רע"ב 4373/10 אסלאם אלחטיב נ. שירות בתי הסוהר

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (עת"א 32446-05-10, כב' השופטים סגן הנשיא י' כהן, ב' ארבל, וש' אטרש ) מיום 27.5.2010, בגדרו התקבלה עתירת המשיב כנגד החלטת ועדת השחרורים בבית הסוהר שיטה (להלן: ועדת השחרורים ), לשחרר את המבקש בשחרור מוקדם על תנאי.

וזו תמצית העובדות הנוגעות לענייננו. המבקש, אסיר בבית הסוהר גלבוע, הורשע על פי הודאתו (בכתב אישום מתוקן ובמסגרת הסדר טיעון) בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 221/08), בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, בגניבת רכב, במסחר ברכב או בחלקים גנובים, בהפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, בנהיגה ללא רישיון ובכניסה לישראל שלא כדין. בגין עבירות אלו הוא נידון ביום 5.7.2009 ל-30 חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי. כמו כן, הופעלו לחובתו תשעה חודשי מאסר על תנאי שהיו תלויים כנגדו קודם לכן, מתוכם חמישה חודשים במצטבר, כך שסך הכל נקבע כי ירצה 35 חודשי מאסר בפועל.

ביום 27.4.2010 נדונה בוועדת השחרורים בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ). במסגרת החלטתה שקלה הועדה, בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק, שיקולים שונים לזכותו ולחובתו של המבקש. כך הובאו בחשבון, מן העבר האחד, סוג העבירות בהן הוא הורשע ונסיבות ביצוען, שתי הרשעותיו הקודמות, ומידע מודיעיני בעניינו שהוגש על ידי בא כוח היועץ המשפטי לממשלה. כמו כן נשקלה העובדה כי למרות שאושר לו בעבר שחרור מוקדם ממאסר בחר המבקש לחזור לסורו. מן העבר השני, התחשבה הוועדה בנסיבותיו האישיות, בהודאתו ובכך שלא נרשמו לחובתו עבירות משמעת במהלך שהותו בבית האסורים. לבסוף, החליטה הוועדה כי כף הזכות בעניינו של המבקש מכריעה את כף החובה ומשכך, זכאי הוא לשחרור מוקדם. כאמור, המשיב עתר כנגד החלטתה של ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי קיבל את עתירתו. נקבע, כי הוועדה "חרגה באופן ממשי ממבחן הסבירות" מאחר שלא נתנה את המשקל הראוי למסוכנות המבקש ולשלום הציבור ומנגד, נתנה משקל עודף לנסיבותיו האישיות.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה חוזר המבקש (שאיננו מיוצג) על נסיבותיו האישיות הקשות ובהן קשיי פרנסה מהם סובלת משפחתו, בעיותיהם הרפואיות של בנו ושלו, וכן התנהגותו הטובה במהלך מאסרו. בנוסף מבקש הוא, כי ימונה לו סנגור ציבורי שייצגו במסגרת הליך זה.

לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות על הסף מן הטעם שכל כולה של הבקשה בנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש והיא אינה מעלה שאלה משפטית חשובה או עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. עוד הוא טוען, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. לעניין זה, סומך המשיב את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובהחלטות הקודמות שניתנו בעניין זה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר "אינה ניתנת כדבר שבשיגרה אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית" (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.1986), ראו גם: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (לא פורסם, 11.3.2009); רע"ב 3684/06 נאסר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2006)). המקרה דנן אינו מעורר שאלה החורגת מעניינו הפרטני של העותר ומשכך, הוא איננו נופל בגדר אותם מקרים מיוחדים המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

מעל לנדרש, אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. אכן צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי במקרה זה לא היה בנסיבותיו האישיות של המבקש כדי להכריע את הכף לטובת שחרורו המוקדם. שכן, משנוכח הוא כי לא הועילו לו למבקש, לא ההזדמנויות שניתנו לו לתיקון דרכיו ולשיקומו שלו ושל משפחתו ולא המאסרים הקודמים והמאסרים על תנאי שעמדו תלויים כנגדו, וכן כי פעם אחר פעם חוזר המבקש לדרכו העבריינית תוך הבעת זלזול בוטה בשלטון החוק ובחיי אדם - לא היה מנוס מקביעתו של בית המשפט המחוזי כי במבקש גלומה מסוכנות ממשית לשלום הציבור. מסוכנות, אשר לא ניתן לה המשקל הראוי על ידי ועדת השחרורים. משכך, קמה לבית המשפט המחוזי עילה להתערבות בהחלטת הוועדה ואינני רואה לשנות מהחלטתו.

סוף דבר, הבקשה נדחית.