רע"ב 3319/12 פנחס רחמיאן נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיאה, השופט א' טל , השופטת ז' בוסתן והשופט ש' מנהיים ) בעת"א 17281-11-11 מיום 3.4.2012, בו נדחתה עתירת אסיר שהגיש המבקש כנגד החלטתה של ועדת שחרורים מיוחדת (להלן: הוועדה או ועדת השחרורים ) מיום 25.9.2011 במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לשחררו שחרור מוקדם על תנאי.

תמצית הרקע העובדתי

1.

המבקש מרצה מאסר עולם וכן עונש נוסף של עשר שנות מאסר, מחציתו במצטבר ומחציתו בחופף, בגין רצח אשתו ובגין ניסיון להמית את גיסו ופציעתו של עובר אורח נוסף כמו גם גרימת נזק לרכוש בזדון. בשנת 2004 נקצב עונשו של המבקש ל-30 שנות מאסר ובשנת 2009 נקצב עונשו ל-28 שנות מאסר. המבקש נישא למנוחה בשנת 1978 ובהמשך נולדו להם שישה ילדים. המבקש חשד במנוחה כי היא בוגדת בו ואף נקט באמצעי מעקב אחריה. כשבוע לפני ההתרחשות מושא כתב האישום שהוגש נגד המבקש עזבה המנוחה את ביתם המשותף. ביום 20.2.1991 הגיעה המנוחה לביתם כדי למסור למבקש צו לפיו עליו לעזוב את הבית. לאחר חילופי דברים בין השניים נטל המבקש מחדר השינה תת מקלע "עוזי", טען אותו במחסנית, דרך אותו והכין אותי לירי אוטומטי. המבקש ירה במנוחה שלושה כדורים ממרחק קצר והמיתה. לאחר מכן יצא המבקש מהבית וירה לעבר רכבו של אחי המנוחה שהמתין בכניסה. כתוצאה מכך נפגע האח קלות בתנוך אוזנו ונער עובר אורח שהיה במקום נפגע מחדירת קליע לרגלו.

ההליכים לפני ועדת השחרורים

2.

כעולה מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ביום 26.12.2010 התכנסה הוועדה לדון בבקשת המבקש בנוכחותו ובנוכחות בנותיו שהביעו עמדתן החיובית בנוגע לשחרורו. ביום 29.12.2010 החליטה הוועדה שלא לשחרר את המבקש על תנאי בנימוק שלא חל בו שינוי בולט וממשי ועדיין נשקפת ממנו מסוכנות. כנגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים שהורה על החזרת הדיון לוועדה כדי לבחון חוות דעת עדכניות של מב"ן ושל ועדת אלמ"ב. ביום 3.7.2011 התכנסה הוועדה שוב לדון בעניינו של המבקש והוחלט לדחות את הדיון כדי להעביר לועדת אלמ"ב את חוות הדעת הפרטיות שהוגשו מטעם המבקש. ביום 25.9.2011 קיימה הוועדה דיון נוסף בעניינו של המבקש ובסופו דחתה את בקשתו לשחררו על תנאי.

3.

