רע"ב 2568/10 מוחמד (ג'ון) ג'ית (אלן) נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הוא אסיר המרצה מאז שנת 2007 ארבע שנות מאסר בגין עבירות שונות הנוגעות לסחר בבני אדם לצורך קצירת איברים. בתמצית, המבקש איתר אנשים קשי-יום באמצעות מודעות, שפרסם בעיתון, שכנע חמישה מהם למכור כליה אגב שהוא מתחזה לרופא, ופעל עם אחרים לשליחתם לאוקראינה לשם קצירת כליה.

2.

המבקש, שבינתיים חלה ואושפז, פנה לועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר (להלן: הועדה ) בחלוף שני שלישים מתקופת מאסרו בבקשה לשחררו על-תנאי בהתאם ל חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ). הבקשה נדחתה בהחלטת הועדה מתאריך 28.12.2009. בהחלטה עמדה הועדה, בין היתר, על היקפן וחומרתן של העבירות, בהן הורשע המבקש, וכן על העובדה שבינתיים הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף, שעניינו במכירת תעודות מזויפות של תארים אקדמיים לעשרות סטודנטים, סיוע לחלק מהסטודנטים בהכנת תצהירים שקריים, ועבירות מס בשל השמטת הכנסות בסכום העולה על מיליון ש"ח ורבע (להלן: כתב האישום הנוסף ). כן ציינה הועדה מידע שהוגש לה על-ידי המשיבה, המלמד על כך שהמבקש: "לא התנתק מאותם כיווני מחשבה ופעילות שאפיינו אותו, בעבירות שבהן הורשע". נוכח האמור מצאה הועדה כי לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק לשחרור המבקש.

3.

המבקש עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת כנגד ההחלטה האמורה, וערעורו נדחה, לאחר שבית המשפט הנכבד מצא כי נוכח הנתונים שעמדו לפני הועדה – אין יסוד להתערבות בהחלטת הועדה, לפיה המבקש איננו עומד בדרישות החוק, שהן תנאי לשחרורו.

4.

המבקש עותר עתה לקבלת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. טענתו העיקרית היא כי הועדה נתנה משקל רב יתר על המידה לכתב האישום הנוסף. אותו כתב אישום, עניינו בעבירות שבוצעו, לפי הנטען, בעיקרן (למעט עבירה אחת, משנת 2006) – בשנים 2001-1996, והמדינה לא העמידה לדין את המבקש אלא בשנת 2008, לאחר שהחל בריצוי מאסרו הנוכחי. בהקשר זה מדגיש המבקש כי היה עצור בזיקה לאותו תיק לתקופה של ימים אחדים בלבד, דבר המלמד, לשיטתו, על היעדר מסוכנות היכולה להילמד מן האמור בכתב האישום הנוסף. המבקש מוסיף וטוען כי נסיבותיו האישיות מצדיקות את שחרורו: הוא בן 62; מצבו הבריאותי והנפשי, לדבריו – רעוע;

התנהגותו בין כותלי הכלא היתה ללא רבב, ובמהלך חופשותיו עמד המבקש בתנאים שהועמדו בפניו.

5.

דין הבקשה למתן רשות ערעור – להידחות . על מנת שתוכל להינתן רשות ערעור על פסק דין בעתירה מנהלית, שהוגשה נגד החלטה של הועדה – על הבקשה להציג בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית, או ציבורית, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (ראו: רע"ב 6284/09 פלוני נ' ועדת השחרורים , בפיסקה 5, והאסמכתאות הנזכרות שם (לא פורסם, 3.9.2009)). הבקשה שלפני איננה כזו והיא ממקדת עצמה כל כולה באיזון הראוי של הנתונים הספציפיים הנוגעים למבקש.

6.

למעלה מן הצורך אציין כי דין הבקשה היה להידחות ממילא אף לגופה. בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק, הועדה רשאית להורות על שחרור על תנאי של אסיר, שנידון לתקופת מאסר בפועל העולה על שישה חודשים ושריצה שני שלישים מתקופת מאסרו, רק אם: " שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". במקרה דנן, הועדה היתה ערה היטב לשיקולים שעליה להניח על כפות המאזניים, לרבות נסיבותיו האישיות של המבקש, עליהן הוא עומד בבקשתו, והועדה בחנה שיקולים אלה ואיזנה אותם כראוי. יוזכר עוד כי התנהגות חיובית (לפי הנטען) של האסיר – לא די בה, כשלעצמה, כדי לחייב היעתרות לבקשתו לשחרור מוקדם ממאסר (השוו: רע"ב 10352/09 להב נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 24.3.2010)).

זאת ועוד – אחרת. ככל שהדברים מוסבים ביחס לטענתו העיקרית של המבקש (לפיה הועדה, ואחריה – בית המשפט המחוזי, נתנו משקל רב ושגוי לכתב האישום הנוסף) הרי שטענה זו איננה נראית כמבוססת. עיון בהחלטתה של הועדה מגלה כי לכתב האישום הנוסף לא ניתן משקל רב, או מכריע. קיומו של כתב האישום הנוסף היווה אך טעם אחד מתוך מספר לא מבוטל של שיקולים, שהנחו את הועדה. יתרה מכך, גם אם אין מדובר בנימוק מכריע, הרי שהמדובר בטעם שראוי היה לתת לו משקל, כפי שאכן עשתה הועדה. קיומו של כתב אישום – גם אם בקשר עם עבירות אשר בוצעו, לפי הנטען, עוד לפני תחילת מאסרו של המבקש – הוא נתון רלבנטי ובעל חשיבות במכלול (ראו: הריישא לסעיף 9(2) לחוק). נתון זה, נזכיר, מצטרף אל העבירות החמורות בהן הורשע המבקש, של ניצול חמור של מצוקת אנשים קשי-יום מתוך בצע כסף, וכן למידע שלפיו המבקש לא שינה מדרך מחשבתו ומפעילותו השליליות, כמו גם ליתר הנתונים שפורטו בהחלטה. במצב דברים זה, צדק בית המשפט המחוזי הנכבד בקובעו כי אין יסוד להתערבות במסקנתה של הועדה, לפיה לא נתקיימו במבקש התנאים המצטברים האמורים בסעיף 3 לחוק.

7.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.