רע"ב 873/07מוחמד נג'ידאת נ. נציב שירות בתי הסוהר -בית מעצר קישון

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר, סגן הנשיא י' גריל והשופטת ב' בר זיו), לדחות את בקשת המבקש לשחרור מוקדם, בתום נשיאת שני שלישים מעונש המאסר בפועל של שישה חודשים שהוטל עליו.

2.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בקרית שמונה (כבוד השופט ב' פיילס) בעבירה של מעשה מגונה בקטינה. הוטל עליו עונש של שישה חודשי מאסר בפועל וכן 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצויים למתלוננת בסך 5,000 ₪. אף שניתנה האפשרות בפסק הדין שהמבקש ישא את עונש המאסר בעבודות שירות אם תוגש חוות דעת חיובית של הממונה על עבודות השירות, הדבר לא הסתייע, והמבקש מרצה את המאסר מאחורי סורג ובריח.

3.

נסיבות הארוע שבגינו הורשע המבקש ומרצה את עונשו הן חמורות. בשעה 01:00 בלילה, בשוק בקצרין, צעדה המתלוננת בת ה- 12 מביתה לכיוון בית סבתה. בדרכה, חלפה המתלוננת על פני המבקש ובן דודו, ואלו פנו אליה בדברים. המתלוננת התעלמה מדברי השניים, והמשיכה בדרכה. אולם, המבקש רץ אחריה, תפס בידה, עיקם אותה לאחור, נישק אותה בצווארה וניסה לגעת בגופה תוך שהוא מסובב אותה אליו. המתלוננת בעטה במבקש והצליחה להימלט מפניו. בית משפט השלום בפסק דינו עמד

על נסיבותיו האישיות של המבקש, כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו. מהתסקיר עולה, כי המבקש כבן 24, נשוי ואב לתינוקת, עובד עם משפחתו כירקן בשווקי הצפון. מאחר שהמבקש הכחיש את המעשה, סבר עורך התסקיר כי לא ניתן לבדוק את מידת ההסתברות להישנות מעשי עבירה דומים בעתיד ואין לשלול אפשרות זו. שירות המבחן נמנע ממתן המלצה טיפולית. בית המשפט עמד על כך שהמבקש נמנע מהבעת חרטה על מעשהו הן בפני בית המשפט והן בפני המתלוננת, וכנגד זאת ציין כי אין לו עבר פלילי, וכי חלפו כשלוש שנים מאז ביצוע העבירה, מבלי שהמבקש חזר לסורו במהלך תקופה זו.

4.

בתום נשיאת כשני שליש מעונש המאסר בפועל שהושת עליו, פנה המבקש לניצב שירות בתי הסוהר כדי שישחררו על תנאי מן המאסר. בתגובת המדינה לעתירתו של המבקש צויין, כי מאחר שהמדובר באסיר השפוט לתקופה של ששה חודשים, ולמרות שמדובר במי שהורשע בעבירת מין, לא נדרשה בעניינו חוות דעת מטעם המרכז לבריאות הנפש לצורך הערכת מסוכנותו. תחת זאת, התקיימה בעניינו ועדת מסוכנות פנימית בבית הסוהר בו הוא מוחזק. הוועדה החליטה כי נשקפת מסוכנות מן המבקש, ולפיכך הנציב דחה את הבקשה.

5.

המבקש פנה בעתירת אסיר לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה, אשר דחה את העתירה ואישר את החלטת נציב שירות בתי הסוהר. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי עניינו של המבקש נשקל על ידי הנציב ובקשתו נדחתה מפאת מסוכנותו. בית המשפט ציין את הנסיבות המיוחדות לחומרה המאפיינות את הרשעותיו של המבקש – היות הילדה בת 12 שנים בלבד, את אי הבעת חרטה על ידי המבקש, והצורך להעביר מסר כללי לציבור בדבר ההרתעה הנדרשת מפני ביצוע עבירות מין בכלל, וכלפי קטינות בפרט. בית המשפט קבע כי דין העתירה להידחות בשל המסוכנות הנשקפת ממעשי המבקש, ואי קבלת אחריות וחרטה על ידיו. התנהגותו הטובה בכלא לא נמצאה עילה מספקת להתערב בהחלטת

הנציב.

6.

בבקשת רשות ערעור זו, חוזר המבקש וטוען כי התנהגותו הטובה בבית הסוהר מהווה עילה טובה לשחרורו על תנאי. כן הוא טוען כי מהחומר שהוגש מטעם שב"ס עולה, כי בניגוד לסעיף 12 ל חוק שחרור על-תנאי ממאסר , התשס"א-2001, לא קיבל המשיב כל חוות דעת לעניין מסוכנות המבקש, ממי ששר הבריאות הסמיכו לכך. מכאן, לטענתו, לא הוכח במסלול המשפטי המתאים כי נשקפת ממנו מסוכנות כלשהי. המבקש מציין עוד, כי הוא חסר הרשעות קודמות, כי הוא נשוי ואב לתינוקת, וכי אביו חתם על ערבות בסך 200,000 ₪, והוא מוכן לחתום על ערבות עד גובה 1,000,000 ₪ כדי להבטיח שהמבקש לא יעבור כל עבירה נוספת. לבסוף הוא טוען כי למד את לקחו, נטל אחריות, והביע חרטה.

