רע"ב 3323/14 חנן אזולאי נ. ועדת השחרורים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 6.4.2014 (עת"א 13775-01-14, סגן הנשיאה (כתוארו אז) א' טל והשופטים ש' בן שלמה ו- צ' ויצמן ). בית המשפט המחוזי דחה עתירה שהגיש המבקש על החלטת המשיבה 1, ועדת שחרורים (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ) לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ), שדחתה את בקשתו לשחרור על תנאי.

2.

המבקש הוא אסיר אשר הורשע בשורה ארוכה של מעשי מרמה והונאה של רוכשי דירות שעימם התקשר בהיותו מנהל בחברת בנייה. היקף הכספים שקיבל המבקש מרוכשי הדירות בהקשר זה עולה כדי סך של כ-18 מיליון שקל, וכתוצאה ממעשיו הם נותרו ללא דירות וללא ערבויות לכספם. על המבקש נגזר עונש של 75 חודשי מאסר בפועל ותשלום פיצוי בסך של 25,000 שקל לכל אחת מהמשפחות הנפגעות (ראו: ע"פ (ב"ש) 5595/08 מדינת ישראל נ' אזולאי (17.6.2009)).

3.

מתגובת המדינה עולה כי במהלך הדברים הרגיל המבקש צפוי לסיים את הריצוי של תקופת המאסר שהוטלה עליו ביום 10.11.2014.

4.

ביום 18.10.2012 החליטה ועדת השחרורים להורות על שחרורו על תנאי של המבקש. בפסק דין מיום 28.11.2012 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים עתירה שהגישה המדינה נגד החלטה זו, וביטל אותה (עת"א 40663-10-12, השופטים ר' לורך ,

צ' דותן ו- ע' וינברג-נוטוביץ ) (להלן: פסק הדין הראשון )). בית המשפט קבע כי החלטתה של ועדת השחרורים חרגה ממתחם הסבירות מאחר שלא שקלה את החומרה הרבה שיש לייחס לעבירות שביצע המבקש, עבירות מרמה חמורות ומתוחכמות שבוצעו באופן שיטתי במשך תקופה של למעלה משלוש שנים, תוך פגיעה קשה בלא פחות מ-33 משפחות. כן נקבע כי הוועדה לא נתנה משקל לעובדה שהמבקש לא שילם למשפחות הנפגעות את הפיצוי, שהוטל עליו בגזר הדין, ואף לא סכום כלשהו על חשבון הפיצוי. המבקש לא הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה.

5.

בשלב מסוים המבקש פנה לבית משפט המחוזי בירושלים בבקשה להכריז עליו כפושט רגל (פש"ר 29385-03-13, השופט כ' מוסק ). המועד שבו פנה המבקש לבית המשפט לא הובהר בפנינו עד תום. מכל מקום, ביום 17.3.2013 ניתן צו כינוס נכסים בעניינו של המבקש.

6.

לאחר מתן צו כינוס הנכסים המבקש הגיש בקשה נוספת לשחרורו על תנאי. בהחלטתה מיום 8.12.2013 דחתה ועדת השחרורים את הבקשה בקובעה כי לא חל שינוי נסיבות המצדיק לשנות את מן האמור בפסק הדין הראשון. הוועדה ציינה כי במכתב שניתן לה מאת המנהל המיוחד שמונה על ידי בית המשפט של פשיטת רגל, צוין כי המלצתו היא שלא להכריז על המבקש כפושט רגל. המנהל המיוחד ציין כי הכרזתו של המבקש כפושט רגל תהיה בניגוד לתקנת הציבור שכן עיקר חובותיו, ובכלל זה הפיצוי שהושת עליו, נוצרו בחוסר תום לב, תוך מרמה והונאה. ועדת השחרורים ציינה כי אמנם מדובר בהמלצה שאינה מחייבת את בית המשפט של פשיטת רגל, אולם בשים לב אליה לא ניתן לומר שחל שינוי בנסיבות המצדיק את שחרורו של המבקש.

7.

כאמור, בית המשפט המחוזי דחה עתירה שהגיש המבקש על החלטתה של ועדת השחרורים. בית משפט המחוזי קבע כי ועדת השחרורים צדקה בקובעה שלא חל שינוי נסיבות מאז ניתן פסק הדין הראשון, וכי כל עוד המבקש לא הוכרז כפושט רגל הוא אינו פטור מלקיים את חובתו לתשלום פיצויים לקורבנותיו. עוד נקבע כי המבקש נקט בהליכי פשיטת הרגל לאחר חלוף כשני שליש מתקופת מאסרו, לצורך שחרורו המוקדם ויש בכך "חוסר תום לב, חוסר אמפטיה לקורבנות מעשי המרמה ורצון להימנע מתשלום פיצויים".

