פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
3097/08
בפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיב:
שירות בתי הסוהר
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
לעניינים מנהליים בבאר שבע במסגרת עע"א 5925/07, מיום 19.3.2008, שניתנה על
ידי כב' השופטת ד' אבניאלי
בשם המבקש:
עו"ד ברי רוזנטל,
עו"ד אמנון זיכרוני
בשם המשיב:
עו"ד אבינועם
סגל-אלעד
החלטה
1.
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי ) מיום 19.3.2008, במסגרת עע"א 5925/07, בה נדחו בקשותיו של המבקש כי יוסרו מעליו המגבלות הכרוכות במעמדו כאסיר ביטחוני, וכי הוא יועבר מבית הכלא בו הוא אסור כעת, המצוי בדרום הארץ, לבית כלא אחר, בצפון הארץ.
רקע עובדתי: עברו והרשעתו של המבקש
2.
המבקש שרת במשך שנים רבות כקצין צה"ל, והגיע לדרגת סגן אלוף. במסגרת שירותו הממושך, תרם רבות לביטחון המדינה ואף נפגע קשות במהלך פעילות מבצעית בלבנון בשנת 1996. ואולם, בשנת 2002 הסתבר כי המבקש קיים קשר טלפוני עם סוכן ארגון חזבאללה, במסגרתו מסר המבקש לאותו סוכן פרטים ומידע ביטחוני רגישים, מטעמים כספיים. כמו כן, הסתבר כי ניצל את תפקידו ושירותו כקצין בכיר בצה"ל לצורך עיסוק בהברחת סמים מלבנון לישראל. בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו, הורשע המבקש בבית הדין הצבאי לערעורים בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, ריגול חמור, ושתי עבירות של ייבוא סם מסוכן. בגין עבירות אלה, נגזרו על המבקש, בסופם של ההליכים, עשר שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי. כמו כן הוא גורש מן הצבא ונשללו דרגותיו.
3.
המבקש היה עצור לכל אורך תקופת משפטו במתקן כליאה צבאי, בתנאי הכליאה הרגילים של קצינים במערכת זו – קרי בלי הגבלות תנועה ברחבי הכלא, תוך מפגשים קבועים עם מבקרים מן החוץ, וללא הגבלה על זהות המבקרים, או על המגע הפיזי עמם – הווה אומר, ללא מחיצה זכוכית. כמו כן נהנה המבקש באותה התקופה מגישה בלתי מוגבלת לטלפון. ואולם, עם הרשעתו וגזירת דינו, הועבר המבקש ממתקן הכליאה הצבאי - לבית כלא אזרחי. במסגרת זו, הוגדר המבקש כאסיר ביטחוני. אמנם, אין הוא מוחזק באגף האסירים הביטחוניים, בשל החשש שיאונה לו רע על רקע עברו הצבאי. ואולם, מלבד עניין זה, הוטלו עליו כלל המגבלות המוטלות על אסירים ביטחוניים: הוא מנוע מלצאת לחופשות, אף שריצה למעלה ממחצית עונשו; הוא מוחזק באגף שמור; הביקורים אצלו מוגבלים לבני משפחה מן הדרגה הראשונה בלבד, ונערכים מבעד למחיצת זכוכית; ונמנעת מן המבקש הגישה החופשית לטלפון (להלן: המגבלות המיוחדות ).
ההליך בבית המשפט קמא
4.
