הוועדה לטיפול בגילוי עריות כונסה בהרכב חסר, ובה ציינה כי החלטות ועדת השחרורים האמורות לא הגיעו אליה במועד ולגופו של עניין צוין בחוות הדעת כי לא נפל כל פגם בדיון שהתקיים וכי אין הצדקה לקיים דיון חוזר בפורום מורחב של הוועדה. בפתח הדיון מיום 2.2.2009 שב המבקש וביקש לדחות את הדיון בוועדת השחרורים בשל ההרכב החסר לכאורה של הוועדה לטיפול בגילוי עריות שדנה בעניינו וכן על מנת שמב"ן יידרש לחוות דעת המומחה ד"ר נמרוד שני שהוגשה מטעמו, בה הוצעה תוכנית שיקום פרטית לאחר שחרורו.

ועדת השחרורים דחתה את בקשת המבקש לדחיית מועד הדיון כאמור, ולאחר שמיעת טענות הצדדים החליטה ביום 2.2.2009 לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם בהתבסס על עמדת הגורמים המקצועיים ועל התרשמותה כי המבקש השקיע את מרב מרצו בניסיונות להשתחרר מהמאסר ולא בניסיון לטפל בבעיותיו.

2.

נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עע"א 1443/09) בה העלה טענות לעניין סירוב הוועדה לדחות את הדיון וכן ביחס להחלטה גופה. בהחלטתו מיום 25.3.2009 הורה בית המשפט למב"ן להכין דו"ח מעודכן שיתייחס לחוות דעתו של ד"ר שני ועוד הורה כי הדו"ח יוצג בפני ועדת השחרורים שתשקול את עניינו של המבקש בשנית. במקביל ניהל המבקש הליך נוסף בעניין שחרורו המוקדם (עע"א 1141/09) בו הלין על כך שוועדת השחרורים נמנעה מלתת הוראה אופרטיבית לוועדה לטיפול בגילוי עריות כדי שזו תדון בהרכב מלא, וכן על כך שוועדת השחרורים לא הכריעה בבקשתו להורות למעריכת המסוכנות להתייצב לדיון נוסף שייערך לצורך חקירתה הנגדית. בפסק דינו בעע"א 1141/09, מיום 11.2.2009, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה בקובעו כי משוועדת השחרורים נתנה החלטה סופית (ביום 2.2.2009) אין מקום לדון עוד בכל הבקשות שקדמו להחלטה זו והיוו בסיס לה. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דין זה נדחתה ביום 16.7.2009 מבלי שנדונה לגופה (רע"ב 5730/09, כב' השופט א' גרוניס), נוכח העובדה שבינתיים הוחזר עניינו לוועדת השחרורים ונוכח ההנחה כי אם ועדת השחרורים תדחה את הבקשה לשחרור מוקדם העניין ישוב לפתחו של בית המשפט המחוזי וקיימת אפשרות כי תוגש בקשת רשות ערעור נוספת.

3.

בהתאם להוראת בית המשפט המחוזי בעע"א 1443/09, הגיש מב"ן ביום 6.4.2009 חוות דעת מעודכנת לוועדת השחרורים בה התייחס לחוות דעתו של ד"ר שני וקבע, בין היתר, כי נראה שבקשתו של המבקש לעבור טיפול ייעודי להפחתת מסוכנותו "הינה מגמתית ביסודה ואין בתכנית הטיפול שהוגשה בכדי להפחית מרמת מסוכנותו המינית. לפיכך לא מומלץ על שחרורו על תנאי". לאחר שמיעת טענות הצדדים החליטה ועדת השחרורים ביום 18.5.2009 לדחות פעם נוספת את הבקשה לשחרור מוקדם, באמצה את עמדת מב"ן לרבות הקביעה לפיה ד"ר שני אינו מוסמך לבצע הערכות באשר למסוכנותו המינית של המבקש. נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, ובפסק-דינו מיום 22.7.2009 דחה בית המשפט (כב' השופטים ש' דותן, י' שיצר ו- ש' שוחט) את העתירה בקובעו כי ועדת השחרורים שקלה את מכלול הנתונים שהוצגו בפניה ולא נמצא פגם המצדיק התערבות בהחלטתה. בית המשפט הוסיף וקבע כי על-פי הוראת סעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור

על תנאי ממאסר ) רשאית ועדת השחרורים שלא להסתמך על חוות-דעת שלילית של מב"ן, אך לשם כך עליה להשתכנע שאין בשחרור האסיר כדי לסכן את שלום הציבור, ואילו המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו בהקשר זה.

4.

