רע"ב 10352/09 אליהו להב נ. שירות בתי הסוהר

1.

המבקש הורשע בביצוע מעשה מגונה בכוח ובית משפט השלום בפתח תקווה גזר עליו 18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 12,000 ₪. ערעור על פסק הדין שהוגש לבית המשפט המחוזי – נדחה. לקראת ריצויים של שני שלישים מתקופת מאסרו, הגיש המבקש לוועדת השחרורים בקשה לשחרור על תנאי - שנדחתה. בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (עת"א 3538-09; השופטים ש' דותן, י' שיצר וש' שוחט) דחה את עתירת המבקש נגד החלטת וועדת השחרורים האמורה. הן וועדת השחרורים והן בית המשפט לעניינים מנהליים שמו דגש על העבירה, נסיבות ביצועה ומידת מסוכנותו של האסיר. פסק דינו זה של בית המשפט לעניינים מנהליים הוא מושא בקשת רשות הערעור שבפניי.

בא כוחו של המבקש גורס כי קיים אינטרס כללי, החורג מעניינו האישי, המצדיק מתן רשות ערעור. לשיטתו, השתרשה טעות מובנית בהחלטות ועדות השחרורים ובפסיקתם של בתי המשפט המחוזי בעניינם של אסירים בעלי נסיבות דומות לנסיבות המבקש: ריצוי עונש מאסר בגין ביצוע עבירות מין ושחרור בערובה לאורך שנים עד להרשעה, ללא הסתבכות בעבירות מין נוספות במהלכו. הודגש כי במשך למעלה מ-8 השנים בהן היה המבקש משוחרר בערבות עד למועד תחילת ריצוי עונשו, ביצע הוא עבירת מרמה, אך אף לא עבירת מין אחת. הסנגור תוקף את ההנחות העובדתיות המוטעות לתפישתו, שעמדו בבסיס החלטת וועדת השחרורים, לרבות חוות דעת המב"ן. כך, צוינו תאריכים שגויים שהופיעו בהחלטה וכן העובדה שעתירת המבקש בתיק אחר התקבלה, הוא שוחרר שחרור מוקדם והטיעון בדבר מסוכנותו נדחה. בנוסף, נטען כי המבקש סובל מבעיות רפואיות הרלוונטיות לשאלת מסוכנותו.

2.

סעיף 3 ל חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 מציב שני תנאים מצטברים טרם תשחרר וועדת השחרורים על תנאי אסיר, שנידון לתקופת מאסר בפועל העולה על שישה חודשים ושריצה שני שלישים מתקופת מאסרו: האחד, האם האסיר ראוי לשחרור. השני, מידת מסוכנותו של האסיר. גם אם אין מחלוקת, אפוא, כי התנהגותו של אסיר בתקופת המאסר הייתה "חיובית", עדיין יש לבחון האם נשקפת ממנו סכנה לציבור. כאמור, הן הוועדה והן בית המשפט לעניינים מנהליים הפנו את הזרקור לעבר מסוכנותו של האסיר ודחו את הבקשה לשחרור על תנאי. כפי שציין בית המשפט לעניינים מנהליים: "לאלימות מינית פנים רבות, ועל כן פוטנציאל המסוכנות לא נשלל". ואכן, עת עסקינן בעבירת מין, שגלומה בה מטבעה וממהותה עבירת אלימות, יש לבחון בקפידה את ממד המסוכנות. הוועדה התרשמה לשלילה מהמבקש: הוטעם כי נסיבות העבירה "חמורות מאוד", שמדובר באסיר "מניפולטיבי, משליך האשמה על הקורבן ואינו מביע כל חרטה" ושלדעת המב"ן הוא "לא אמין המנסה להציג את עצמו באופן חיובי מוגזם וכאדם חולה ומסכן". מסקנת המב"ן הייתה כי רמת המסוכנות הנשקפת מהמבקש היא "רמת מסוכנות מינית בינונית – נמוכה לטווח הארוך". וועדת השחרורים העריכה את מסוכנותו של המבקש כ"סבירה וגבוהה". באשר לטענה, לפיה המבקש לא ביצע עבירת מין נוספת במהלך התקופה בה שוחרר בערובה, אלא עבירת מרמה – הרי שמוטב היה לטענה זו שלא תישמע. העובדה שבתקופה בה ריחפה מעל לראשו של המבקש אימת ההרשעה בעבירת מין, הוא שב ופשע – גם אם "רק" עבירת מרמה – אינה מיטיבה עמו.

3.

כלל נוסף בעל משקל רב במסגרת בקשה זו הוא שבית משפט זה יושב כערכאה ברשות על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. שני הנתונים הדיוניים – פסק דין של בית משפט לעניינים מנהליים וערעור ברשות עליו – מצביעים על צמצום מתחם ההתערבות בהליך מסוג זה. בל נשכח כי ביחס שבין בית המשפט לעניינים מנהליים לבין וועדת השחרורים יש לבחון את סבירותה של החלטת הרשות.

אכן, העבירה חמורה. מצבו הרפואי של המבקש אינו בגדר מפתח לדלתות בית הכלא טרם סיום ריצוי מלוא תקופת המאסר. מעבר לכך, קיימת מחלוקת עובדתית בדבר חומרת מצבו הנטען. באשר לטענה כי נקבע בעבר שהמבקש אינו מסוכן לציבור, התשובה לכך היא שבאותה עת לא הונחה בפניי הוועדה ההרשעה בעבירת מין. כאמור, אין זו עבירתו היחידה של המבקש. הוועדה העניקה משקל לחוות דעת המב"ן בדבר התרשמותו מאמינותו ומאופיו של המבקש. ההתרשמות כגון דא אינה קשורה לשאלה האם עבר המבקש את עבירת המין בשנת 2,000 או בשנת 2,008, כפי שהופיע בחוות הדעת של המב"ן. מסכים אני שנודעת משמעות לכך שהעבירה בוצעה בשנת 2,000 ולא בשנת 2,008. ברם, טענה זו נטענה בפני הוועדה וזו השיבה לה כי עניינו של המבקש נבחן בהתחשב במצבו העכשווי. בסיכומו של שיקול החליטה הוועדה שבמבקש טמונה מסוכנות ומשכך יש לדחות את בקשתו. בית המשפט לעניינים מנהליים, כאמור, לא מצא מקום להתערב בהחלטתה של הוועדה.

4.

בנסיבות אלה, לא מצאתי מרכיב במקרה המצדיק שינוי התוצאה אליה הגיעו וועדת השחרורים ובית המשפט לעניינים מנהליים או המצדיק מתן רשות ערעור. יש להשקיף על מכלול השיקולים, תוך מתן משקל מיוחד לפרמטר החשוב – מסוכנות המבקש בהתבסס על סוג העבירה וחוות דעת המב"ן.

דעתי היא שאין להיעתר לבקשה, הנדחית בזאת.