בעתירתו לבית המשפט לעניינים מנהליים, ביקש המבקש כי ישונה סיווגו כאסיר ביטחוני, וזאת בעיקר משום שמניעיו לביצוע העבירות היו בעיקרם כלכליים ולא אידיאולוגיים. משכך, טען המבקש כי יש לסווגו כאסיר פלילי רגיל, הווה אומר – מבלי כל אותן המגבלות המיוחדות המוטלות על אסיר ביטחוני. כמו כן ביקש להיות מועבר מכלאו הנוכחי, המצוי בדרום הארץ - לכלא בצפון הארץ, וזאת על מנת להקל על בני משפחתו, המתגוררים בצפון, לבוא ולבקרו. בית המשפט הנכבד קמא דחה את הבקשה לשינוי סיווגו של המבקש, וקבע כי העיקר בסיווג אסיר כאסיר ביטחוני נוגע לטיב העבירות שביצע ולפוטנציאל הממשי הגלום בהן לפגיעה בביטחון המדינה ואזרחיה – ואילו נסיבות ביצועה של העבירה, או מניעיו של העבריין המורשע, אינן מכריעות במשקלן. משכך קבע בית המשפט הנכבד קמא כי אין מקום להתערב בסיווגו של המבקש כאסיר ביטחוני, ואף לא במגבלות המיוחדות המוטלות עליו כתוצאה מסיווג זה. כמו כן החליט בית המשפט הנכבד קמא לדחות את טענותיו החלופיות של המבקש, לפיהן לא נשקפת ממנו כיום כל מסוכנות, בהתבסס על העובדה כי שהה בתנאי כליאה נוחים במתקן הכליאה הצבאי, ללא כל אותן מגבלות, במהלך ארבע שנות התנהלות משפטו מבלי שגרם לנזק. בית המשפט קמא קבע כי לא מתקיימים במבקש שני התנאים המצטברים הקבועים ב- פקודה 03.02.00 של נציבות בתי הסוהר (להלן: הפקודה, או פקודת הנציבות ), שכן המבקש לא עמד בתנאי הראשון הקבוע בפקודה, ולא זכה לקבל חוות דעת חיובית מצד שירות הביטחון הכללי, בניגוד לתנאי השני הקבוע בפקודה. לבסוף, דחה בית המשפט הנכבד קמא את בקשתו של המבקש להיות מועבר לכלא בצפון הארץ, בהסתמכו על חומר מודיעיני שהוצג על ידי המשיב, ממנו עולה כי המבקש מקיים קשר שלילי עם אסיר פלילי, וכי בכוונתו להבריח חפץ אסור לבית הכלא.
על החלטתו זו של בית המשפט קמא נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי.
התשתית נורמטיבית – פקודת הנציבות
5.
קודם שיוצגו טענות הצדדים, ולמען הנוחות, אביא בקצרה את התשתית הנורמטיבית העומדת בבסיס הדיון. כידוע, ניהול בתי הסוהר בארץ מסור לנציבות שירות בתי הסוהר, בהתאם לסעיף 67(א) ל- פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר ) . נציב שירות בתי הסוהר מוסמך להוציא הוראות ופקודות כלליות לעניין ארגון שירות בתי הסוהר, סדרי המינהל, המשטר והמשמעת בו, בהתאם להוראות סעיף 80א לפקודת בתי הסוהר.
6.
מכוחה של הסמכה זו, פורסמה פקודת הנציבות מס' 03.02.00, שכותרתה: "כללים ביחס לאסירים ביטחוניים", והיא העומדת במוקד דיוננו, שכן בה נקבעות המגבלות המיוחדות המוטלות על אסירים ביטחוניים. סעיף מרכזי לענייננו הוא סעיף 4 בפקודת הנציבות (ובמיוחד ס"ק (ב) שבו). מפאת חשיבותו, הסעיף האמור יובא כאן כלשונו:
"4.
א.
אסירים אלו יוחזקו באגפים נפרדים, הן בבית הסוהר שעיקר אוכלוסייתו אסירים ביטחוניים (להלן: "בית סוהר ביטחוני") והן באגף, או באגפים נפרדים בבית סוהר, שעיקר אוכלוסייתו אסירים פליליים. בתי סוהר בהם מצויים אגף או אגפים נפרדים לאסירים ביטחוניים, כמפורט לעיל, ייחשבו כבתי סוהר המשמשים להחזקת אסירים ביטחוניים, ויחולו עליהם ההוראות החלות על אסירים ביטחוניים ועל בתי סוהר ביטחוניים.
ב.
על אף האמור בסעיף קטן א', ניתן לאשר כליאתו של אסיר / עצור ביטחוני שלא בנפרד מאסירים פליליים, וכן להימנע מלהטיל עליו מגבלות כמפורט בסעיף 1ב' באופן מלא או חלקי, אם נתקיימו לגביו שני התנאים הבאים:
1)
מדובר באסיר שלא היה חבר בארגון עוין ולא סיייע לארגון עויין עובר לביצוע העבירה או באסיר שהיה חבר בארגון עוין או סייע לארגון עוין עובר לביצוע העבירה, ריצה שליש מתקופת מאסרו או עשר שנים לפי המוקדם שביניהם, ושב"כ קבע לגביו כי ניתק כל מגע, ישיר או עקיף, עם ארגון כאמור ועם חברי ארגון כאמור.