מכאן הבקשה שבפניי, בה טוען המבקש כי תוכנית השיקום שהציג, המתייחסת לתקופה בת שנה וחצי (כשנה לאחר סיום ריצוי עונשו), תשרת את האינטרס הציבורי טוב יותר מאשר אם ישתחרר במועד ללא כל תוכנית טיפולית. המבקש מציין כי בקשתו מתייחסת לכל ההחלטות שהתקבלו בעניינו בוועדת השחרורים ובבית המשפט המחוזי ולא נדונו לגופן, לרבות ההחלטות נשוא עע"א 1141/09, וכי הוא מעולם לא זנח את טענותיו, ועוד הוא טוען כי האופן בו התנהלו הדיונים בעניינו הביא לכך שתקופת השחרור המוקדם צומצמה משנתיים וחצי לחודשים ספורים. עוד טוען המבקש כי עולות בעניינו מספר שאלות עקרוניות, ובהן השאלה האם ניתן להתבסס על המלצות הוועדה לטיפול בגילוי עריות שהתכנסה בהרכב חסר (לאחר שוועדת השחרורים המליצה לה לדון שנית בעניינו בהרכב מלא); האם לא נפל פגם בכך שמעריכת המסוכנות בעניינו לא נחקרה; והאם אין באימוץ חוות דעת מב"ן על-ידי ועדת השחרורים משום הפיכת הוועדה ל"חותמת גומי", כלשונו. המבקש טוען כי נוכח שאלות אלה והעובדה שלטענתו אין מדובר בהליך שהוא בגדר "גלגול שלישי", קיימת הצדקה למתן רשות ערעור והוא מוסיף וטוען כי זכויותיו בדיונים בפני ועדת השחרורים ובבית משפט קמא קופחו וכי לא ניתנה לו הזדמנות להעלות את טענותיו במלואן, לרבות טענותיו נגד פסק-הדין בעע"א 1141/09. כמו כן טוען המבקש כי ועדת השחרורים לא בחנה כראוי את תוכנית השיקום שהציע, כי ד"ר שני הסתמך על הערכת המסוכנות שנערכה לו על-ידי מב"ן, כי התוכנית שהוצעה מקובלת בקרב עברייני מין, כי מידת מסוכנותו פחתה והוערכה כבינונית לטווח הארוך וכי לא הוגשה חוות דעת הסותרת את המלצות ד"ר שני. לבסוף טוען המבקש כי נסיבותיו האישיות מצדיקות את שחרורו, בציינו כי הוא בן 54, בעל השכלה אקדמית וזוהי מעורבותו הראשונה בפלילים; הוא שירת שירות צבאי ביחידה קרבית וכן שירת במילואים; במהלך המשפט הוא שוחרר בתנאים מגבילים אותם לא הפר במשך יותר משנה ואף יצא ל-52 חופשות מן הכלא; וכן כי הוא מתפקד ללא דופי בכלא והינו פעיל בתחום החינוך.

המשיבים, מצידם, טוענים כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן היא אינה באה בגדר המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות לערער. כמו כן סבורים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה לגופה, שכן שחרור על-תנאי ממאסר הוא פריבילגיה הניתנת לאסיר רק לאחר שהוכיח כי הוא ראוי לכך וכי הוא אינו מסכן את שלום הציבור. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הלכה היא שסטייה מחוות דעת מב"ן בעניין שחרור מוקדם מחייבת טעמים מיוחדים וכבדי משקל, כי בית המשפט יתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים רק מקום שבו היא חורגת לחלוטין ממתחם הסבירות וכי בענייננו אין עילה לעשות כן, משחזקת המסוכנות בעניינו של המבקש לא נשללה בחוות דעת מב"ן. לטענת המשיבים, ועדת השחרורים שקלה כדין את המסוכנות הנשקפת מן המבקש כעולה מן העבירות בהן הורשע ומנסיבות ביצוען וכן מחוות הדעת של הגורמים המטפלים ואף מחוות דעתו של ד"ר שני, וכן שקלה היא את סירובו העקבי של המבקש לעבור טיפול בין כותלי בית הסוהר. לבסוף טוענים המשיבים כי הוועדה לטיפול בגילוי עריות התנגדה בתוקף לשחרור המבקש, כי הלשכה המשפטית של משרד הרווחה קבעה שכינוס אותה ועדה בהרכב חלקי אינו לוקה בפגם וכי ועדת השחרורים ובית המשפט דחו את הטענות שהעלה המבקש בהקשר זה.

5.

דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מגלה בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (ראו: רע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל-שירות בתי הסוהר , פיסקאות י"ג-י"ד (טרם פורסם, 24.3.2009) (להלן: עניין עמאראת ); רע"ב 2547/09 מעיוף נ' וועדת השחרורים-גוש הדרום , פיסקה ח' (טרם פורסם, 23.4.2009); רע"ב 6087/09 רחמים נ' ועדת השחרורים , פיסקה 4 (טרם פורסם, 11.8.2009); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה

(טרם פורסם, 11.3.2009)), ואף לגופם של דברים דין הבקשה להידחות. ככלל, אין לאסיר זכות קנויה לשחרור על תנאי ממאסרו, ועליו לשכנע את הרשות המוסמכת כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור (ראו: רע"ב 2546/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פיסקה 10 (לא פורסם, 1.8.2006); רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' נציב שירות בתי הסוהר -בית מעצר קישון , פיסקה 8 (טרם פורסם, 21.2.2007)). סעיף 12 לחוק שחרור על תנאי ממאסר קובע, בין היתר, כי לצורך החלטה בבקשה לשחרור מוקדם של אסיר המרצה מאסר בשל עבירות מין על ועדת השחרורים לקבל " חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לענין זה על ידי שר הבריאות ". הסעיף מוסיף וקובע כי-

"...

(ב)

לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א), או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הועדה, על אף הוראות סעיף קטן (א), לשחרר אסיר כאמור באותו סעיף קטן, אם סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון כאמור".

הנה כי כן, על מנת שוועדת השחרורים תחליט בניגוד להמלצת מב"ן נדרשים על פי סעיף 12(ב) הנ"ל טעמים מיוחדים וכבדי-משקל (ראו: רע"ב 1723/03 שוורץ נ' מדינת

ישראל , פ"ד נז(3) 424, 431 (2003)); רע"ב 4554/07 כהן נ' ועדת השחרורים המיוחדת , פיסקה 6 (טרם פורסם, 25.2.2008); והשוו רע"ב 10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2), 603 (2003)).

6.

במקרה דנן צדק בית משפט קמא בקובעו כי לא נפל פגם בהחלטתה של ועדת השחרורים וכי אין עילה להתערב בה. החלטה זו תואמת את ההלכה לפיה בית המשפט לא ימיר את שיקול דעתו בשיקול דעתה של ועדת השחרורים והוא יתערב בהחלטתה רק מקום שבו שוכנע כי היא חורגת באופן ממשי ממתחם הסבירות (ראו: בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס , פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 7338/08 צוויר נ' ועדת השחרורים , פיסקה 4 (טרם פורסם, 27.10.2008); עניין עאמארת , פיסקה ט"ז)). בבסיס החלטתה של ועדת השחרורים בענייננו עמדה הערכת הגורמים המקצועיים, לרבות חוות דעת מב"ן מיום 6.4.2009, בה נבחנה חוות דעתו של ד"ר שני ותוכנית השיקום שהציע. חוות דעת עדכנית זו, כקודמתה, לא המליצה על שחרורו המוקדם של המבקש מן המאסר, ונקבע בה כי בקשתו לעבור טיפול המיועד לעברייני מין, לאחר ש"לא עבר כל התערבות ייעודית טיפולית לעברייני מין ולא השתתף בקבוצות פסיכו חינוכיות בכלא", הנה "מגמתית ביסודה" וכי "אין בתוכנית הטיפול שהוגשה בכדי להפחית מרמת מסוכנותו המינית". משמב"ן נמנע מלהמליץ על שחרורו המוקדם של המבקש, גם לאחר שבחן את חוות דעתו של ד"ר שני, ומשלא הוצגו טעמים כבדי-משקל לחריגה מהמלצת מב"ן, לא קמה עילה להתערבותו של בית המשפט בהחלטת ועדת השחרורים.

7.

אשר לטענות שהעלה המבקש נגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בעע"א 1141/09 מיום 11.2.2009, ובכללן הטענה לפיה החלטת הוועדה לטיפול בגילוי עריות ניתנה בהרכב חסר והטענה לפיה מעריכת המסוכנות לא נחקרה בפני ועדת השחרורים. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דין זה נדחתה ובפתח הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בעע"א 1443/09 הודיע בא-כוח המבקש (בעקבות הערות בית המשפט שם כי חלק מהנושאים כבר נדונו בעבר ונדחו), כי הוא מעמיד את עתירתו על נושא אחד בלבד - התוכנית הפרטית שהוגשה ימים ספורים לפני מועד הדיון מבלי שניתנה אפשרות למב"ן לבחון אותה ולחוות את דעתה לגביה (ראו פיסקה 1 לפסק-הדין בעע"א 1443/09). בפסק-הדין מיום 25.3.2009 שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בעע"א 1443/09 הוחזר כאמור הדיון לוועדת השחרורים, אשר נתנה החלטה חדשה בעניינו של המבקש ביום 18.5.2009, ועל רקע השתלשלות דברים זו אין מקום כי נדון עתה בטענות שמעלה העותר ביחס להחלטתה הראשונה של ועדת השחרורים מיום 2.2.2009.

אשר על כן, הבקשה נדחית.