רע"ב 3684/06 מוסטפא נאסר נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

המבקש מרצה בבית הסוהר חרמון עונש מאסר שני של חמש שנים, חמישה חודשים ועשרים ושלושה ימים בגין עבירה של סחר בסם מסוכן, לפי סעיפים 13 ו-19 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג–1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים); עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד, לפי סעיף 7 (א) (ג) רישא, לפקודת הסמים המסוכנים וכן עבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א–1961.

המבקש פנה לועדת השחרורים של בית הסוהר צלמון בבקשה לשחרור מוקדם לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א–2001 (להלן: חוק השחרור), וזאת בתום ריצוי 2/3 מתקופת המאסר שהושתה עליו.

ועדת השחרורים נעתרה ביום 20.2.06 לבקשתו של המבקש. הועדה קבעה, כי לא נעלמה מעיני חבריה העובדה, שאת העבירות שבגינן נשפט ומרצה את עונשו הנוכחי, ביצע המבקש בשעה שהיה אסיר ברישיון. יחד עם זאת, לדעת הוועדה חברו מספר נסיבות יחדיו, אשר בגינן התקבלה ההחלטה לשחרר את האסיר שחרור מוקדם ואלו הן: ראשית, המבקש שוחרר בעבר שחרור מוקדם, ללא כל תוכנית פיקוח ושיקום, בעוד שהפעם מתוכננת עבורו תכנית שיקומית טיפולית, הטומנת בחובה שיחות פרטניות, תכנית תעסוקה, בדיקות שתן וטיפול משפחתי. שנית, הנהלת הכלא דיווחה שהמבקש השתלב בפעילויות חיוביות בין כתלי בית הסוהר ולבסוף התחשבה הוועדה בחלקו היחסי של המבקש בביצוע העבירות, בגינן הוא מבצע את תקופת המאסר הנוכחית.

כנגד החלטתה של וועדת השחרורים, הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בנצרת עתירה.

ביום 9.3.06 קיבל בית-המשפט המחוזי ( כבוד הנשיא מ' בן דוד, כבוד סגן- הנשיא מ' ממן וכבוד סגן-הנשיא י' כהן) את עתירתה של המשיבה. בית-המשפט המחוזי העניק משקל לעובדה, שמדובר באסיר, אשר מעל באמון שניתן בו ואשר חזר, תוך מספר חודשים לאחר שחרורו המוקדם ובהיותו אסיר ברישיון, על אותן עבירות שבגינן הורשע במשפטו הראשון. בית-המשפט המחוזי אף ייחס חשיבות לכך, כי בדין וחשבון הסוציאלי נאמר שהמבקש שיתף פעולה באופן שטחי, תוך הצגתה של פסאדה חיובית. המסקנה שבית-המשפט המחוזי הגיע אליה היא, ששחרורו של המבקש מסכן את שלום הציבור ומכיוון שכך, ביטל בית-המשפט המחוזי את החלטתה של וועדת השחרורים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

באת-כוחו של המבקש טוענת, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מקפח את המבקש, מקום ששותפו של המבקש לביצוע העבירות ואשר נסיבות מאסרו דומות ביותר לנסיבות מאסרו של המבקש, שוחרר שחרור מוקדם על-תנאי, בהסכמת בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה. לטענתה של באת-כוח המבקש, בית-המשפט יכול להורות על ביטול החלטת וועדת השחרורים, רק במקרה שהחלטתה נגועה בחוסר סבירות קיצונית וזה אינו המקרה הנוכחי. ולבסוף, טענה באת-כוח המבקש, כי אין לגזור גזירה שווה מכישלון שחרורו הקודם של המבקש לשחרורו הצפוי, מכיוון שבאם המבקש אכן ישוחרר, זו הפעם - בניגוד לעבר - תצפה לו תכנית שיקומית מובנית היטב.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי דין הבקשה להידחות, שכן היא אינה מעלה כל שאלה משפטית חשובה או נושא אחר שחשיבותו כללית שהיו יכולים להצדיק מתן רשות ערעור. בנוסף, סבורה באת-כוח המשיבה, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין, משום שאת העבירות הנוכחיות, ביצע המבקש בעת היותו אסיר ברישיון ובחוזרו על אותן עבירות, שבגינן הורשע בעבר. התנהגותו של המבקש בעבר, יוצרת סכנה ברורה ומוחשית לשלום הציבור ויש בה כדי ללמד על מסוכנותו. בנוסף, טוענת באת-כוח המשיבה, כי מהדין וחשבון הסוציאלי בעניין המבקש עולה, כי הוא לא הפנים הפנמה אמיתית את העבירות שביצע וכי הוא אינו נוטל אחריות למעשיו.

לאחר שעיינתי בטיעוני שני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

אמת, נכון הדבר, כי על פי ההלכה הפסוקה, גדר התערבותו של בית-המשפט בהחלטותיה של ועדת השחרורים, בהיותה רשות מינהלית, מצומצם לביקורת שיפוטית על סבירות ההחלטות ואין בית-המשפט שם את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הוועדה (ראו בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פד"י נה(2) 838 ,עמ' 871). אלא שדומה, כי החלטתה של ועדת השחרורים בעניין המבקש לקתה בחוסר סבירות, מקום שלא התחשבה במידת הזהירות הדרושה בשאלת מסוכנותו של המבקש לציבור. לכף החובה של המבקש עומדת העובדה, כי הורשע שוב בגין עבירות, אותן ביצע בשעה שהיה אסיר ברישיון והוכיח אגב כך את מסוכנותו לציבור. בעת שקילת השיקולים השונים, בבואה של ועדת השחרורים לבחון את שחרורו של אסיר ממאסר, ידו של שיקול המסוכנות, כשיקול עיקרי, הוא על העליונה (ראו בג"ץ 3439/99 מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים

(לא פורסם)).

יתרה מכך, הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסיר איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים מיוחדים וחריגים, אשר בהם מתעוררת בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)). במקרה דנן, סלע המחלוקת נסב סביב מחלוקת עובדתית גרידא בנוגע לשיקולי שחרור מוקדם, כך, שאין המקרה הנדון נמנה עם המקרים, אשר בהם תינתן רשות ערעור.

סוף דבר: הבקשה נדחית.