2)
ניתנה חוות דעת שב"כ כי לא נשקפת כתוצאה מכליאתו שלא בנפרד ומאי הטלת מגבלות מיוחדות עליו, סכנה לפגיעה בביטחון המדינה. חוות הדעת כאמור לא תינתן אלא לגבי מי שנתקיים לגביו כל האמור בס"ק 1) לעיל.
7.
למען הסדר הטוב יצויין כי הפקודה תוקנה לאחרונה בתאריך 30.10.2008, קרי – לאחר הגשת בקשת רשות הערעור שלפניי, ובטרם ניתנה החלטתי זו. יחד עם זאת, הגם שמספרו של הסעיף המצוטט, העומד בלב דיוננו, השתנה מהיותו סעיף 1.ג להיותו סעיף 4.ב, הרי שנוסחו של הסעיף, לא השתנה. ההתייחסות מעתה ואילך תהיה לסעיף על פי מספורו העדכני, הגם שהצדדים ובית המשפט קמא התייחסו אליו על פי מספורו הקודם.
טענות המבקש
8.
בבקשת רשות הערעור שלפניי, לא חוזר המבקש על בקשתו כי ישונה סיווגו מאסיר ביטחוני לאסיר פלילי רגיל, ואולם הוא שב ומבקש כי יוסרו מעליו המגבלות המיוחדות המוטלות על אסיר ביטחוני, וכן הוא שב ומבקש להיות מועבר מבית הכלא בדרום הארץ - לכלא אחר, בצפון.
9.
לטענת המבקש, טעה בית המשפט קמא בקובעו כי התנאי הראשון, הקבוע בסעיף 4.ב(1) לא התקיים בעניינו של המבקש, היות והוא סייע לארגון חזבאללה. לטענת המבקש, פרשנותו של בית המשפט קמא את הסעיף מרוקנת אותו מתוכן, שהרי אף אסיר ביטחוני, מעצם הגדרתו ככזה, לא יוכל לעולם לעמוד בתנאי הקבוע בסעיף, אם הוא יובן בדרך זו. לפיכך, טוען המבקש, שעל מנת לעמוד בתנאי זה, די לו לאסיר שסיועו לארגון העויין נעשה אך ורק במסגרת העבירה בה הורשע, ולא במסגרת חברות ממושכת ורחבה יותר בארגון העויין. המבקש טוען כי הוא עומד בתנאי זה, בדיוק בשל העובדה שאין חולק שהוא סייע לארגון חזבאללה רק במסגרת העבירות בהן הורשע.
10.
באשר לתנאי השני, טוען המבקש כי אמנם, הוגשה חוות דעת שלילית בעניינו על ידי השב"כ, ואולם חוות דעת זו, ואף הסתמכות בית המשפט הנכבד קמא עליה, היתה, לטענת המבקש, נטולת בסיס. בהקשר זה תוקף המבקש את טענת השב"כ, שהתקבלה על ידי בית המשפט קמא, כי השב"כ לא היה מודע לתנאי כליאתו המקלים של המבקש במהלך ארבע שנותיו במתקן הכליאה הצבאי. המבקש מדגיש בנקודה זו כי בניגוד לקו ההנמקה של בית המשפט קמא, הוא אינו טוען להסתמכות על תנאי כליאתו הקודמים, כאילו הדבר מחייב המשכיות. לשיטתו, הוא מציין תנאי כליאה מקלים אלה רק
כנתון , בצירוף העובדה שאין בסיס לטענות כאילו ניצל הקלות אלה לרעה. דבר זה מלמד, לגירסתו, על היעדר מסוכנות מצידו כעת, שיש בה כדי לשלול את הטלת המגבלות המיוחדות המושתות עליו עתה. לאור האמור, טוען המערער כי ההקשחה החמורה של תנאי מאסרו, במעבר ממתקן הכליאה הצבאי לבית הכלא האזרחי, לא נבעה מצורך או סיכון אמיתי הגלום בו, אלא לשיטתו אך בשל "צירוף מקרים בירוקרטי" ושרירותי, הכרוך בעצם המעבר ממערכת הכליאה הצבאית לזו האזרחית.