8.

בקשת רשות הערעור דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, השאלה המשפטית המצדיקה מתן רשות ערעור היא האם ועדת השחרורים רשאית לזקוף לחובתו של אסיר, שניתן בעניינו צו כינוס נכסים, את העובדה שלא שילם פיצוי לקורבנותיו. לטענת המבקש, מי שניתן נגדו צו כינוס נכסים במסגרת הליכי פשיטת רגל מנוע מלשלם כספים לנושיו, וכל החלטה בעניין נתונה למנהל המיוחד שמונה לו. בהתאמה, המבקש סבור שלא ניתן לשקול לחובתו את העובדה שהוא לא משלם את הפיצויים שהוא חויב בהם לקורבנות.

9.

לטענת המדינה יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, בהיותה בקשה הנטועה בנסיבות המקרה דנן. המדינה גורסת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עוסק בנסיבותיו המיוחדות של המבקש, שאינו משלם את הפיצוי לקורבנותיו ושנקט בהליכים של פשיטת רגל כ"צעד טקטי" לקידום שחרורו. לגופם של דברים, טוענת המדינה כי לא חל שינוי נסיבות בעניינו של המבקש שמצדיק את שינוי ההחלטה שלא לשחררו, בשים לב להתרשמותם של ועדת השחרורים ושל בית המשפט המחוזי כי הליכי פשיטת הרגל נפתחו על-ידו בחוסר תום לב, בתקווה כי הם יסייעו למבקש להשתחרר מוקדם ממאסרו.

10.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובשאר החומרים שהונחו בפני, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בעתירת אסיר תינתן רק במקרים שבהם מתעוררים שאלה משפטית עקרונית או עניין בעל חשיבות כללית החורג מעניינם של הצדדים ( רע"ב 7/86

וייל נ' מדינת ישראל (26.6.86)). הדבר אמור ביתר שאת כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור המכוונת כנגד שיקול דעתה של ועדת השחרורים לדחות בקשה לשחרור מוקדם, שאין לאסיר זכות מוקנית לקבלו (ראו: רע"ב 3319/12

רחמיאן נ' מדינת ישראל , בפסקה 10

(2.10.2012);

רע"ב 1328/13 אמיר נ' וועדת שחרורים בבית הסוהר אשל , בפסקה 8 (24.3.2013); רע"ב 8720/13 שמואל נ' שירות בתי הסוהר , בפסקה 4 (17.3.2014)). בענייננו, למרות האופי העקרוני שהמבקש מנסה לשוות לבקשה, אני סבורה כי הכרעתם של בית המשפט המחוזי ושל ועדת השחרורים נטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן. סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי קובע רשימה של שיקולים שוועדת השחרורים תשקול בבוחנה בקשה לשחרור על תנאי. בין השאר, נקבע כי הוועדה תשקול האם האסיר שילם קנס או פיצוי שהוא חויב בהם בגזר הדין ומה הסיבות לכך (סעיף קטן 1). בענייננו, ההכרעה של בית המשפט המחוזי ושל ועדת השחרורים מתבססת בעיקרה על התרשמותם כי הנקיטה בהליכי פשיטת רגל על-ידי המבקש היא צעד טקטי שנועד לקדם את שחרורו המוקדם ממאסר. בנוסף, ניתן משקל לחוות הדעת של המנהל המיוחד לפיה הותרתו של המבקש בהליך פשיטת הרגל תהיה בניגוד לדין ובניגוד לתקנת הציבור. המדובר בשיקולים פרטיקולאריים למקרה דנן שאינם מעלים שאלות עקרוניות. למעלה מן הצורך ניתן אף להוסיף, כי המבקש גם לא הצביע על כך שפנה למנהל המיוחד וביקש לקבל לאישור לקדם, ולו באופן חלקי, תשלום פיצויים לקורבנות. משכך, איני נדרשת לדון בשאלה מה המשקל שוועדת השחרורים תיתן במקרה שבו נדונה בקשה לשחרור על תנאי של אסיר שלא שילם את חובו לקורבנותיו, במצב דברים שבו האסיר נקט בהליכי פשיטת רגל בתום לב וניתן לו צו כינוס נכסים או הוא הוכרז כפושט רגל.

12.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.