רע"ב 910/10 אחמד עמירה נ. ועדת שחרורים מיוחדת

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' סגן הנשיא י' כהן וכב' השופטים א' אברהם וב' ארבל) מיום 22.12.09 בעע"א 493/09.

1.

המבקש הורשע, ביום 27.3.89, בעבירה של חברות בהתאגדות אסורה, ונידון למאסר בן שנתיים וחצי. במהלך מאסרו השתתף המבקש, יחד עם שישה נוספים, ב"הוצאה להורג" של אסיר אחר, על רקע חשד שאותו אסיר שיתף פעולה עם הרשויות. המעשה לווה בעינויים אכזריים. המבקש ושניים אחרים הורשעו ברצח ונידונו למאסר עולם. ארבעת האחרים הורשעו בהריגה.

2.

נשיא המדינה קצב את עונשו של המבקש, והעמידו על 36 שנים, ביום 14.1.04. ביום 16.11.08 ביקש המבקש, כי המשיבה תמליץ על הקלה נוספת בעונשו. נימוקי הבקשה היו, בעיקרם, כי העבירה שבגינה נידון המבקש למאסר עולם לא היתה עבירה נגד בטחון המדינה, וכי היא נעברה "ברשלנות"; עוד נאמר, כי מאז ביצוע העבירה התבגר המבקש והתחרט על מעשיו. המשיבה דחתה את הבקשה, בציינה כי "האסיר הוא חבר בארגון עוין ועבירותיו פגעו בביטחון המדינה... לא הובאו בפנינו נתונים המצדיקים קציבה נוספת של העונש". עוד נאמר, כי קציבת העונש אין משמעותה כי יינתנו הקלות נוספות בעונש מעת לעת.

3.

על החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים. בעתירתו טען המבקש, כי הוא אינו חבר בארגון עוין, אלא בארגון "פדא", שאינו מוכרז כארגון עויין; כי לעונשו רלבנטית עבירה אחת, ולא "עבירות", כנוסח החלטת המשיבה, ועבירה זו לא פגעה בבטחון המדינה; וכי המשיבה התעלמה מטענותיו באשר להתבגרותו ולחרטתו על מעשיו. עוד הלין המבקש על אופי הקריטריונים המנחים את המשיבה בהחלטותיה, ועל כך שהמשיבה לא אפשרה לו לטעון את טענותיו בפניה בעל פה.

העתירה נדחתה. בית המשפט תמה על האמירה שלפיה הרקע לרצח היה "רשלני". נאמר, כי המבקש הוא חבר בארגון החזית הדמוקרטית, שהצטרף לאסירים אחרים לשם ביצוע רצח, תוך התעללות חמורה. עוד נקבע, כי המשיבה מצווה לשקול שיקולים עונשיים, וכי לא נמצא פגם בהחלטתה המצדיק התערבות. הוזכר, כי העונש המינימלי שעליו יכולה היתה המשיבה להמליץ הוא 30 שנה (סעיף 29(א) ל חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 ). לבסוף נאמר, כי אין מ דובר באחד המקרים ה"חריגים" המצדיקים דיון בעל פה בפני המשיבה.

4.

מכאן הבקשה שבפניי. בבקשה נטען, כי בית המשפט לענינים מינהליים חזר על טעות שטעתה המשיבה, בקבעו שהמבקש חבר בארגון החזית הדמוקרטית. נאמר, כי גם בית המשפט לענינים מינהליים התעלם מטענותיו של המבקש באשר לשינויים שחלו בו מאז נעברה העבירה. המבקש חוזר וטוען, כי הקריטריונים המנחים את המשיבה אינם ברורים, וכי כתוצאה מכך החלטות המשיבה אינן עקביות. המבקש עותר להחזרת עניינו לדיון נוסף בפני המשיבה.

5.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. כידוע, רשות ערעור בבקשות מסוג זה "אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו כללית" (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.86)).

המקרה הנוכחי אינו מעורר כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, או כל נושא אחר בעל אופי עקרוני החורג מנסיבות הארוע הספציפי הנדון. הוא מתוחם בבירור לנסיבות מקרהו של המבקש. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

6.

מעבר לצורך אציין, כי אינני רואה מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים, גם כשהוא לגופו. אמת, אפשר שהמשיבה יכולה היתה לדייק יותר בניסוח החלטתה, באשר לפרטי הנסיבות שהיוו יסוד להחלטתה. יחד עם זאת, התערבותו של בית המשפט לענינים מינהליים בהחלטותיה של ועדת השחרורים, בתורת גוף מעין שיפוטי, היא מצומצמת: "אין בית המשפט משים עצמו כוועדת שחרורים. השאלה אינה מה היה בית-המשפט פוסק אילו הוא היה פועל כוועדת שחרורים" (בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים , פ"ד נה(2) 838, 870 (2001); רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 7 (לא פורסם, 1.2.06)). אלא, על בית המשפט "לשאול את עצמו האם החלטתה של ועדת השחרורים הינה בלתי סבירה" (רע"ב 4878/06 מדינת ישראל נ' סמיר , פסקה 2 לפסק דינו של השופט גרוניס (לא פורסם, 13.9.06); בג"ץ 550/89 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים , פ"ד מג(2) 739, 742 (1989)). על רקע אמת מידה זו, דומני כי בצדק הותיר בית המשפט לענינים מינהליים את החלטתה של ועדת השחרורים על כנה. נזכור, כי נקודת המוצא היא "כי על האסיר לרצות את מלוא העונש שהוטל עליו ואין לו זכות מוקנית כי מאסרו יקוצר" (רע"ב 6936/07 אוחנה נ' ועדת השחרורים , פסקה 6 (לא פורסם, 25.9.07); רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 8 (לא פורסם, 21.2.07)). על אחת כמה וכמה, שאסיר אשר נידון למאסר עולם, וענשו נקצב, אינו מחזיק בזכות מוקנית שעונשו יוקל פעם נוספת. בגדרי מסגרת נורמטיבית זו, די היה בשיקולים שמנה בית המשפט לענינים מינהליים – ובעיקר, הרשעתו של המבקש במעשה רצח אכזרי, על רקע חשד שקורבן הרצח שיתף פעולה עם הרשויות – כדי להצדיק את הימנעותו של בית המשפט מהתערבות בהחלטתה של ועדת השחרורים.

הבקשה לרשות ערעור נדחית, אפוא.