11.
עוד תוקף המבקש את הסתמכות בית המשפט הנכבד קמא על קביעת השב"כ כי ייתכן והמבקש ישוב ויזיק לביטחון המדינה בעתיד, וטוען כי טענה מעין זה לא יכולה להיטען בעלמא, אלא יש צורך לבססה על תשתית ראייתית כלשהי, וכזו לא נמצאה בעניינו. עוד טוען המבקש, בהקשר זה, כי הוא פנה במהלך מאסרו אל השב"כ בבקשה לשתף עימו פעולה, להיחקר ולמסור את מלוא המידע המצוי ברשותו – ואולם פנייתו זו לא נענתה כלל בתחילה, ולבסוף נענתה בשלילה. לפיכך, גורס המבקש כי טענות השב"כ, עליהן נסמך בית המשפט קמא, אינן מוּנַעוֹת אלא מן הרצון לבוא עימו חשבון על מעשיו בעבר, ולא בשל חשש בדבר מעשיו בעתיד.
לאור כל האמור, עותר המבקש כי תינתן לו רשות ערעור, וכי תיהפך החלטתו של בית המשפט קמא.
טענות שירות בתי הסוהר
12.
שירות בתי הסוהר (להלן: השב"ס ) טוען כי ההלכה הפסוקה והנוהגת לעניין מתן רשות ערעור בעתירות אסירים הינה כי אין לתת רשות כאמור, אלא במקרים חריגים המעלים סוגייה משפטית מיוחדת החורגת מנסיבותיו של המקרה הספציפי, ואילו המקרה שלפנינו נסוב כל כולו על נסיבותיו וענייניו הפרטניים של המבקש כאן, ומבלי לעורר שאלה משפטית רחבה יותר כלשהי.
13.
לגופם של דברים, השב"ס דוחה את טענות המבקש, וטוען כי הגם שבמסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי המבקש אינו מבקש עוד לשנות את סיווגו הרשמי כאסיר ביטחוני, הרי שבפועל הסרת המגבלות המיוחדות המוטלות עליו משמעה שינוי סיווג זה למעשה וריקונו מתוכן. השב"ס מזכיר כי הנחת המוצא לגבי אסירים ביטחוניים הוא כי יש חשש ממשי שיפגעו בביטחון המדינה באם יתאפשר להם קשר בלתי מפוקח אל מחוץ לכותלי בית הכלא, ועל כן ניתן וצריך למנוע מהם קשר כאמור. השב"ס מביא פסיקה ענפה של בית משפט זה לחיזוק טענתו כי יש יסוד וטעם בהטלת המגבלות המיוחדות על אסירים ביטחוניים, ממנה ניתן ללמוד כי מגבלות אלה אינן מהוות החמרה מיוחדת, אלא הן דרושות לצורך שמירה על ביטחון המדינה.
14.
עוד מציין השב"ס כי הוראת סעיף 4.ב המצוטטת לעיל היא בגדר חריג, שיש לפרשו בצמצום – מה גם שחריג זה נתון לשיקול דעתו הבלעדי של השב"ס, והפעלתו הינה בגדר סמכות רשות, ולא סמכות חובה. בעניינו הפרטני של המבקש, טוען השב"ס כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא שלא להסיר את המגבלות המיוחדות המוטלות על המבקש, וזאת משום שגם אם נכונה טענת המבקש שהוא עומד בתנאי הראשון של סעיף 4.ב(1), בוודאי אין הוא עומד בתנאי הנוסף הנדרש בסעיף 4.ב(2) בדבר חוות דעת חיובית של השב"כ. לטענת השב"ס, טענות המבקש מובילות למעשה להיפוך נטל הראייה, ולמצב בו הנחת העבודה היסודית בדבר מסוכנותם הגבוהה של אסירים ביטחוניים נהפכת על פיה לטובת הטלת חובת הוכחה על השב"כ להצביע על ידיעות קונקרטיות בדבר מסוכנות כאמור. היפוך זה של נטל הראיה, לטענת השב"ס, אינו מוצדק ואינו ראוי.
15.