בפני הוועדה הונח דו"ח מב"ן מיום 28.4.2011 לפיו המבקש הוא בעל הפרעת אישיות גבולית ומומלץ להתייחס למאפייני אישיותו בכל הקשור לשחרורו המוקדם. עוד הונח לפני הוועדה דו"ח מב"ן מיום 1.7.2011 לפיו מדובר באסיר הסובל מהפרעת אישיות גבולית אשר נחשבת ליותר קשה מבין הפרעות האישיות ומתאפיינת בגלישות אפקטיביות ופסיכוטיות במצבי דחק וכי לעניין שחרורו המוקדם יש להתייחס למאפייני אישיותו. כן הוגש לוועדה דו"ח סוציאלי מיום 31.8.2011 ממנו עולה כי מצבו הנפשי של המבקש יציב, הוא הפסיק קבלת תרופות ומתפקד באופן תקין. בהתייחסו לעבירה עומד המבקש על כך כי לא היה בכוונתו לפגוע באשתו וכי בעיצומה של מריבה נפלט כדור תועה. עוד צויין כי למבקש קיים קושי להבין את המצב הנפשי אשר הוביל אותו לביצוע העבירות שבנדון. זאת ועוד, לפני הוועדה הונחה גם חוות דעת ועדת אלמ"ב מיום 1.9.2011 ממנה עולה כי למרות הטיפול שעבר המבקש בכלא חלו שתי התדרדרויות משמעותיות במצבו הנפשי בשנת 2004 ובשנת 2008 אשר הצריכו אשפוזו במב"ן. עוד הדגישה ועדת אלמ"ב כי עמדתו של המבקש ביחס לביצוע העבירות לא השתנתה במשך 19 שנות כליאתו והיא נותרה בעייתית ומבטאת אי לקיחת אחריות והיעדר תובנה להתנהגותו בזמן ביצוע העבירות. ועדת אלמ"ב המליצה שלא לשחרר את המבקש שחרור מוקדם.

4.

גם מטעם המבקש הונחו חוות דעת לוועדה. כך, הוגשו חוות דעת פסיכולוגיות של ד"ר נמרוד שני לפיהן המבקש מתפקד באופן חיובי וברמה גבוהה. כן ציין ד"ר שני כי המבקש השכיל לנצל את המשאבים שעומדים לרשות אסירים בכלא לצורך שיקומם וכי הוא לא השלים את התהליך הטיפולי בצורה מלאה שכן הוא מדחיק חלקים שמעוררים בו כאב ונמנע מלהתמודד איתם. ד"ר שני הכין תוכנית שיקום ופיקוח לתקופת השחרור המוקדם בהתחשב באורכה ובמצבו הנפשי של המבקש. התוכנית כללה שילוב בקבוצת שיקום למשך שנה לפחות, טיפול שיחתי פרטני וליווי פרטני לאורך כל התקופה, מעקב פסיכיאטרי והמשך לימודים במכללה למינהל. כן הגיש המבקש לוועדה חוות דעת קרימינולוגיות של ד"ר רוני בנצור. לפי חוות דעת אלה המבקש מתפקד כראוי בהליך השיקום בבית הסוהר, מצבו הנפשי יציב והוא לא נזקק לטיפול תרופתי. כן צויין כי המבקש מקבל אחריות על מעשיו ומתחרט עליהם והעובדה שאינו מגלה תובנה עמוקה למעשיו אינה מהווה גורם סיכון שכן הוא לא מתכוון ליצור זוגיות חדשה וכי אם המבקש יעמוד בתנאי התוכנית הטיפולית של ד"ר שני או במסגרת רש"א הוא לא יסכן את שלום הציבור. עוד הגיש המבקש מטעמו חוות דעת פסיכיאטרית של פרופ' פניג שמואל מיום 27.12.2004 לפיה המבקש סובל מהפרעה נפשית חמורה, בגללה ובגלל השתלשלות הנסיבות ביום הרצח הוגבלה יכולתו לשלוט בהתנהגותו במידה ניכרת. כן ציין פרופ' פניג כי המבקש עבר טיפול נפשי שבעקבותיו חל שינוי משמעותי בתובנה שלו וכי הסיכון לאלימות חוזרת מצידו הוא אפסי ולא קיים סיכון לחברה בשחרורו.

5.

