רע"ב 7833/10מוסא ג'אבר נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז בעת"א 21279-10-10 שניתן ביום 19.10.2010 על ידי סגני הנשיאה א' טל ו- א' שילה ועל ידי השופט ר' אמיר .

1.

המבקש מרצה עונש של 10 חודשי מאסר בגין עבירות של נהיגה ברכב תחת השפעת אלכוהול, נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח, מסירת פרטים כוזבים לשוטר ונהיגה שלא בנתיב בדרך מחולקת.

2 .

וועדת השחרורים על פי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ) דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם בהתאם לסעיף 3 לחוק זה. במסגרת החלטתה עמדה וועדת השחרורים על עברו הפלילי של המבקש וכן על עברו התעבורתי העשיר. כן עמדה וועדת השחרורים על כך שהמבקש ריצה בעבר מספר עונשי מאסר בפועל. מנגד, עמדה וועדת השחרורים על התנהגותו החיובית של המבקש במהלך מאסרו ועל הצהרותיו לפיהן הוא לוקח אחריות למעשיו וכי עם שחרורו ישכור נהג צמוד נוכח פסילת רישיונו. עוד עמדה וועדת השחרורים על תכנית השיקום שהציג המבקש לפניה. לאחר ששקלה את כל אלה, קבעה הוועדה כי נוכח התנהלות המבקש בעבר, שחרורו המוקדם עלול לסכן את ביטחון הציבור.

3.

המבקש הגיש עתירה כנגד החלטה זו בגדרה טען כי וועדת השחרורים התעלמה מחוות דעתם החיובית של גורמי הטיפול בכלא וכי ניתן להבטיח את שלומו של הציבור על ידי שחרורו בתנאים מגבילים ותוך מתן ערבויות כספיות. כן עמד המבקש על הנזקים שייגרמו לעסקיו אם יירצה את מלוא תקופת מאסרו. המשיבה טענה כי נוכח התנהלותו של המבקש בעבר ונוכח עברו הפלילי והתעבורתי המכביד, אין מקום לשחרור מוקדם.

4.

עתירה זו נדחתה תוך שבית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי החלטת וועדת השחרורים הינה החלטה סבירה ומידתית שאינה מקימה עילה להתערבות בית המשפט בה.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בגדרה של הבקשה טוען המבקש כי החלטת וועדת השחרורים מפלה אותו לרעה בהשוואה לאסירים אחרים אשר הורשעו בעבירות חמורות יותר ושוועדת השחרורים הורתה על שחרורם המוקדם. כן נטען כי הוועדה נתנה משקל בלעדי לשיקול המסוכנות שהוא שיקול מיני רבים אחרים שעליה לשקול. המבקש שב וחזר על טענותיו שנטענו לפני בית המשפט לעניינים מנהליים.

6.

לאחר עיון בבקשה, סבורני כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטות הדנות בעתירות אסירים תינתן רק במקרים בהם הבקשה מעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או נושא אחר בעל חשיבות כללית [ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986), וכן ראו למשל: רע"ב 2669/10 רווח נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 29.4.2010)]. ציינתי בעבר כי סבור אני שבמקרים המתאימים יש לנקוט במבחן מרחיב מהמבחן שנקבע בעניין וייל

הנ"ל

[ראו:

רע"ב 6956/09 יונס נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 7.10.2010), פסקה 35 לחוות דעתי ]. ואולם, אף אם אנקוט במבחן מרחיב, איני סבור כי המקרה שלפניי נימנה על אותם המקרים בהם תינתן רשות ערעור.

7.

למעלה מן הצורך, אציין כי איני סבור כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. כידוע, בית המשפט אינו שם עצמו בנעליה של וועדת השחרורים ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו [ראו למשל רע"ב 910/10 עמירה נ' וועדת שחרורים מיוחדת

(לא פורסם, 7.2.1010), פסקה 6 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה והאסמכתאות הנזכרות שם; רע"ב 6284/09 פלוני נ' וועדת השחרורים (לא פורסם, 3.9.2009), פסקה 6 להחלטתה של השופטת א' חיות ]. אכן, בהתאם לסעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי רשאית וועדת השחרורים להורות על שחרורו המוקדם של אסיר, ואולם זאת רק אם שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. השחרור המוקדם אינו בגדר זכות קנויה של האסיר איפוא [ראו למשל: רע"ב 6936/07 אוחנה נ' וועדת השחרורים

(לא פורסם, 25.9.2007), פסקה 6 לפסק הדין (להלן: עניין אוחנה ); רע"ב 4175/09

דבורה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.2009), פסקה 6 להחלטתי].

מהחלטת וועדת השחרורים, כמו גם מפרוטוקול הדיון שהתקיים קודם לנתינתה, עולה כי בפני הוועדה הועלו כל טענות המבקש, לרבות אלה שהוא טוען לפניי כי הוועדה לא נתנה את דעתה עליהן. קביעת הוועדה כי שחרורו המוקדם של המבקש יהיה בו כדי לסכן את שלום הציבור נעשתה בהתאם לשיקולים שעליה לשקול לפי סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי: העבירה בגינה מרצה הוא את עונש המאסר; עברו הפלילי ותקופות מאסר שריצה בעבר; התנהגותו של המבקש במהלך תקופת מאסרו ונתוניו האישיים. לאחר ששקלה את כל אלה סברה הוועדה כי שחרורו המוקדם של המבקש יסכן את שלום הציבור, ובשים לב להתנהלות המבקש בעבר אין לומר כי החלטה זו מקימה עילה להתערבות בית משפט בה. בהקשר זה יש לציין כי העבירות בגינן מרצה המבקש עונש מאסר כעת נעשו כשעמד לחובתו מאסר על תנאי בגין נהיגה ללא רישיון [ראו: ע"פ 4654/03 וליד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2006), פסקה 27 לפסק הדין].

באשר למקרים אליהם מפנה המבקש בבקשתו, ואשר משמשים בסיס לטענתו כי החלטת וועדת השחרורים מפלה אותו, אציין כי באחד המקרים היה מדובר באסיר שזהו עונש המאסר הראשון שריצה, וכי במקרה האחר לא עולה כי האסיר שוחרר שחרור מוקדם. ממילא, איני סבור כי משני מקרים אלו ניתן ללמוד על "מדיניות" כנטען על ידו. אוסיף, כי באשר להחלטות וועדת השחרורים בנוגע לשחרור מוקדם כבר נקבע כי צריך שאלה תינתנה תוך בחינת כל מקרה לגופו, ולאחר שקילת השיקולים הקבועים בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי [ראו: עניין אוחנה , פסקה 6 לפסק הדין].

8.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.