רע"ב 10700/06 דרור זבולונוב נ. ועדת השחרורים - שב"ס

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 28.11.2006 בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים ; החוק ) שלא לשחררו על תנאי.

1.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בפתח תקווה בעבירה של סחר בסם מסוכן, בגינה הושת עליו עונש מאסר בפועל בן 24 חודשים, וכן הוחלט על הפעלת עונש מאסר על תנאי בן 3 חודשים בגין הרשעה קודמת (בסך הכול 27 חודשי מאסר). תקופת מאסר זו הצטרפה לתקופת מאסר קודמת בת 32 חודשים שריצה המבקש בגין הריגה, לאחר שוועדת השחרורים החליטה להפקיע חלקית את שחרורו המוקדם על תנאי בשל עבירה שביצע במהלך תקופת הרישיון. משסיים המבקש לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו המאוחרת, דנה ועדת השחרורים

בבקשה שהגיש לשחרור מוקדם על תנאי. ביום 17.8.2006 החליטה הוועדה להתכנס בשנית ולהכריע בעניינו של המבקש לאחר שתתקבל תוכנית שיקום בעניינו מטעם הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ). ביום 19.10.2006 התכנסה הוועדה, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים החליטה

לדחות את הבקשה בהתבסס על דו"ח סוציאלי שהעלה ספקות באשר למהימנות המבקש ובאשר לאמיתות כוונותיו להשתקם. כמו כן התבססה החלטת הועדה על העובדה שהמבקש בחר להציג תוכנית שיקום פרטית ולא לחשוף עצמו לגוף מקצועי אובייקטיבי כרש"א, על עברו הפלילי המכביד וכן על העובדה שהמבקש הפר בעבר את תנאי הרישיון בתקופת שחרורו. שיקול נוסף שעמד לנגד עיני הוועדה הוא התנהגותו הבעייתית של המבקש במהלך תקופת המאסר עליה למדה מתוך מידע חסוי שהוצג בפניה בהתאם להוראת סעיף 17 לחוק. תמצית המידע נמסרה לבאת-כוחו של המבקש.

2.

המבקש עתר לבית המשפט המחוזי כנגד החלטתה של ועדת השחרורים, ולאחר עיון במכלול השיקולים אשר עמדו בבסיס ההחלטה דחה בית המשפט את העתירה בקובעו כי היא אינה חורגת ממתחם הסבירות וכי העותר לא הוכיח כי הוא ראוי לאמון ולשחרור מוקדם על תנאי. בית המשפט אף דחה את טענות המבקש לפיהן נפל פגם בהחלטת הוועדה משזו לא נימקה את החלטתה להסתמך על מידע חסוי כמתחייב מסעיף 17(ה) לחוק ומשלא המציאה לבאת כוחו תמצית כתובה של המידע כנדרש בסעיף 17(ו) לחוק. בהקשר זה קבע בית משפט קמא כי אף שלא נתמלאו בדווקנות הוראות החוק, בנסיבות העניין החלטת הוועדה מבוססת דיה גם בלא המידע החסוי.

3.