על רקע מכלול הנתונים וחוות הדעת שהונחו לפני הוועדה נדחתה בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם. הועדה הסתמכה בהחלטתה, בין היתר, על חוות דעת ועדת אלמ"ב. ועדת השחרורים ציינה כי המבקש לא נטל אחריות מלאה לביצוע הרצח ולכל היותר נטל אחריות מעטה תוך ניצול להטוטי לשון. הוועדה הדגישה כי מחוות הדעת שהוגשה על ידי ועדת אלמ"ב עולה כי בהעדר לקיחת אחריות מלאה נוצר מצב לפיו לא ניתן לשלול את מסוכנותו של המבקש לטווח הרחוק במידה ויעמוד שוב בסיטואציה רווית מתחים ולחצים. הוועדה הפנתה לסעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) לפיו נוסף על השיקולים המנויים בסעיף 9 לחוק תשקול ועדת השחרורים האם חל שינוי בולט וממשי באסיר מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה. הוועדה קבעה כי עולה שמצבו הנפשי וההתנהגותי של המבקש בעייתיים מאוד וכי המבקש לא הציג נתונים שיהוו בסיס לשחרורו ולכן לא ניתן להיעתר לבקשתו. עוד הוסיפה הוועדה כי תוכנית השיקום הפרטית שהוצגה אינה מתאימה שכן המבקש סובל מבעיות נפשיות מורכבות ומהפרעה חמורה ברבדים שונים של אישיותו. הוועדה הגיעה למסקנה כי התנהלותו הנורמטיבית והתקינה של המבקש מטעה במידה מסוימת ומכסה על קושי משמעותי בהתמודדות עם לחצים וכי המבקש לוקה בעיוותי חשיבה והתנהגות מסכנת. הוועדה הפנתה לאמור בחוות הדעת של ועדת אלמ"ב בה הודגש כי לא חל במבקש שינוי בולט וממשי. הוועדה התייחסה גם לפניות בנותיה של המנוחה שתומכות בשחרורו המוקדם של המבקש.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

6.

בית המשפט לעניינים מנהליים הדגיש כי בהתאם להוראת סעיף 10(ב) לחוק על ועדת השחרורים לשקול לא רק שיקולים של העדר מסוכנות וקיום סיכויי שיקום המנויים בסעיף 9 לחוק אלא עליה לבחון בנוסף לכך האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינות מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה. בית המשפט שב והדגיש כי נטל ההוכחה בשאלה זו מוטל על האסיר היות שעל פי הפסיקה אין לאסיר, ובוודאי שלא לאסיר עולם, זכות קנויה לשחרור מוקדם. בית המשפט הדגיש כי החלטת הוועדה מקיפה, מנומקת ומבוססת על חוות דעת ועדת אלמ"ב ועל חוות דעת מב"ן וגורמי הטיפול בכלא, מבלי להתעלם מחוות הדעת שהוגשו מטעם המבקש ומבקשת בנותיה של המנוחה. בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה ועדת אלמ"ב חרגה מסמכותה עת קבעה כי לא חל בו שינוי משמעותי. בהקשר זה ציין בית המשפט כי עיון בחוות דעת ועדת אלמ"ב מעלה שהיא התייחסה לטיפולים הנפשיים שעבר המבקש במהלך מאסרו, למצבו הנפשי ולחוות דעת מב"ן. כמו כן התייחסה ועדת אלמ"ב ללקיחת האחריות על ידי המבקש לרצח המנוחה ומניעיו והגיעה למסקנה כי אין מדובר בלקיחת אחריות של ממש. בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי לאור מכלול המסמכים שהוגשו לעיונו החלטת הוועדה הינה החלטה סבירה שכן לא ניתן לשלול את מסוכנותו של המבקש לטווח הארוך כשיצטרך להתמודד עם "מצבים מלחיצים" בשל קווי אישיותו וההפרעות הנפשיות מהן הוא סובל. כמו כן קבע בית המשפט כי קביעת ועדת אלמ"ב כי התוכנית הטיפולית שהציע ד"ר שני אינה מתאימה למבקש גם היא קביעה סבירה ומוצדקת לאור תיאור אישיותו.

כנגד פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מכוונת הבקשה שלפני;

תמצית טענות הצדדים

7.

המבקש – המיוצג בידי עו"ד אפרת פינק ועו"ד משה סרוגוביץ מהסנגוריה הציבורית – טוען כי בעניינו מתעוררות שתי שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור.

