פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
2154/11
בפני:
כבוד השופטת א' חיות
המבקש:
נאסר עבדלחילים סלוטה
נ ג ד
המשיב:
משטרת ישראל - שירות בתי הסוהר
בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו
של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 15.2.11
בעת"א 43147-01-11 שניתן על ידי כבוד השופט א' אברהם – סג"נ
בשם המבקש:
עו"ד סרי חורי
בשם המשיב:
עו"ד ורד חלאוה
החלטה
זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא י' אברהם) בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 16.2.2011, בו נדחתה עתירתו של המבקש על החלטת ועדת שחרורים שלא לשחררו שחרור על תנאי.
1.
המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות כלפי גיסו. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בו הודה המבקש, פרץ ויכוח בין פייסל רשיד (להלן: המתלונן ) הנשוי לאחותו של המבקש לבין אחד מאחיו של המבקש. המבקש ששמע את הויכוח סבר שהמתלונן מדבר קשות נגד אחת מאחיותיו. הוא התקשר אל המתלונן וקילל אותו. למחרת היום הגיע המבקש לחנות ירקות שבבעלות המתלונן ודקר אותו באמצעות סכין דקירה עמוקה בחזהו מצד שמאל. כתוצאה מכך אושפז המתלונן ונזקק לניתוח בבית חולים.
בית המשפט המחוזי גזר על המבקש 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, 18 חודשי מאסר על תנאי, קנס ופיצוי כספי אך ערעור שהגישה המדינה על קולת העונש התקבל ובית משפט זה העמיד את עונשו של המבקש על 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (ע"פ 3863/09).
לקראת הדיון בוועדת שחרורים על אפשרות לשיחרור מוקדם, הובא עניינו של המבקש לפני הועדה המחוזית לטיפול באלימות במשפחה במחוז חיפה והצפון (להלן: ועדת אלמ"ב ), אשר לא מצאה מקום להמליץ על שחרור מוקדם של המבקש ואף לא על יציאתו לחופשות (ר' ההחלטה מיום 12.9.2010).
ביום 13.1.2011 דנה ועדת שחרורים בעניינו של המבקש ובהחלטתה מאותו היום, ציינה כי מדובר בעבירה חמורה וכי מעיון בדוחות הסוציאליים ניתן לראות כי למרות שבדיקות השתן שלו נקיות ולמרות תפקודו התקין, המבקש אינו לוקח אחריות למעשיו ומגלה מודעות ראשונית בלבד לחומרתם. עוד צוין, כי אף שהמבקש השתלב בקבוצה לשליטה בכעסים, הוא ממעט להשתתף בה ואינו מגלה עניין בתכניה. ועדת השחרורים אף ייחסה משקל נכבד בהחלטתה לעמדת ועדת אלמ"ב אשר לא המליצה על שחרור מוקדם ונוכח כל האמור, דחתה את הבקשה.
2.
על החלטה זו של ועדת השחרורים, עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת. בדחותו את העתירה ציין בית המשפט המחוזי בנצרת כי הגם שמדובר במאסר ראשון של המבקש ואף שהתנהגותו במהלך המאסר הייתה תקינה, אין להתערב בהחלטת ועדת השחרורים שנסמכה על חומרת העבירה ועל הדו"ח השלילי של ועדת אלמ"ב. בנוגע לדו"ח של ועדת אלמ"ב ציין בית המשפט כי דו"ח זה אכן אינו חזות הכול וההחלטה הסופית בדבר שחרור מוקדם היא לעולם בידי ועדת השחרורים, אך במקרה דנן צדק בית המשפט באמצו את מסקנות הדו"ח המבוסס על כך שלא נחתם הסכם סולחה עם המתלונן ועל התרשמותה של ועדת אלמ"ב לפיה המבקש "מנסה להשיג פסאדה חיובית אך בפועל מגמתי בהתנהלותו... מגלה מודעות ראשונית לחומרת מעשיו אך בעיקר מרוכז בסיבלו האישי ובמחירים שמשלם מעצם מאסרו. ללא הבנה ואמפטיה לסבל הקורבן". בית המשפט הוסיף וציין כי על אף נסיבותיו הקשות של המבקש שאיבד את שני הוריו ומשפחתו זקוקה לו, אין בכך כדי לאיין את המסוכנות עליה הצביעה ועדת אלמ"ב וכי גם תוכנית השיקום שהכינה עבורו גב' חיה היכל, אין בה כדי לענות על מסוכנות זו. בית המשפט קבע על כן כי החלטת ועדת השחרורים הייתה סבירה ואין להתערב בה.
