רע"ב 5143/12 עלי כחיל נ. ועדת השחרורים בבית הסוהר מעשיהו

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 14596-06-12, כבוד סגן הנשיא א' טל והשופטות ז' בוסתן וב' טולקובסקי ) מיום 19.6.2012. בפסק הדין התקבלה עתירה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב ) על החלטת ועדת השחרורים שקיבלה את בקשת העותר להשתחרר שחרור מוקדם בתנאים.

על המבקש נגזר עונש של 17 חודשי מאסר בפועל בגין עבירה של החזקת נשק שלא כדין. המבקש החל לרצות את עונשו ביום 28.7.2011 ומועד שחרורו המלא יחול ביום 27.12.2012.

ביום 6.6.2012 החליטה ועדת השחרורים להורות על שחרורו המוקדם של המבקש בכפוף לתנאים מגבילים, וביניהם כי יתייצב פעם בשבוע בתחנת המשטרה ביפו, כי ישהה בשעות הלילה בביתו ביפו וכי יעבוד במסעדת חאג' כחיל ביפו. בהחלטתה, התייחסה הוועדה לכך שזו הפעם השישית שבה נמצא המבקש במאסר וכן לכך שעברו הפלילי מכביד וכולל 12 הרשעות קודמות בעבירות מגוונות של אלימות, סמים ונשק. כמו כן, התייחסה הוועדה לכך שבעבר שוחרר המבקש שחרור מוקדם, בשלוש הזדמנויות, אך לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו להשתקם. נוכח זאת, קבעה הוועדה כי התרשמה מהמבקש כאסיר רצידיביסט שרכש נורמות עברייניות והוא זקוק להקניה של כלים מתקנים שימנעו את חזרתו למאסר. מבחינת שיקולים לקולה, התייחסה הוועדה לכך שהמבקש ביצע את תפקידו כחונך בבית הסוהר בצורה משביעת רצון וכי הוא נמצא בקשר פרטני עם הגורמים הטיפוליים ואינו משתמש בסמים. עוד צוין כי הוכנה בעבור המבקש תכנית שיקום טיפולית פרטית הכוללת מקום עבודה וכי צוין בה כי הוא מבקש לערוך שינוי משמעותי בחייו. לאחר ששקלה את כל השיקולים הללו, קבעה הוועדה כי נחה דעתה שהמבקש רוצה לשנות את אורחות חייו וכי יש להעניק לו הזדמנות לעשות כן.

על החלטה זו הגיש המשיב עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט קיבל את העתירה וקבע כי הוועדה לא ייחסה משקל ראוי לעברו הפלילי של המבקש ולכך שהשתחרר שחרור מוקדם בעבר שלוש פעמים אך חזר לבצע עבירות. עוד ציין בית המשפט כי מהתכנית הטיפולית העתידית שהועברה לוועדה עולה כי המבקש אמור להתגורר ולעבוד בעיר יפו, מקום שבו, כך לדבריו, יש לו מעמד בעולם הפשע. נוכח זאת, קבע בית המשפט כי אין בתוכנית זו כדי לאיין את מסוכנתו של המבקש. בית המשפט נתן דעתו לכך שחלף זמן רב מאז שחרורו המוקדם האחרון של המבקש, אך קבע כי אין בכך כדי לשנות ממסקנתו שכן מאז הספיק להפר את האמון שניתן בו בכך שביצע עבירות נוספות. לאור כל זאת קבע בית המשפט כי החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני ולא לוקחת בחשבון את האינטרס הציבורי.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים בכך שהתערב בהחלטת ועדת השחרורים. לטענתו, ועדת השחרורים לא חרגה ממתחם הסבירות ונתנה משקל הולם לכל השיקולים הרלבנטיים. בבקשתו, מדגיש המבקש את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות ואת העובדה שהוא התגרש לאחרונה ואחראי על גידול ששת ילדיו הקטנים. בכל הנוגע לעברו הפלילי, טען המבקש כי הרשעתו האחרונה היא משנת 2006 וכי מאז לא נפתחו לו תיקים חדשים למעט התיק מושא בקשה זו. לגבי מאסרו הנוכחי, טוען המבקש כי הוא סיים לרצות שנת מאסר וכי במהלכה הפנים את חומרת מעשיו והביע חרטה בפני גורמי הטיפול בכלא. עוד ציין המבקש כי התנהלותו במהלך תקופה זו הייתה חיובית וכי הוא לא היה מעורב בפלילים ולא השתמש בסמים. יתרה מכך, המבקש מציין כי הוא משמש כחונך לאסירי השגחה וכי הוא מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. המבקש מפנה לדו"חות גורמי הטיפול שהוכנו בעניינו שלטענתו הם דו"חות חיוביים אשר מעידים על רצונו להשתקם. לטענתו, הוא לא שולב בתכנית טיפולית במסגרת של הוסטל שכן גורמי הטיפול השתהו בעניין זה ולא נותרה לו ברירה אלא לבנות תכנית שיקום פרטית. נוכח כל זאת טוען המבקש כי שחרורו המוקדם יסייע לו להשתקם ויעלה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. לבסוף, טוען המבקש כי בקשתו מעלה שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית וביניהן שאלת גבולות התערבות ערכאת הערעור בהחלטת ועדת השחרורים.

