רע"ב 4993/11 חנניה אלמליח נ. ועדת השחרורים שליד בית הכלא כרמל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"א 26789-09-11, כב' השופטים ר' שפירא, ע' גרשון, ו- א' קיסרי ) מיום 27.6.2011, בגדרו נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים בבית הסוהר כרמל, שלא להיעתר לבקשתו לשחרור מוקדם על תנאי ברישיון.

המבקש מרצה מאסר ראשון למשך שנתיים בגין עבירות סמים ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, כאשר על אף גילו הצעיר עומדים לחובתו רישומים פליליים קודמים, מרביתם בתחום הסמים המסוכנים. ביום 15.5.2011 דחתה ועדת השחרורים את בקשתו להשתחרר שחרור מוקדם על תנאי, בקובעה כי המבקש לא שכנע אותה כי הוא אינו מסוכן לציבור וראוי לשחרור מוקדם. בהחלטתה, פרשה הועדה את הנסיבות שבמקרה זה, על פיהן הגיעה להחלטתה. כך צוין, כי מדובר באסיר שבעברו טיפול אינטנסיבי לגמילה מסמים שלא צלח; כי בתסקיר שירות המבחן, שהוגש בטרם נגזר דינו, לא ניתנה המלצה טיפולית בעניינו והוצע שיעבור תהליך של גמילה במסגרת מאסרו, ככל שאמנם ירצה בכך; כי לחובתו עבר פלילי בתחום עבירות הסמים והאלימות; כי לוועדה הוגשו מידעים מודיעיניים המייחסים למבקש ביצוע עבירות פליליות בין כותלי הכלא; כי העובדת הסוציאלית התרשמה כי מדובר באסיר ללא תובנות למצבו ולחומרת מעשיו, ובעל דפוסים עבריינים בולטים; כי למעשה המבקש לא עבר כל טיפול משמעותי בגמילה בין כותלי הכלא, וגם במה שהחל הפסיק בעקבות העברתו לכלא אחר. זו גם הסיבה, כך צוין, שרש"א לא הכינה תוכנית שיקומית עבורו, כאשר המבקש סבור כי די לו בתוכנית השיקומית הפרטית שהגיש לוועדה.

כנגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים, כאשר עיקר טענותיו מתמקדות באופן הטיפול במידעים החסויים שהוגשו בעניינו. על פי הנטען, לבא כוחו לא ניתנה הודעה מוקדמת בעניין הכוונה להגיש מידעים חסויים לעיון הועדה, כפי הנדרש לפי הוראות סעיף 17(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ), וכן לא נמסר לו כל פרט או תמצית של המידע החסוי באופן שיאפשר לו לטעון את טענותיו בפני הועדה או להתייחס למידע החסוי, בהתאם להוראות סעיף 17(ו) לחוק. משכך, טען המבקש, נפל פגם בדיון בעניינו המחייב את ביטול ההחלטה. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את עתירתו של המבקש. נקבע כי החלטת הועדה מבוססת על מספר טעמים, ודי היה בטעמים שאינם מבוססים על המידעים המודיעיניים שהוגשו, כדי לדחות את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם. באמרות אגב, דנו השופטים בפירושם הראוי של סעיפים 17(ב) ו-17(ו) לחוק.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה מלין המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, וחוזר על הטענות שהעלה בפניו. על פי הנטען, המבקש הופנה בעבר לתוכנית שיקום מטעם רש"א אך הפנייתו זו נקטעה עקב מידעים מודיעיניים שנתקבלו בעניינו, וזאת בניגוד לאמור בהחלטת הועדה, לפיה הוא הפסיק את השיקום מיוזמתו. לטענתו, החלטת הועדה ניתנה תוך פגיעה בזכותו להליך הוגן, ובשל כך היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבותו של בית משפט זה. עוד נטען, כי לא ניתן להפריד בין ממצאיה הפסולים וממצאיה הכשרים של הועדה, ועל כן יש לבטל את החלטתה ולשחררו, ולחלופין להחזיר את הדיון לוועדה אחרת שתדון בעניינו.

