רע"ב 10164/03 אבישי נגר נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים גרוס, קובו ורובינשטיין) בה הוחלט להשאיר על כנה את החלטת ועדת השחרורים המיוחדת שלא לשחרר נכון לעת זו את המבקש שחרור על תנאי.

2.המבקש הורשע בשנת 1979 ביחד עם אחר בעבירת רצח, ועונשו נקצב ל-25 שנים. ביום 16.6.91 שוחרר שחרור מוקדם ברשיון. כעבור שלוש שנים, בעודו משוחרר ברשיון, הורשע בעבירה נוספת של החזקת סם מסוכן מסוג הרואין שלא לצריכה עצמית, בגינה נגזר עליו ביום 17.7.96 עונש מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים ושישה חודשים. בהתחשב בחומרת העבירה, החליטה ועדת השחרורים להפקיע את רשיונו באופן שעונש המאסר הכולל שהיה עליו לרצות עמד על שמונה שנים וחודשיים.

3.בחלוף שני שלישים מתקופת מאסר כוללת זו, פנה המבקש לועדת השחרורים המיוחדת בבקשת שחרור על תנאי. הועדה הגיעה לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות משלא נתקיימו במבקש תנאי סעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001) (להלן – "החוק"). על פי הוראה זו, בבואה להחליט בענין שחרור על תנאי של אסיר עולם, על הועדה לשקול, בנוסף לשאר השקולים האמורים בחוק, האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה. לאור הוראה זו קבעה הועדה כי, בנסיבות הענין, מדובר במקרה בעל חומרה מיוחדת אף ביחס לאסיר עולם, משהמבקש הפר בעבר את תנאי השחרור ברשיון כאשר ביצע עבירת סמים חמורה נוספת. הועדה מצאה מצד אחד, כי תיפקודו של האסיר תקין, וייחסה משקל לעובדה כי גורם מוסמך בשב"ס המליץ על שחרורו, וכי קיימים נתונים נוספים בחומר שהוגש לפניה המדברים לזכותו. עם זאת, מצאה הועדה כי לא הונחה תשתית מספקת לקיומם של תנאי סעיף 10(ב) לחוק בנסיבות המיוחדות של מקרה זה. לדעתה, כדי לבסס קיומו של שינוי בולט וממשי באסיר במקרה זה יש צורך בהשלמת תהליך טיפולי-שיקומי תוך שהייה בהוסטל, ורק לאחר קבלת דו"ח מקצועי חיובי ביחס להליך זה ניתן יהיה לשוב ולשקול בקשת שחרור. לאור זאת, החליטה הועדה לדחות את הבקשה בשלב זה, כדי לאפשר לאסיר השלמת התהליך הטיפולי כאמור, ולאפשר לו לפנות פעם נוספת לועדה כעבור שנה.

4.על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט אימץ את החלטת ועדת השחרורים וקבע כי אין הוא רואה לנכון להתערב בשיקוליה המקצועיים, בהם לא מצא בה כל פגם.

5.על החלטה זו מבקש האסיר רשות לערער בפנינו. הוא טוען בבקשתו כי ועדת השחרורים לא נתנה משקל מספיק לנתונים החיוביים בעניינו, אשר צריכים היו להטות את הכף לטובת שחרורו ממאסר, וכי לא היה מקום להתנות את שחרורו בשהייה בהוסטל לצורך שיקום.

המדינה מתנגדת למתן רשות ערעור, משלטענתה, לא מתקיימות כאן עילות למתן רשות כזו.

6.אין מקום למתן רשות ערעור בהליך זה. כלל הוא כי רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר ניתנת במשורה, והיא יוחדה בדרך כלל למקרים נדירים המעלים שאלה משפטית או ענין אחר בעל חשיבות כללית, החורגים מגדר עניינו הפרטני של המבקש (רע"ב 6526/97 דוידי נ' שירות בתי הסוהר; רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל ). במיוחד כך הדבר מקום שמדובר בביקורת שיפוטית על החלטת ועדת השחרורים, המהווה גוף מקצועי המופקד על הפעלת סמכות השחרור על תנאי ממאסר, והאמון על אמות המידה להפעלת שיקול הדעת בתחום זה. עניינו של המבקש אינו מעלה שאלה בעלת אופי כללי; עיקרו בנושא פרטני הנוגע לאופן בו הפעילה ועדת השחרורים את שיקול דעתה בעניינו. צדק, בית המשפט המחוזי בציינו בהחלטתו כי תפקידו הוא תפקיד ביקורת שיפוטית על החלטת ועדת השחרורים, וביקורת זו, כשלעצמה, מוגבלת לבחינת עמידתה של ההחלטה באמות מידה של המשפט הציבורי, ובכלל זה, האם עומדת היא במיתחם הסבירות, או האם נפל בה פגם אחר המצדיק התערבות שיפוטית (רע"ב 3265/01, פרושינובסקי נ' שירות בתי הסוהר; ע"א 2/83 אסיאס נ' ועדת השחרורים , פד"י לז(2) 688). צדק בית המשפט המחוזי בפוסקו כי אין עילה להתערבות בהחלטת הועדה בנסיבות ענין זה.

ייאמר מעבר לנדרש, כי החלטת ועדת השחרורים הינה החלטה ראויה לגופה. הועדה בחנה את נסיבותיו המיוחדות של המבקש כשלנגד עיניה עומד שיקול מרכזי והוא - האם חל בו אותו שינוי בולט וממשי המבטיח את מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה. היבט זה נשקל בהקשר לשאלה בדבר פוטנציאל המסוכנות לשלום הציבור הצפוי משחרורו המוקדם של האסיר (סעיפים 9 ו-10(ב) לחוק) (השווה בג"צ 3439/99 מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים , ופרשת אסיאס, שם). מקום שמדובר באסיר עולם השפוט בעבירת רצח, אשר בעת שחרורו ברשיון עבר עבירת סמים חמורה ונשפט לתקופת מאסר נוספת, ראוי להחמיר במידת השכנוע הנדרש כי שחרורו המוקדם לא יסכן פעם נוספת את שלום הציבור. מידה זו של נטל שכנוע הצדיקה את סירובה של ועדת השחרורים להורות על שחרורו של המבקש נכון לעת זו, ואת הפנייתו להליך של שיקום בהוסטל לתקופה נוספת.

7.לאור האמור, דין בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש להידחות.