לעניין סירובו של בית המשפט הנכבד קמא לקבל את בקשת המבקש להעבירו לכלא בצפון הארץ, סומך השב"ס את ידיו על החלטת בית המשפט קמא, ומדגיש כי על פי ההלכה הנוהגת בעניין ניוד אסירים ושיבוצם, לשב"ס מסור שיקול דעת רחב במיוחד, ואין בית המשפט נוהג להתערב בהחלטות מסוג זה.
דיון והכרעה
16.
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתגובת השב"ס, באתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.
17.
אכן, כטענת השב"ס, אין בקשת רשות הערעור מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטתו של בית המשפט הנכבד קמא. כידוע, הקביעה הנוהגת לעניין זה היא זו שנפסקה ברע"ב 7/86 לואיס וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986), לפיה: "רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות, או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית". קרי, תנאי למתן רשות הערעור הוא כי מדובר בנושא בעל אופי ציבורי שיש בו חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של הצד הנוגע בדבר. קביעה זו חזרה ונשנתה בהחלטותיו של בית משפט זה (ראו למשל: רע"ב 9679/04
אילוז נ' שב"ס (לא פורסם, 15.2.2005); רע"ב 11834/05 אמבאו נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 3.4.06); רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' נציב שירות בתי הסוהר - בית מעצר קישון (טרם פורסם, החלטה מיום 21.2.07); רע"ב 2221/07
שחאדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, החלטה מיום 8.3.07); רע"ב 10700/06
זבולונוב נ' ועדת השחרורים - שב"ס (טרם פורסם, החלטה מיום 13.3.07); רע"ב 4035/07
שיוביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.12.07) פסקה 5).
המקרה שלפנינו איננו מסוג אותם מקרים המצדיקים מתן רשות ערעור שכן אין הוא בא בגדר אלה המעלים שאלה עקרונית כללית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש כאן, ואף לא מאלה המעלים שאלה עקרונית בעניין זכויות אדם. די בכך על מנת להביא לדחיית הבקשה שלפניי.
18.
עם זאת, בשל הנסיבות המיוחדות רואה אני לציין כי גם לגופם של דברים - דין הטענות להידחות, ואולם זאת בשים לב לאמור בסעיפים 22-21 שלהלן. אכן, חלה הקשחה ניכרת של תנאי מאסרו של המבקש שלפניי עם מעברו ממתקני הכליאה הצבאיים בהם שהה - לבית הסוהר האזרחי. ואולם, שלא כטענת המבקש, אין מדובר ב"שינוי בירוקרטי" גרידא. המבקש הועבר ממתקן הכליאה הצבאי לבית הכלא האזרחי בעקבות הרשעתו. הווה אומר, בעת משפטו, שהה המבקש במתקן הכליאה הצבאי ובתנאי כליאה נוחים יחסית, בין היתר בשל העובדה שעמדה לו חזקת החפות. משהורשע בדינו, פקעה חזקת חפותו, והוחלפה בקביעה חלוטה של מסוכנותו, הנובעת מהרשעתו בעבירות ביטחוניות. שינוי זה במצבו ובמעמדו המשפטי של המבקש, מחשוד ונאשם - לעבריין מורשע, די בו, כשלעצמו, על מנת להצדיק את ההחמרה והקשחת התנאים בהם הוא מוחזק עתה.
בוודאי שזו היא התוצאה המתבקשת, כאשר על פי טענת המדינה, מן הראוי היה להחזיק את המבקש גם במהלך אותן שנות מעצר-שקודם-הרשעה בתנאים מגבילים
יותר על מנת לאיין את הסיכון הביטחוני שנשקף ממנו כבר אז. העובדה כי צעדים מחמירים אלה לא ננקטו אז היטיבה עם המבקש לפנים משורת הדין, או שהיתה בבחינת טעות (ואין מתקנים טעות – בטעות), אבל אין היא מקנה לו אינטרס הסתמכות, כפי שקבעה, בדין, כב' השופטת ד'
אבניאלי בבית המשפט הנכבד קמא. אין יסוד גם לטענתו של המבקש כי בשנים שבהן נוהל משפטו לא אירע כל נזק והוא לא ביצע כל פעולה שהיה בה כדי לפגוע בביטחון המדינה. האמת הפשוטה היא שבנושא זה, כנראה, אין ראיות בנמצא. ואולם, משהורשע המבקש בדינו, לא ניתן - נורמטיבית - לשלול את החשש כי המבקש ינצל תנאים מקלים מעין אלה לרעה להבא, ולו בשים לב לעובדה שהמגעים האסורים בהם הודה נוהלו בעבר דרך הטלפון.
