רע"ב 2439/11 איברהים ענבתאוי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם והשופטים א' הלמן וב' ארבל) בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בו נדחתה עתירת המבקש על החלטת ועדת שחרורים המיוחדת אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם.

העובדות הצריכות לעניין

1.

המבקש, יליד 1941, הורשע בעבירות של רצח והחזקת נשק שלא כדין ונגזרו עליו ביום 14.2.1988 מאסר עולם ושנתיים מאסר בחופף בגין רצח אשתו בנשק אוטומטי (ת"פ 203/87 מדינת ישראל נ' ענבתאוי (לא פורסם, 14.2.1988)). ערעור שהגיש המבקש נדחה ביום 23.1.1990 (ע"פ 165/88 ענבתאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.1990)). בשנת 2000 קצב נשיא המדינה את עונשו של המבקש ל-30 שנים ובשנת 2006 הקל בעונשו פעם נוספת והעמידו על 29 שנים. מועד תום שני שלישים מתקופת מאסרו של המבקש חל ביום 4.11.2006 (מועד שחרורו

המנהלי הוא ביום 20.5.2006) ומועד שחרורו המלא יחול ביום 4.7.2016 (מנהלי: 18.1.2016).

2.

בהחלטתה מיום 12.12.2006 דחתה ועדת השחרורים המיוחדת את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם וזאת הן בשל קביעתה כי המבקש נמנע מלקחת חלק בקבוצות טיפוליות והן בשל התנגדותה של הועדה המחוזית למניעת אלימות במשפחה (להלן: ועדת אלמ"ב ). ביום 20.2.2007 קבע בית המשפט המחוזי (עע"א 1016/07), בהסכמת הצדדים, כי נוכח העובדה שהמבקש עבר בעת האחרונה קורס לתיעול כעסים ונוכח העובדה שחוות דעתה של ועדת אלמ"ב אינה מעודכנת, יוחזר עניינו לועדת השחרורים המיוחדת. בהחלטתה מיום 14.10.2007 השהתה ועדת השחרורים המיוחדת את ההחלטה בבקשה לשחרור מוקדם וזאת בשל הצורך שועדת אלמ"ב תתייחס לחוות דעת פרטית של ד"ר נמרוד שני שהגיש המבקש ולשם קבלת חוות דעת של מרכז בריאות הנפש והרשות לשיקום אסיר. בהחלטה נוספת מיום 27.2.2008 קבעה עדת השחרורים המיוחדת כי יש צורך בהגשת חוות דעת פסיכולוגית. בחוות דעת מיום 7.4.2008 של הפסיכולוג קליני, צור שחם מטעם השב"ס (להלן: חוות הדעת של הפסיכולוג מטעם שב"ס) צוינו דברי המבקש לפיהם הוא רצח את אשתו בשל כך שהוא ראה אותה בוגדת עם קרוב משפחה שלו ונקבע, בין השאר, כי נשקפת ממנו מסוכנות בעיקר ביחסיו עם קרוביו. בהחלטתה המפורטת מיום 8.6.2008 דחתה ועדת השחרורים את הבקשה בהסתמך, בין השאר, על חוות דעתה של ועדת אלמ"ב לפיה המבקש לא עבר תהליך טיפולי-שיקומי ממשי ועל האמור בחוות הדעת של הפסיכולוג מטעם שב"ס. עתירה שהגיש המבקש נגד החלטתה זו של ועדת השחרורים המיוחדת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 24.9.2008 (עע"א 593/08).

החלטת עדת השחרורים המיוחדת ופסק דינו של בית משפט קמא

3.

ביום 5.11.2010 הגיש המבקש לועדת השחרורים המיוחדת בקשה לדיון חוזר בעניינו ובחוות-דעתה מיום 14.11.2010, קבעה ועדת אלמ"ב כי היא אינה ממליצה על שחרור מוקדם וכי אין לשלול את מסוכנותו של המבקש בהתחשב בחומרת העבירה, בכך שלא עבר טיפול אינטנסיבי ובהתחשב בחוות הדעת של הפסיכולוג מטעם שב"ס. עם זאת, ציינה הועדה כי יש להפנות את המבקש לטיפול במחלקה הטיפולית לאלימות במשפחה. חוות דעת נוספת מטעם גורמי הטיפול בכלא בה תואר תפקודו של המבקש ונסקר ההליך הטיפולי שעבר בכלא, הוגשה ביום 26.12.2010.