השאלה הראשונה המוצגת על ידי המבקש:

"מהו היקף סמכותה של ועדת אלימות במשפחה לפי סעיף 11 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "חוק שחרור על תנאי"; "ועדת אלמ"ב"), כאשר היא דנה במסוכנותו של אסיר שנקבע כי סבל מהפרעה נפשית חמורה? ומהו היחס הראוי בין חוות דעת ועדת אלמ"ב לחוות דעת אחרות בנסיבות אלה? האם מוסמכת ועדת אלמ"ב לקבוע מסוכנותו של אסיר בעיקר בהתבסס על מידע הנוגע למצבו הנפשי, וזאת בניגוד לכל חוות הדעת הפסיכיאטריות, כולל חוות דעת מב"ן?".

השאלה השנייה המוצגת על ידי המבקש:

"מהי הפרשנות הראויה של סעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי, שלפיו על ועדת השחרורים לשקול, בבואה להחליט על שחרור על תנאי של אסיר הנושא מאסר עולם, 'האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה', כאשר מדובר באסיר הנושא מאסר בשל עבירה שביצע בעת שסבל מהפרעה נפשית חמורה? במילים אחרות, מהי הדרגה המצופה של לקיחת אחריות בעבירת רצח כאשר העבירה בוצעה על רקע הפרעה נפשית חמורה? ובהמשך לכך, ובדגש על נסיבות ביצוע הרצח על רקע אותה הפרעה נפשית, איזה משקל יש לתת לשיקול האמור בסעיף 10(ב) ביחס לשאר השיקולים אותם מצווה ועדת השחרורים לשקול לפי חוק שחרור על תנאי".

עיינתי בנימוקי הבקשה המפורטים, אך איני סבור כי יש צורך לפרטם למעלה מהמצוטט לעיל שכן אין בהם לטעמי כדי לבסס עילה למתן רשות ערעור.

8.

כמו כן הוגשה תגובת המשיבה לעתירה וכן הודעה מעדכנת מטעמה לאחר שועדת אלמ"ב שבה והתכנסה בעניינו של המבקש ביום 11.9.2012. גם לאחר דיון זה הגיעה ועדת אלמ"ב למסקנה דומה והתייחסה לטענותיו של המבקש בדבר השינוי שלכאורה חל בו תוך שהוועדה דוחה את טענות המבקש. המשיבה – באמצעות עו"ד מיטל בוכמן-שינדל מפרקליטות המדינה – אוחזת בנימוקיו של בית המשפט לעניינים מנהליים. להודעה המעדכנת צורף חומר חסוי שעמד לפני ועדת אלמ"ב. עיינתי בחומר ולטעמי אין בו כדי להוסיף לנימוקיו של בית המשפט לעניינים מנהליים או לגרוע מהם. בתגובת המבקש לחוות הדעת העדכנית של ועדת אלמ"ב עליה דווח בהודעה המעדכנת, חוזר המבקש על נימוקי בקשתו ודוחה את עמדת ועדת אלמ"ב.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, בהודעה המעדכנת ובתגובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

10.

הלכה ידועה היטב היא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים הדן בעתירת אסיר, תינתן כאשר מתעוררת בעיה משפטית או נושא אחר שהם בעלי חשיבות כללית [ראו: רע"ב 7/86

וייל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 26.6.1986)]. המשוכה אף גבוהה יותר כאשר מדובר בבקשה שבבסיסה מכוונת היא כנגד שיקול דעתה של ועדת השחרורים שדחתה בקשה לשחרור מוקדם, לא כל שכן כאשר מדובר באסיר עולם, שכן כידוע שחרור מוקדם הוא פריבילגיה ולא זכות מוקנית [ראו למשל:

החלטתה של השופטת

א' חיות

ברע"ב 2439/11

ענבתאוי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 5.6.2011)]. שחרור מוקדם הוא החריג לכלל ולא הכלל. אמנם

ברע"ב 6956/09

יונס נ' שירות בתי הסוהר

(לא פורסם, 7.10.2010) הטעמתי כי יש הסוברים כי ראוי להעמיד מבחנים מרחיבים יותר למתן רשות ערעור בעניינם של אסירים כגון כאשר מדובר "בעניינים אנושיים" (כן ראו: רע"ב 6687/09

אביטל נ' שירות בתי הסוהר

(לא פורסם, 24.8.2009), פסקה י"א להחלטתו של השופט

א' רובינשטיין ). ברם, איני סבור כי עניינו של המבקש מצדיק מתן רשות ערעור, גם לא לפי גישה זו.