המשיבה מצידה, מתנגדת לקבלת הבקשה. לטענתה, אין מדובר בבקשה המגלה עילה להתערבות בגלגול שלישי, והיא איננה מוצדקת אף לגופה. לעניין אחרון זה, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו די ביתר הטעמים עליהם התבססה הועדה, שאינם לוקים לטענת המבקש בפגם דיוני כלשהו, על מנת שבקשתו לשחרור מוקדם תידחה. עוד היא טוענת, כי אף אם נפלו פגמים דיוניים שעניינם באי קבלת תמציתו של המידע החסוי, הרי שלא מדובר בפגמים מהותיים היורדים לשורשו של ההליך, שכן בהגשת המידע החסוי הצהיר בא כוח המשיבה כי המידע מייחס למבקש ביצוען של עבירות בין כותלי הכלא, וכך ציינה גם הועדה בהחלטתה. בנוסף, מן הרגע בו הצהיר בא כוח המשיבה על הגשת המידעים החסויים, היה על בא כוחו של המבקש לדרוש לעיין בחומר או לקבל פירוט נוסף על המידע שהוגש. תחת זאת, בחר בא כוחו של המבקש שלא להעלות כל טענה בנושא בפני הועדה ואלו הועלו לראשונה במסגרת העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. לבסוף נטען, כי הליך זה מופנה כנגד החלטת ועדת השחרורים בעניינו של המבקש, ועל כן אין להעלות במסגרתו טענות באשר לטעמים שהובילו לאי שילובו בתוכנית רש"א.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה על צרופותיהן, וכן בהחלטות הקודמות שניתנו בעניין זה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי אין נותנים רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירת אסיר, אלא אם הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.1986); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (לא פורסם, 11.3.2009); רע"ב 3684/06 נאסר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2006)). במקרה זה, עמדו למול הועדה שיקולים מספר, ואמנם די היה באותם שיקולים שאינם נוגעים למידעים המודיעיניים שהוגשו על מנת שבקשתו של המבקש לשחרור מוקדם תידחה (השוו: רע"ב 10700/06 זבולונוב נ' ועדת השחרורים – שב"ס (לא פורסם, 13.3.2007); רע"ב

6936/07 אוחנה נ' ועדת השחרורים שב"ס איילון, פס' 8 לפסק דינו של השופט פוגלמן (לא פורסם, 25.9.2007). בנסיבות אלו כאשר אין קשר סיבתי, כפי שמצא בית המשפט לעניינים מינהליים, בין המידעים המודיעיניים שהוגשו לבין החלטת הועדה, אין מתעוררת שאלה פרשנית ביחס לסעיפים 17(ב) ו-17(ו) לחוק, והבקשה איננה נופלת בגדר אותם מקרים מיוחדים המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

מעל לנדרש יוער, כי ממילא אין הפגמים הנטענים יורדים לשורשו של ההליך, כך שהם הופכים את המידע המודיעיני שהוגש לשיקול פסול בעבור הועדה ודורשים את ביטול החלטתה. תמצית המידע החסוי הוצגה כבר עם הגשתו של המידע, ולבא כוחו של המבקש עמדה האפשרות לבקש פירוט נוסף או את דחייתו של מועד הדיון על מנת שיוכל להתכונן כראוי ולטעון כנגדו. בנוסף, נכון אמנם כי במקרים מסוימים תיתכן חשיבות, בשיקולי הועדה, לטעמים שהובילו להפסקת הפנייתו של אסיר לתוכנית רש"א ועל כן ראוי שכלל המידע הרלוונטי יוצג בפניה. ואולם, אף עצם העדרה של תוכנית רש"א לשיקום האסיר עם שחרורו (החלטה שאף כנגדה רשאי האסיר לעתור) הינו שיקול שנכון וראוי כי יימצא בין שיקולי הועדה. יוצא אם כן, שבהינתן עבר הפלילי של המשיב, חוות דעת העובדת הסוציאלית בעניינו, והעדרה של תוכנית לשיקום מטעם רש"א עם שחרורו, מצויה החלטת הועדה במתחם הסבירות, וצדק בית המשפט לעניינים מינהליים בקובעו כי אין כל עילה להתערב בה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.