בהחלטתה מיום 8.2.2011 שבה ועדת השחרורים המיוחדת ודחתה את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם בציינה כי נסיבות העבירה חמורות ומעידות על מסוכנות גבוהה. על כן נדרשות לצורך שחרורו המוקדם של המבקש הוכחות בדבר שינוי יסודי שחל בו בעקבות הליך טיפולי אינטנסיבי. ועדת השחרורים המיוחדת הוסיפה וציינה עם זאת כי המבקש יצא לכ-180 חופשות עד כה ולא הפר את תנאיהן, ועוד צוין כי בעבר נבחנה האפשרות לשלב אותו בקבוצות טיפוליות בכלא רימונים אך אפשרות זו נשללה מאחר ואסירים שביצעו עבירות רצח אינם מתקבלים למסגרת זו ובמחלקת "בית התקווה" נמצא כי הוא אינו יכול להשתלב בשל הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה וכן בשל כך שאין לו בת זוג עמה יוכל לעבד את הטיפול. המבקש, כך צוין, הגיש תכנית חדשה לטיפול של מרכז הרווחה לייעוץ והכוונה בשפרעם הכוללת, בין היתר, את הוסטל "בית החסד" אך המשטרה מתנגדת לשחרורו והיא נסמכת לעניין זה על שתי ידיעות משנת 1997. האחת, נוגעת לכוונה לנקמת דם באסיר מצד משפחת אשתו הנרצחת והשנייה - לכוונות של המבקש לפגוע במי שלכאורה ניהל רומן עם אשתו. בהקשר זה ציינה הוועדה כי למרות שמדובר בידיעות ישנות לא הוכח שהמצב השתנה. עוד צוין בהחלטת הוועדה כי חלקו הגלוי של דו"ח ועדת אלמ"ב מיום 14.11.2010 יחד עם חלקו החסוי, מלמדים על מסוכנותו של המבקש ולגישת הוועדה אין זה משנה אם אי השתתפותו של המבקש בהליך טיפולי מעמיק היכול להפחית את מסוכנותו נובעת מסיבות התלויות בו אם לאו והיא שבה והדגישה כי אין לשחרר אסיר מהכלא בעודו מסוכן, רק בהתבסס על טיפול עתידי שהוא אמור לקבל לאחר צאתו מן הכלא. הוועדה ציינה בהקשר זה כי המבקש לא עבר "שינוי בולט וממשי מבחינת הבחנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום בה" כנדרש בסעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ) וכי משלא חל שינוי ממשי במסוכנותו, אין לשחררו להליך טיפולי מחוץ לכלא.

4.

על החלטה זו של ועדת השחרורים המיוחדת עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת וטען כי ההחלטה התבססה על מידע ישן; כי הוא יצא ל-180 חופשות בלא שהפר את תנאיהן; כי שירות בתי הסוהר הוא האחראי לכך שלא נמצאה לו מסגרת טיפולית; וכי יש פגם בכך שועדת השחרורים המיוחדת הסתמכה על קטעים נרחבים מהחלטתה הקודמת. בפסק דינו מיום 2.3.2011 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה בציינו כי קביעתה של ועדת השחרורים המיוחדת לפיה המבקש נותר מסוכן ולא חל בו "שינוי בולט וממשי" הינה סבירה. בית המשפט הפנה בהקשר זה לקביעותיה של ועדת האלמ"ב, אשר ראתה במבקש אדם מסוכן כל עוד לא עבר הליך טיפולי יסודי ומעמיק וכי גם אם תתקבל הטענה שלא היה על ועדת השחרורים המיוחדת להסתמך על המידע המודיעיני הישן, די באמור לעיל כדי להביא לדחיית העתירה ואין למצוא כל פגם בקביעת ועדת השחרורים המיוחדת כי לא חל במבקש שינוי בולט וממשי, קביעה הנתמכת בדו"ח מעודכן של ועדת אלמ"ב.

טענות הצדדים

5.