19.
אמת, נכון הוא כי פקודת הנציבות, ובמיוחד סעיף 4 שבה, מאפשרת להתגבר אפילו על חזקה זו של מסוכנות מוגברת המתקיימת במבקש מעצם הרשעתו בעבירות ביטחוניות. ואולם, בהקשר זה צודקת המדינה בטענתה כי על פי סעיף זה, גם ההחלטה על הסרת המגבלות המיוחדות היא החלטה שברשות , ולא בחובה, המסורה לשיקול דעתו הרחב של השב"ס (בעקבות חוות דעת של השב"כ), ובית המשפט לא ייכנס בנעליו של זה בהחלטה מעין זו. למעשה, סעיף 4 לפקודת הנציבות מציג את התנאים להתגברות על קביעת המסוכנות הגלומה באסיר ביטחוני, ומחייב, בעיקר, את הקביעה העובדתית כי האסיר הביטחוני ניתק כל קשר או מגע, עקיף או ישיר, עם הארגון העוין מזה, ובקבלת חוות דעת חיובית מצד השב"כ כי לא גלומה באותו אסיר ביטחוני עוד סכנה לביטחון המדינה מזה. כאן המקום להעיר כי אכן אין לפרש את התנאי הראשון בסעיף 4.ב.(1) לפקודת הנציבות כאילו הוא דורש שהאסיר הביטחוני לא סייע מעודו לארגון עויין, ודומה כי המבקש קורא את התנסחותו של בית המשפט הנכבד קמא בנושא האמור בצורה מצמצמת יתר על המידה. משמעותו של תנאי זה לענייננו מדבר בכך שכל אסיר אשר סיועו לארגון העוין בוצע במסגרת העבירה בגינה הורשע, ואשר לא סייע לארגון העוין גם קודם לביצוע העבירה – עומד בתנאי הסעיף הקטן הנ"ל אם ריצה שליש מתקופת מאסרו, או עשר שנים, לפי המוקדם שביניהם, והשב"כ קבע לגביו כי ניתק כל מגע, ישיר או עקיף, עם ארגון כאמור ועם חברי ארגון כאמור. קביעות מעין אלה, וכן חוות הדעת החיובית הנדרשת מן השב"כ, מעצם טבען, הן קביעות עובדתיות פרטניות המתבססות על ראיות מינהליות, והן דורשות מעקב אחר האסיר הספציפי, היכרות עם פעילותו העבריינית בעבר ועם אפשרויותיו לפעילות עבריינית בהווה, זיהוי של קשריו וכדומה. ברי כי בעניינים מעין אלה, בית המשפט נעדר את כלי הבחינה הנדרשים. מטעם זה, לא על נקלה יתערב בית המשפט בקביעותיו של השב"כ, ובהמשך – של השב"ס, בדבר פקיעת המסוכנות, או אי-פקיעתה. זאת, בנוסף ומעבר לקביעה הכללית, התקפה גם בהקשר שלנו, כי בית המשפט איננו מי שמפעיל את הסמכות, אלא מי שמבקר אותה משפטית ; הוא איננו מקבל את ההחלטה, אלא אך בודק את נכונותה המשפטית ואת הימצאה בתוך, או מחוץ, למתחם הסבירות. ובלשונו של השופט י' זמיר ב-עע"א 1076/95, מדינת ישראל נ' סמיר קונטאר ואח' , פ"ד נ(4) 492 (1996):
"אכן, יש בקרב האסירים הביטחוניים שביצעו פשעים מחרידים ונתעבים. אך על כך נגזר עונשם על-ידי בית המשפט למאסר, כל אחד לפי מידת פשעו. ואין שב"ס רשאי להוסיף עונש משלו, בשל חומרת הפשע, על העונש שנגזר על-ידי בית המשפט. אכן, יש מקום להבדיל בין אסיר לאסיר בנוגע לתנאי המאסר, אך רק לפי צורכי הסדר והביטחון או לפי שיקולים ענייניים אחרים, ורק במידה הנדרשת לפי שיקולים כאלה.