7.

דין הבקשה להידחות. כלל הוא, כי לא תינתן רשות ערעור על החלטות בעתירות אסיר, אלא אם עולה בנסיבות המקרה קושיה משפטית עקרונית בעלת חשיבות, או כאשר הבקשה מעלה נושא בעל חשיבות ציבורית כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"ב 10408/03 זוננאשוילי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). בענייננו, החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים דנה בעניינו הפרטני של המבקש בהקשר לבקשתו להשתחרר על תנאי, ואינה מעוררת כל שאלה עקרונית בעלת אופי כללי, החורגת מעניינו הספציפי של המבקש. לאור זאת, אין עילה להתערב בהחלטת הנציב, ודין הבקשה להידחות.

8.

למעלה מן הנדרש ייאמר, כי גם לגוף העניין צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו. כעקרון, לא עומדת לאסיר זכות מוקנית לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו, ועליו רובץ הנטל לשכנע את הרשות המוסמכת על פי החוק כי הוא ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור (סעיפים 2-5 לחוק שחרור על תנאי ממאסר; כן ראו: רע"ב 2456/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה , תק-על 2006(3) 1267, 1270; ע"פ 4654/03 וליד נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(2) 4404, 4416; ). הרשות המוסמכת – בין אם נציב בתי הסוהר (על פי סעיף 2 לחוק), ועדת השחרורים (על פי סעיף 3 לחוק), או ועדת השחרורים המיוחדת (על פי סעיפים 4 ו- 5 לחוק) – היא הגוף המקצועי האמון על יישום אמות המידה להפעלת שיקול הדעת בתחום זה (רע"ב 10164/03 נגר נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(1) 612, 612). שיקול הדעת המוקנה לרשות הוא רחב, ובית המשפט יימנע מהתערבות בהחלטתה, אלא במקרים חריגים בהם נפל בהחלטה פגם משפטי מהותי, כגון הפרה מהותית של כללי הצדק הטבעי, או חוסר סבירות קיצוני (רע"ב 1942/05 צעלוק נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(2) 3228, 3230; 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים , פ"ד נה(2) 838, 871; רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5) 236, 239; רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני , תק-על 2006(1) 1527, 1530). בעניין הנדון, החלטת הנציב נסמכה על הערכתה של ועדה מקצועית פנימית בבית הסוהר בדבר מסוכנותו של המבקש, משהעריכה ועדה זו כי אכן נשקפת מסוכנות מהאסיר, ומשהתברר כי האסיר נמנע מליטול אחריות על מעשהו ולהביע חרטה. בתנאים אלה, אין לראות בהחלטת הנציב לסרב לשחרור על תנאי של המבקש מהמאסר משום חריגה ממתחם הסבירות, ואין להתערב בה ולשנותה, וזאת, גם בהינתן התנהגותו הטובה בכלא.

הבעת החרטה המאוחרת מצד המבקש, שהובעה לראשונה בבקשה זו היא אמנם צעד חשוב מבחינתו, אך אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק התערבות בהחלטת הנציב המתבססת על מכלול נתונים שהיו בפניו במועד הרלבנטי.

9.

לבסוף, יש לציין כי אין תחולה בענייננו לסעיף 12 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, הקובע, בס"ק (א), כי:

"הועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין או החולה במחלת נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לענין זה על ידי שר הבריאות. בסעיף זה, 'חוות-דעת', לענין אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין – הערכת מסוכנות כהגדרתה בחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006"

הוראה זו קובעת כי תנאי לשחרור על תנאי של אסיר בעבירת מין כי תינתן חוות דעת בענין מסוכנותו על ידי אדם שהוסמך בידי שר הבריאות. אולם כפי שניתן לראות, הוראה זו חלה רק על החלטותיה של "הועדה". בהתאם להגדרות סעיף 1 לחוק, המדובר ב וועדת השחרורים או ב וועדת השחרורים המיוחדת . ועדות אלו דנות בעניינם של אסירים שנשפטו לתקופת מאסר בפועל העולה על ששה חודשים (סעיפים 3-5 לחוק). בענייננו, לעומת זאת, המבקש נשפט לתקופה של שישה חודשי מאסר בלבד. על כן, בהתאם לסעיף 2 לחוק, הגוף המוסמך לדון בעניינו – ושאף דן בעניינו בפועל – הוא נציב בתי הסוהר, ולא ועדת השחרורים או ועדת השחרורים המיוחדת. לפיכך, בעניינו של המבקש אין תחולה לסעיף 12 לחוק.

10.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.