בפתח דבריו טוען המבקש כי עולות בעניינו שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית כללית המצדיקות מתן רשות ערעור. הסוגיה הראשונה נוגעת ל"מעגל השוטה" שנוצר לדבריו בין גורמי הטיפול בשב"ס לבין ועדת אלמ"ב שכן בעוד זו האחרונה ממליצה על טיפול, גורמי השב"ס מדווחים כי אין להם אפשרויות טיפול נוספות למבקש או שהטיפול בו מוצה וחוזר חלילה. המבקש מלין על כך שועדת אלמ"ב לא ציינה בחוות דעתה את העובדה שהוא השתלב בקבוצה טיפולית בכלא איילון ואף ביקש מיוזמתו בשלב מסוים להשתלב בטיפול במחלקת "בית התקווה". עוד הוא טוען כי עבר שינוי ממשי בכך שבמשך 24 שנים בהן הוא שוהה בכלא לא צבר לחובתו ולו דו"ח משמעת אחד, והשתלב בכל טיפול שהוצע לו ובהקשר זה הוא מציין, בין היתר, קבוצה טיפולית המיועדת לאסירי עולם בכלא איילון; קבוצה לשליטה בכעסים; וקבוצה של "שחרור רגשי". הוא אף מפנה בהקשר זה לדו"ח גורמי הטיפול בכלא מיום 26.12.2010 בו נאמר כי "נעשתה עבודה בשיחות פרטניות סביב עמדותיו ותפיסותיו באשר להתנהגותו האלימה. ניכר כי לאורך השנים הצליח לגבש דרכי חשיבה והתנהגות מתונים וסבלניים כלפי האחר וסבלו". בנוגע למידע המודיעיני משנת 1997 טוען המבקש כי מדובר במידע ישן שאינו רלוואנטי והראיה לכך היא שאותו אדם שניהל לכאורה רומן עם אשתו ואליו מתייחס המידע המודיעיני, נפטר לפני כחמש שנים אך המשטרה לא טרחה לבדוק זאת. המבקש מוסיף וטוען כי משקבע בית המשפט שיתכן שהמידע המודיעיני האמור אינו רלוואנטי היה עליו להחזיר את הדיון לועדת השחרורים המיוחדת והוא מוסיף ומלין על השימוש שערך הפסיכולוג מטעם השב"ס במבחן האישיות מסוג MMPI2

למרות שמבחן זה אינו מותאם לאוכלוסיה הערבית.

מנגד, המשיבה סבורה כי לא עולות מן הבקשה שאלות בעלות חשיבות משפטית כללית המצדיקות מתן רשות ערעור ולגופם של דברים היא טוענת כי בהתחשב בחוות דעתה של ועדת אלמ"ב, קביעת ועדת השחרורים המיוחדת הינה סבירה ואין להתערב בה. עוד צוין כי טענות המבקש לעניין אי שילובו במסגרת טיפולית ראויה אינן רלוואנטיות לשאלת שחרורו המוקדם וזאת נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו וכן צוין כי מחוות דעת מעודכנת של ועדת אלמ"ב מיום 27.2.2011 עולה כי קיימת אפשרות שהמבקש ישולב בטיפול נוסף בכלא רימונים. אשר למידע המודיעיני משנת 1997, טוענת המשיבה כי צדקה ועדת השחרורים המיוחדת שהתחשבה בעמדת המשטרה שהתבססה על מידע זה ומכל מקום, בית משפט קמא קבע שאין בכך כדי לסייע למבקש. אשר לטענה בדבר אי תקפות מבחן ה- MMPI2

כלפי האוכלוסייה הערבית, טוענת המשיבה כי טענה זו לא הועלתה בפני ועדת השחרורים המיוחדת או בפני בית משפט קמא ודינה להידחות והיא מפנה להליכים קודמים בעניינו של המבקש בהם נדחתה טענתו זו, בין השאר, משום שהפסיכולוג מטעם השב"ס היה ער לבעייתיות שהועלתה על ידי המבקש בהקשר זה והוא אף ציין אותה בחוות דעתו, אך למרות זאת סבר כי שימוש בכלי אבחון זה משפר את יכולת הניבוי.

דיון

6.

דין הבקשה להידחות.

הבקשה שבפניי אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית ועיקר טעמיה נוגעים לבחינת מסוכנות המבקש בהתחשב במסגרות הטיפוליות בהן השתתף. די בכך כדי לדחות את הבקשה (ראו: רע"ב 2140/11 נגר נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 (טרם פורסם, 31.3.2011)) אך גם לגופם של דברים, לא מצאתי טעות בפסק דינו של בית משפט קמא. כידוע, לא עומדת לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם ושחרורו נתון לשיקול דעתה של וועדת השחרורים בהתאם לאמות המידה הקבועות בחוק שחרור על תנאי (ראו: רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 8 (24.6.2008)). חובת ההוכחה לכך שמתקיימות בו אמות המידה הדרושות לשחרור כהוראת סעיפים 5, 9 ו-10(ב), לחוק שחרור על תנאי מוטלת על המבקש (ראו: רע"ב

6970/10 חסן נ' ועדת השחרורים המיוחדת , פיסקה 3 (טרם פורסם, 3.2.2011)). עוד נקבע כי בית משפט זה בבואו לבחון את החלטתה של ועדת השחרורים אינו שם עצמו בנעליה ותפקידו לבחון האם ההחלטה מצויה במתחם הסבירות והאם נשקלו על ידה כלל השיקולים הרלוואנטיים ואוזנו כנדרש (ראו: רע"ב 2154/11

סלוטה נ' משטרת ישראל – שירות בתי הסוהר , פיסקה 4 (4.4.2011)).