בבקשה שבפנינו טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא בכך שלא התערב בהחלטתה של ועדת השחרורים. לטענתו, החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות, שכן לא ניתן בה כל משקל לכך שהמבקש נגמל מסמים, לעובדת היותו אסיר עבודה תקופה ממושכת, לכך שאושרו לו חופשות סדירות מן הכלא, למצבו הבריאותי והנפשי וכן לתקופת המאסר הקצרה שנותרה לו לריצוי. עוד טוען המבקש כי טעה בית משפט קמא משלא נתן משקל של ממש לטענותיו בדבר אי נימוק ההחלטה שלא לחשוף את המידע החסוי ובדבר מסירת תמצית המידע לבאת כוחו בעל-פה בלבד. לטענת המבקש, פגמים אלה מלמדים על חוסר הסבירות שבהחלטת הוועדה ואף מהווים כשלעצמם עילה לפסילתה. בתשובתה טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה משום שהיא אינה מעלה כל שאלה משפטית כללית, אלא נסובה כל כולה על החלטה פרטנית הנוגעת לעניינו של המבקש. לגופם של דברים טוענת המשיבה כי בדין דחה בית משפט קמא את עתירת המבקש, שכן החלטתה של ועדת השחרורים מוצדקת וסבירה ובמסגרתה נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים כמפורט בסעיף 9 לחוק. המשיבה אף טוענת כי יש לדחות את טענותיו של המבקש בדבר הפגמים אשר נפלו באופן הטיפול במידע החסוי. המשיבה מדגישה בהקשר זה כי תמצית המידע החסוי נמסרה לבאת-כוחו של המבקש בהתאם להוראת סעיף 17(ו) לחוק, וכי בהתחשב בכך נקבע מפורשות בהחלטת הוועדה כי אין להעביר מידע חסוי נוסף למבקש או לבאת-כוחו. לחלופין טוענת המשיבה כי אף אם נפל פגם בכך שלא ניתנה למבקש תמצית כתובה של המידע וככל שנפל פגם בהתנהלות הוועדה לעניין החומר החסוי, הרי שאין מדובר בפגם מהותי היורד לשורשו של ההליך והמצדיק את קבלת הבקשה. המשיבה מוסיפה ומדגישה בהקשר זה כי נוכח קביעתו של בית משפט קמא לפיה אף אלמלא המידע החסוי שהוצג בפני הוועדה לא הרים המבקש את נטל ההוכחה לכך שהוא ראוי לשחרור מוקדם על תנאי ממאסר, מתייתר הצורך להעביר את עניינו של המבקש לדיון מחודש בפני ועדת השחרורים.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור בעתירות אסיר אינה ניתנת אלא בנסיבות מיוחדות בהן מגלה הבקשה בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה בה נושא אחר שחשיבותו כללית ( ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל , תק על 86(2) 1134 (1986); רע"ב 11156/05 שיסטק נ' מדינת ישראל , תק על 2006(1) 62 (2006)). הבקשה שבכאן אינה מעלה שאלה כזו ואינה עוסקת אלא בעניינו הפרטני של המבקש. יתר על כן, אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה נשוא הערעור. שתי הנחות היסוד המשמשות לבחינת החלטותיה של ועדת השחרורים הן כי אין לו לאסיר זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר (ראו רע"ב 9837/03 פלוני נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו , פ"ד נח(2) 326, 330 (2004)); וכי בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו ויתערב בהחלטתה רק כאשר היא חורגת באופן ממשי ממתחם הסבירות (ראו: בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים , בית הסוהר מעשיהו, שב"ס , פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 1808/06 מסראווה נ' שירות בתי הסוהר , תק על 2006(2) 2241 (2006); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5) 236, 239 (2002); רע"ב 10164/03 נגר נ' מדינת ישראל , תק על 2004(1) 612 (2004)). במקרה דנן, מצא בית משפט קמא כי החלטתה של ועדת השחרורים הינה סבירה ואף מוצדקת לגופה בהתחשב במכלול השיקולים העומדים לחובתו של המבקש. אין כל עילה המצדיקה התערבות במסקנה זו. אף טענותיו של המבקש בדבר פגמים שנפלו בטיפול במידע החסוי דינן להידחות. אין חולק כי תמצית המידע החסוי נמסרה לבאת-כוח המבקש בעל פה ואף כי ניתן לצפות שבדרך כלל תימסר התמצית בכתב טענת המבקש לפיה סעיף 17(ו) לחוק מחייב את הוועדה להעביר לבאת כוחו תמצית כתובה של המידע אינה מעוגנת בלשון הסעיף. נותרה אפוא טענתו של המבקש שעניינה הפרת חובתה של הוועדה לפי סעיף 17(ה) לחוק לנמק את החלטתה שלא לחשוף את המידע החסוי. על פי הוראת סעיף 17(ה), "הוועדה תודיע לאסיר או לבא כוחו ולבא כוח היועץ המשפטי לממשלה על החלטתה בבקשה לפי סעיף זה, ורשאית היא לקבוע שנימוקי ההחלטה, כולם או מקצתם, יהיו חסויים". בענייננו, ציינה הוועדה בהחלטתה כי לאחר עיון במידע "...ובהתחשב בתמצית שנמסרה לסנגורית, סבורים אנו כי אין מקום בנסיבות העניין לגלות את המידע החסוי לאסיר או לבאת כוחו". ועדת השחרורים לא נימקה, אפוא, את החלטתה לקבל את הבקשה לפי סעיף 17 לחוק, וממילא אף לא קבעה כי נימוקיה יישארו חסויים. במובן זה לא הקפידה הוועדה אחר מילוי הוראותיו של סעיף 17 לחוק, ומן הראוי היה כי תעשה כן (ראו רע"ב 2546/06

גית נ' היועץ המשפטי לממשלה , תק-על 2006(3), 1267 (2006) (להלן: עניין גית )). יחד עם זאת, בנסיבות העניין אין מדובר בפגם היורד לשורש ההליך במידה המצדיקה התערבות במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא (ראו עניין גית ). זאת, נוכח העובדה שתמצית המידע החסוי הועברה, כאמור, לבאת כוחו של המבקש וניתנה לו הזדמנות להתגונן ולהשיב לדברים. כמו כן, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, החלטתה

של ועדת השחרורים בענייננו מבוססת דיה אף מבלי להזדקק למידע החסוי.

מכל הטעמים המפורטים לעיל,

דין הבקשה להידחות.