שב"ס מכיר בעיקרון זה, והוא ריכך במשך השנים את גישתו כלפי אסירים ביטחוניים, ככל ששיקולי ביטחון וסדר איפשרו זאת, לדעתו. בהתאם לכך, שב"ס
ביטל או צמצם מגבלות שונות שהיו מוטלות בשעתו על אסירים ביטחוניים, להבדיל
מאסירים אחרים, כגון, באשר לאספקת מיטות ובאשר לאיסור על החזקת מכשירי רדיו.
.13 שיקול
הדעת בעניין הצורך בהטלת מגבלות על אסירים ובעניין מהות המגבלות, מופקד לפי חוק בידי שב"ס: האחריות לשמירת הסדר והביטחון מוטלת עליו, ולפיכך גם הסמכות הנדרשת לצורך זה מוקנית לו. לו ולא לבית המשפט. בית המשפט לא הופקד על הפעלת הסמכות, כאילו הוא עומד במקום שב"ס, אלא רק על ביקורת ההפעלה, כדי לברר אם הסמכות הופעלה במקרה זה או אחר לפי כללים החלים על הפעלת סמכויות מינהליות".
20.
לבסוף, לעניין בקשתו של המבקש להיות מועבר מכלא בדרום הארץ לכלא בצפונה – גם בעניין זה אין כל עילה או מקום להתערבות בית משפט זה. אין לאסיר, זה שלפניי או כל אסיר אחר, את האפשרות או הזכות להחליט באיזה כלא ישהה, על פי נוחותו, או נוחותם של בני משפחתו. כמובן – זכותו לבקש לעבור ממתקן כליאה אחד למשנהו; ואולם בידי השב"ס שיקול הדעת הבלעדי בעניין זה. השב"ס מוסמך לשקול הן שיקולים כלל-מערכתיים (כגון סיווג שונה של מתקני הכליאה, חלוקת עומס האסירים וצפיפות המתקנים, כמות הסוהרים במתקנים השונים וכדומה) והן שיקולים פרטניים, הנוגעים לעניינו של אסיר ספציפי זה או אחר. בית המשפט לא ייטה להתערב בשיקולים הראשונים, שהרי לא הוא המופקד על ניהולה של מערכת הכליאה. קל וחומר שבית המשפט לא ייטה להתערב בשיקולים מן הסוג הפרטני, בגדרם בעיקרון אין מקום לטענה כי עניינו האישי של אסיר נדחה לכאורה מפני האינטרסים של המערכת. כזה הוא המקרה שבפנינו ולפיכך ברי כי פה אין עילה להתערבותו של בית המשפט בהחלטת השב"ס במקרה זה, שבמסגרתו הוצג בפני בית המשפט הנכבד קמא מידע מודיעיני בעניינו של המבקש הספציפי. מידע זה הצביע על כך שהמבקש מקיים קשר שלילי עם אסיר פלילי, וכי בכוונתו להבריח חפץ אסור לבית הכלא.
21.
טרם סיום אומר, כי עצוב ומצער מאוד הוא המקרה של המבקש שבפניי, אשר נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ולאחר שנים של שירות אמיץ, הקרבה אישית ופציעה קשה ביותר (נושאים עליהם העידו, כעדי אופי, מפקדים רבים וטובים, ביניהם מספר אלופים במיל') - כשל בעבירות ביטחוניות חמורות בעבור בצע כסף. נוכח מציאות מורכבת זו, ראוי להדגיש כי אין באמור לעיל כדי למנוע מן המבקש להגיש בעתיד בקשות חדשות, בהתקיים התנאים המוקדמים הנדרשים לכך.
22.
סוף דבר - בקשת רשות הערעור שבפניי נדחית. עם זאת, חזקה על רשויות הביטחון ועל רשויות הכלא כי בקשות חדשות של המבקש, אם וככל תוגשנה, תיבחנה בצורה מדודה ושקולה, בכפוף להוראות פקודת הנציבות, לצורכי הביטחון ולהנחיות הפסיקה. במסגרת זו יזכרו למבקש, כך יש לקוות, גם את חסד נעוריו.
ניתנה היום,
י' כסלו, תשס"ט
(7.12.2008).
ש ו פ ט