המבקש הינו אסיר עולם ולפיכך דנה בבקשותיו לשחרור מוקדם ועדת השחרורים המיוחדת. על פי סעיף 5 לחוק שחרור על תנאי הרלוואנטי לענייננו, ועדת השחרורים המיוחדת לא תשחרר אסיר עולם שעונשו נקצב ושעברו לפחות שני שלישים מהתקופה שנקצבה לו אלא אם שוכנעה כי הוא "ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור" (ראו הוראות דומות בסעיפים 2-4 לחוק הנ"ל אף לגבי שחרור מוקדם של אסיר שאינו אסיר עולם). השיקולים בהם נדרשת ועדת השחרורים ("הרגילה" או המיוחדת) להתחשב בעת החלטה על שחרור על תנאי מנויים בסעיף 9 לחוק האמור, ובכללם, חומרת העבירה, הסיכון הצפוי לשלום הציבור במידה שהאסיר ישוחרר, וחוות דעת שניתנו בעניינו על ידי גופים מקצועיים שונים וביניהם ועדת אלמ"ב. לגבי שחרור על תנאי של אסיר עולם, מוסיף סעיף 10(ב) לחוק הנ"ל וקובע כי ועדת השחרורים המיוחדת צריכה לשקול גם "האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה". בענייננו, סברה ועדת השחרורים המיוחדת כי נשקפת מן המבקש מסוכנות וכי הוא לא עבר "שינוי בולט וממשי". בגיבוש מסקנה זו עמדו בפני הוועדה, בין השאר, גיליון הרשעותיו של המבקש; חוות הדעת של הפסיכולוג מטעם שב"ס; עמדת משטרת ישראל; התייחסות גורמי הטיפול בשב"ס מיום 26.12.2010; וחוות דעתה של ועדת אלמ"ב מיום 14.11.2010. עיון בחוות דעתה של ועדת אלמ"ב מלמד כי היא נתנה משקל לכך שהמבקש מתחרט על מעשיו וכן להתנהגותו התקינה במהלך החופשות ולשיתוף הפעולה שלו עם גורמי הטיפול. יחד עם זאת סברה הוועדה כי הוא השתתף רק בקבוצות בסיסיות ולא עבר טיפול אינטנסיבי ומעמיק כנדרש בעניינו. ועדת אלמ"ב אף הפנתה לחוות דעת הפסיכולוג מטעם שב"ס בה נקבע כי המבקש "רגיש לביקורת ודחייה, אגוצנטריות, תלותיות...וחוסר בשלות רגשית... ביחסים קרובים נוטים לעלות ולהצטבר באופן סמוי תחושות טינה וכעס. כמו שהתבטא באירוע הרצח זה יכול להתבטא גם בהתפרצות חריפה. זה צפוי לקרות רק ביחסים קרובים (כמו בקשרי משפחה) לכן מבחינת מסוכנות יש לבחון בעיקר צד זה". לבסוף קבעה ועדת אלמ"ב כי נוכח כל האמור אין לשלול את מסוכנותו של המבקש.

7.

נוכח עמדתה המתוארת של ועדת אלמ"ב, שהיא הגוף המקצועי האמון על בחינת מסוכנותו של המבקש כמי שהורשע בעבירה של אלימות במשפחה, ונוכח חוות הדעת השלילית של הפסיכולוג מטעם השב"ס, אין לומר כי החלטתה של ועדת השחרורים אינה סבירה. אשר לטענת המבקש בעניין המידע המודיעיני, דומה כי גם אם המבקש צודק בטענותיו לעניין חוסר הרלוואנטיות של המידע הרי שזה לא היה הנימוק המרכזי בהחלטת הוועדה וכפי שציין בית משפט קמא לא הוא זה שהכריע את הכף.

לבסוף אציין כי ככל שיש בפי המבקש טענות על כך שגורמי השב"ס מסרבים להפנותו לטיפולים נוספים בהתאם לדרישותיה של ועדת אלמ"ב, עומדת בפניו האפשרות לפנות בעניין זה בעתירה מתאימה אשר תיבחן לגופה. מכל מקום, מן הדו"ח המעודכן של ועדת אלמ"ב מיום 27.2.2011 עולה כי המבקש יוכל להשתלב בבוא העת בטיפול הניתן במחלקה שבכלא רימונים (תנאי הסף להתקבל למחלקה זו הם יתרת מאסר הפחותה מ-4 שנים).

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.