3.
מכאן הבקשה שבפניי בה שב המבקש וטוען כי דוח ועדת אלמ"ב אינו יכול להחליף את שיקול הדעת של ועדת שחרורים ועוד הוא מלין על ההחמרה בעניינו כעבריין אלימות במשפחה למרות שמדובר בגיס המתגורר הרחק ממנו ולא בבן או בבת זוג. המבקש מוסיף וטוען כי זהו מאסרו הראשון וכי עד המאסר ניהל חיים נורמטיביים ואין לו עבר פלילי. לטענתו, יש להעדיף את שחרורו המוקדם לתוכנית השיקום שהוצעה על ידו על פני ריצוי מלוא העונש ללא תוכנית שיקומית והוא מוסיף ומלין על כך שועדת השחרורים הסתמכה על מידע סודי אף שמשקלו של מידע כזה הינו נמוך.
מנגד סוברת המשיבה כי דין הבקשה להידחות על הסף בשל כך שאינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית. אף לגוף הבקשה טוענת המשיבה כי דינה להידחות
שכן על פי סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ) על ועדת השחרורים להשתכנע כי הוא ראוי לכך וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור. לטענתה, ועדת השחרורים שקלה את חומרת העבירה, הביאה בחשבון את דו"ח ועדת אלמ"ב שהוגשה לפי סעיף 11 לחוק הנ"ל, והחלטתה הייתה סבירה.
4.
הבקשה שבפניי אינה מגלה שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור ועיקר טעמיה נוגעים לבחינת מסוכנות המבקש ולנסיבותיו האישיות. די בכך על מנת לדחותה. למעלה מן הצורך יצויין כי גם לגופם של דברים הבקשה אינה מגלה טעם מבורר להתערבות בהחלטת בית משפט קמא.
כבר נפסק כי בבואו לבחון את החלטת ועדת השחרורים לא שם עצמו בית המשפט במקומה של הועדה ותפקידו לבחון האם החלטתה של ועדת השחרורים נופלת במתחם הסבירות והאם נשקלו על ידה כל השיקולים הרלוואנטיים ואוזנו כנדרש (ראו: בג"ץ 89/01
הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' וועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס , פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב
1942/ 05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל , פיסקה 8 (לא פורסם, 16.6.2005);
רע"ב 10700/06
זבולונוב נ' ועדת השחרורים שב"ס , פיסקה 4 (לא פורסם, 13.3.2007).
עוד יש לזכור כי אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם (ראו: רעב 6936/07 אוחנה נ' ועדת השחרורים שב"ס איילון , פיסקה 7 (לא פורסם, 25.9.2007) ועל מנת להורות כן על ועדת השחרורים להשתכנע כי התקיימו התנאים הנדרשים לעניין זה הקבועים, בין היתר, בסעיפים 3 ו-9 לחוק שחרור על תנאי.
בענייננו לא נעלמה מעיני ועדת השחרורים העובדה שמדובר במאסר ראשון של המבקש וכמו כן לא נעלמה מעיניה התנהגותו הטובה במהלך המאסר. עם זאת, נוכח חומרת העבירה והעובדה שהמבקש מגלה רק מודעות ראשונית לחומרת מעשיו וכן נוכח עמדתה השלילית של ועדת אלמ"ב סברה הועדה כי אין מקום להורות על שחרורו. בהקשר זה יש לזכור כי בפני ועדת אלמ"ב היו כל המסמכים הרלוואנטיים ובכלל זה דו"ח עו"ס; דו"ח ביקורים; חוות דעת פסיכיאטר; וגזר הדין בעניינו של המבקש ובהינתן מכלול השיקולים הצריכים לעניין בצדק סבר בית משפט קמא כי מדובר בהחלטה סבירה שאין להתערב בה.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ט באדר ב', תשע"א (4.4.2011).
ש ו פ ט ת