במענה, טוען המשיב כי דינה של הבקשה להידחות, הן על הסף, הן לגופם של דברים. המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה על הסף שכן היא עוסקת בעניינו הפרטני של המבקש ואינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית. אף לגופו של עניין, טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות. ראשית, טוען המשיב כי למבקש אין זכות קנויה להשתחרר בשחרור מוקדם וכי מדובר בהטבה הניתנת כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים והם שהאסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. לטענת המשיב, צדק בית המשפט לעניינים מנהליים בכך שקבע שהחלטת הוועדה בענייננו לא הייתה סבירה שכן לא מתקיימים בענייננו התנאים המנויים לעיל. לטענתו, מספר שיקולים מביאים בענייננו למסקנה לפיה אין להורות על שחרורו המוקדם של המבקש. ראשית, טוען המשיב כי המבקש הורשע בכתב האישום מושא תיק זה בעבירה חמורה. שנית, מתייחס המשיב לעברו הפלילי של המבקש ולכך ששוחרר בעבר בשחרור מוקדם אך חזר לבצע עבירות פליליות בניגוד להתחייבויות שנתן לוועדות השחרורים השונות שדנו בעניינו. נוכח כל זאת טוען המשיב כי המבקש הוא עבריין רצידיביסט המפר פעם אחר פעם את האמון שניתן בו ולכן שחרורו המוקדם יפגע בביטחון הציבור. שלישית, טוען המשיב כי ועדת השחרורים שגתה בכך שנתנה משקל רב לתכנית השיקום הפרטית שהוצעה שכן אין בה לטענתו כדי לאיין את מסוכנותו של המבקש. זאת, בין היתר, שכן לפי התכנית המבקש יחזור לגור בעיר יפו שבה הוא מוכר כבעל מעמד בעולם הפשע. עוד בהקשר זה טוען המשיב כי ממילא השיקול בדבר מסוכנותו של המבקש הוא השיקול העיקרי ולא השיקול בדבר שיקומו.

ביום 31.7.2012 הגיש המבקש הודעה שלפיה שולב לראשונה בסבב חופשות וכי יש בעובדה זו כדי להשליך על הבקשה שהגיש. המשיב התייחס בתגובתו להודעה זו וקבע כי מדובר בהתפתחות עובדתית חדשה וכי אין מקום שבית משפט זה יידרש לכך. ממילא, כך טוען המשיב, לא ניתן ללמוד מכך שהמבקש יצא לחופשה על מסוכנותו לציבור במסגרת שחרור מוקדם.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים שבהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או נושא בעל חשיבות כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)). בענייננו, הבקשה עוסקת בעניינו הפרטי של המבקש ואינה מעוררת סוגיה משפטית כאמור. משכך, יש לדחותה אך מטעם זה. מעבר לנדרש, אוסיף כי אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. אכן, כפי שקבעתי בעבר, "גדר התערבותו של בית-המשפט בהחלטותיה של ועדת השחרורים, בהיותה רשות מינהלית, מצומצם לביקורת שיפוטית על סבירות ההחלטות ואין בית-המשפט שם את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הוועדה" (רע"ב 3684/06 נאסר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2006)). אלא, שישנם מקרים שבהם ההחלטה של הוועדה היא החלטה בלתי סבירה שאין מנוס אלא מלהתערב בה. בענייננו, שוכנעתי כי צדק בית המשפט לעניינים מנהליים בכך שקבע כי החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות. זאת, שכן הוועדה לא נתנה משקל מספק למסוכנותו של המבקש הנלמדת מעברו הפלילי ומהעבירה שבה הורשע בתיק זה, וכן לכך שהמבקש קיבל בעבר הזדמנויות בדמות שחרור מוקדם ולא השכיל לנצלן למטרות שיקום. כך, בעניין אחר נכתב כי:

"מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא כי במלאכת האיזון בין השיקולים השונים הצריכים לעניין, יש להעניק משקל מיוחד לכך שהמבקש הפר את אמון הוועדה ואת אמון רש"א ושב וביצע עבירות גם לאחר ששוחרר בעבר שחרור על-תנאי שלווה גם הוא בתכנית שיקום ואף ניסה לצאת מן הארץ באמצעות דרכון מזויף. אכן, יש חשיבות לשיקומו של עבריין ואולם השיקול השיקומי איננו שיקול יחידי והוא נבחן במכלול בצד כל השיקולים הרלוונטיים האחרים" (רע"ב 1730/10 תורג'מן נ' היועץ המשפטי לממשלה

(טרם פורסם, 29.3.2010).

דברים אלה יפים גם לענייננו. המבקש קיבל בעבר מספר הזדמנויות להשתקם ולחדול מביצוע עבירות פליליות. בכל פעם הצהיר המבקש כי הוא מבקש להשתקם ובפעם האחרונה ששוחרר שחרור מוקדם, כפי שעולה מתגובת המשיב, הוכנה עבורו תכנית שיקום במסגרת שירותי הרווחה של העירייה הכוללת עבודה במסעדה של דודו, בדומה לתכנית השיקום הפרטית שהציג בענייננו. אלא, שהמבקש, בניגוד להבטחותיו, לא השתקם וחזר וביצע עבירות פליליות שבגינן אף ריצה שני עונשי מאסר בפועל. אמנם, מאז שוחרר בפעם האחרונה שחרור מוקדם עברו שנים רבות, אך לא שכנעתי כי יש בכך כדי לאיין את מסוכנותו לציבור. אוסיף, כי אני מקווה שהצהרותיו של המבקש בדבר רצונו להשתקם ולנהל אורח חיים נורמטיבי אינן הצהרות ריקות מתוכן וכי הוא ישכיל לפעול על פיהן כאשר ישתחרר ממאסרו בעוד מספר חודשים.

סוף דבר, הבקשה נדחית.