11.

בכל הכבוד לניסיונה של הסנגוריה הציבורית, אשר עושה מלאכתה נאמנה, לעטות על נסיבות המקרה דנן טיעון משפטי עקרוני, איני סבור כי השאלות המועלות על ידה מתעוררות כלל במקרה דנן. כידוע, מסגרת השיקולים שעל ועדת השחרורים לשקול מותווית היטב בסעיפים 9 ו-10 לחוק, כפי שהדגיש זאת בית המשפט לעניינים מנהליים. השאלה שאליה מכוונת הסנגוריה הציבורית בדבר היחס בין השיקולים הנזכרים בסעיף 9 לחוק לבין השיקולים הנזכרים בסעיף 10 לחוק כלל אינה רלבנטית במקרה דנן, שכן בהתאם לחוות הדעת אותן העדיפה הוועדה, לא עלה בידי המבקש להפריך את מסוכנותו לטווח הארוך והוא גם לא הוכיח כי חל בו שינוי של ממש. דהיינו, לא מתקיימים במבקש אף אחד מבין התנאים הנקובים בחוק. הנתונים שהוצגו לוועדה על ידי ועדת אלמ"ב ומב"ן נוגעים במישרין לשאלת מסוכנותו של המבקש ולכן כאמור שאלת היחס בין סעיף 9 לחוק לבין סעיף 10 לחוק אינה רלבנטית לעניינו של המבקש ואין זה המקרה המתאים לדון בסוגיה זו.

12.

לא זאת אף זאת, לא ניתן להתעלם מכך שבסופו של יום הבקשה דנן תוקפת את העובדה כי הוועדה העדיפה בראש ובראשונה את חוות דעת ועדת אלמ"ב וחוות הדעת מטעם מב"ן, אשר לא המליצה על שחרורו של המבקש בניגוד לנטען בבקשה. הבקשה למעשה באה בטרוניה לוועדה על שלא אימצה את חוות הדעת הפרטיות שהגיש המבקש. ברם, שיקול הדעת איזו מבין חוות הדעת להעדיף ואיזה משקל להקנות לכל אחת מהן הוא שיקול דעת מקצועי מובהק ואין כל מקום כי בית המשפט יתערב בו. בית המשפט בוחן את תקינות ההליך ואת סבירות החלטתה של הרשות המנהלית ולא נכנס בנעליה. חזקה כי גורמי המקצוע כגון ועדת אלמ"ב ומב"ן אינם מוכשרים או מקצועיים פחות מהמומחים מטעם המבקש. בסופו של יום השאלה איזו עמדה מקצועית להעדיף היא שאלה שההכרעה בה מסורה לשיקול דעתה של ועדת השחרורים. החלטה זו היא החלטה שערכאת שיפוט תתערב בה רק אם טעותה של הועדה תהא טעות חמורה עד כדי כך שראוי כי בית המשפט יתערב בה ויאמר דברו לגביה. ברוח זו נקבע כי אין מקום להתערבות שיפוטית בשיקול דעת הועדה מקום ששיקול דעת זה, אפילו אינו מקובל על בית המשפט, הוא שיקול דעת שועדת שחרורים סבירה עשויה להפעילו (ראו למשל: פסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה ברע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.6.2005), פסקה 8).

בכל הכבוד, לא ניתן לומר שהוועדה חרגה ממתחם הסבירות, בהתייחס לנסיבות ביצוע העבירה, לאישיותו של המבקש ולבעיה הנפשית ממנה הוא סובל. המבקש ביצע עבירות קשות, קיפח חיי אמן של בנותיו והסב סבל רב למשפחת המנוחה. בהסתמך על מכלול הנתונים ההחלטה לפיה המבקש אינו רשאי ליהנות מפריבילגיה של שחרור מוקדם מבוססת, סבירה ואינה מעוררת כל קושי.

13.

לפיכך, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.