רע"ב 1328/13 אלאמיר אמיר נ. וועדת שחרורים בבית הסוהר אשל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 63689-12-12, סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ , השופט י' צלקובניק והשופטת י' רז-לוי ) מיום 23.1.2012. בפסק הדין נדחתה עתירת אסיר שהגיש המבקש כנגד החלטתה של המשיבה 1, ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי, התשס"א-2001 (להלן:

הוועדה ) שלא לשחררו שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו.

2.

המבקש הורשע, על-פי הודאתו ובמסגרת כתב אישום מתוקן, בסיוע להחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית ובסיוע להחזקת כלים המשמשים להכנת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. ביום 7.3.2012 גזר עליו בית המשפט המחוזי מרכז (ת"פ 12714-08-11, השופטת ל' ברודי ) 24 חודשי מאסר בפועל. כן הורה בית המשפט המחוזי על הפעלת מאסר על תנאי בן 10 חודשים שהוטל על המבקש בעבר, כך ששלושה חודשים מהם ירוצו במצטבר לעונש המאסר החדש ויתרתם ירוצו בחופף, כך שבסך הכול גזר עליו בית המשפט המחוזי 27 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו. בנוסף לכך, גזר בית המשפט המחוזי על המבקש גם 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי בסך של 5,000 שקל. כמו כן, המבקש הורשע על-פי הודאתו גם במסגרת תיק אחר בבית משפט השלום בבאר שבע (ת"פ 52798-05-10, השופט ג' אמוראי ) בהחזקת סכין למטרה לא כשרה בין כותלי בית הסוהר, ונגזר עליו עונש של חודש מאסר בפועל וכן שישה חודשי מאסר על-תנאי.

3.

ביום 17.12.2012 הופיע המבקש בפני הוועדה וביקש לשחררו על-תנאי ממאסרו. בפני הוועדה הונחו רישומו הפלילי של המבקש, חומר מודיעיני בעניינו, פרוטוקולים של הדיונים שבהם הופיע המבקש בעבר בפני הוועדה ודו"חות של הגורמים הטיפוליים בכלא. כן הונחה בפניה, מטעם המבקש, תוכנית שיקום שנערכה בידי מר ירדן אולמן, עובד סוציאלי העוסק בשיקום אסירים (להלן: התוכנית הפרטית ) במסגרתה הוצע שהמבקש יעבור להוסטל סגור בשם "הבית של ירדן" וכן יועסק כמחסנאי בחברת קוסמטיקה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה התנגד לשחרור המוקדם המבוקש.

4.

הוועדה דחתה את הבקשה, וציינה כי המבקש אמנם השתתף בקבוצה למניעת רצידיביזם, אך הצביעה על כך שסירב להשתלב באגף הטיפולי, וטענה שהשתלבותו בהליך הטיפולי לא הייתה כנה. כן ציינה הוועדה כי הודיית המבקש בעבירות שאותן ביצע הייתה פורמאלית בלבד, וכי דו"ח העובד הסוציאלי בעניינו של המבקש הוא שלילי. נוכח כל האמור קבעה הוועדה כי המבקש לא עבר הליך טיפולי של ממש במהלך מאסרו, וכי שחרורו המוקדם על-תנאי יסכן את הציבור. כנגד החלטתה זו של הוועדה הגיש המבקש עתירה לבית המשפט קמא.

5.

ביום 23.1.2013 נדחתה עתירתו של המבקש. בית המשפט קמא קבע כי הוועדה שקלה בצדק את עברו הפלילי המכביד של המבקש, שריצה כבר שני עונשי מאסר בפועל ואף השתחרר על תנאי ממאסרו הראשון ובכל זאת שב וביצע עבירות נוספות. כן קבע בית המשפט קמא כי בצדק שקלה הוועדה את חוות דעתם השלילית של הגורמים הטיפוליים בכלא, וכי אין פסול בכך שהוועדה העדיפה את חוות דעתם על פני ההמלצות הכלולות בתוכנית הפרטית. נוכח כל האמור קבע בית המשפט קמא כי החלטת הוועדה הייתה שקולה וראויה, ועל כן אין מקום להתערב בה.

6.

טענתו המרכזית של המבקש במסגרת הבקשה דנן היא כי שירות בתי הסוהר דורש ממנו לעבור תהליך של שיקום וגמילה מסמים בשל כך שהורשע בעבירות סמים, הגם שכלל אינו משתמש בסמים, והא ראייה – הוא מרצה את עונשו באגף נקי מסמים. המבקש טוען בהקשר זה כי בקשתו מעוררת שאלה כללית בנוגע לחיובם של מורשעים בעבירות סמים לעבור הליכי גמילה גם אם שאינם משתמשים בסמים , וכי הדבר מצדיק מתן רשות ערעור בעניינו. כן טוען המבקש כי שגתה הוועדה כאשר קבעה שסירב לעבור הליך טיפולי בין כותלי הכלא, ומדגיש כי הוא נטל חלק בקבוצת טיפול למניעת רצידיביזם וכי השיקום המוצע במסגרת התוכנית הפרטית הוא המשך ישיר לטיפול שעבר במסגרת זו.

7.

המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן היא אינה מעוררת שאלה כללית, ומדגישים בהקשר זה כי המבקש כלל לא נדרש לעבור הליכי שיקום וגמילה מסמים אלא הליך למניעת רצידיביזם, ומכאן שטענותיו של המבקש בנוגע לחיוב אסירים שאינם משתמשים בסמים לעבור תהליכי גמילה מסמים אינן רלוונטיות לעניינו. יתרה מכך, המשיבים הבהירו כי המסגרת הטיפולית מותאמת לכל אסיר ואסיר, וכי אין חיוב "קטגורי" במסגרתו נדרשים אסירים שהורשעו בעבירות סמים שאינן כרוכות בשימוש בסמים לעבור תהליך גמילה כאשר הם אינם זקוקים לכך. כן טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, ומצביעים לשם כך על עברו הפלילי המכביד של המבקש (שמרצה כעת את מאסרו השלישי, על אף שהוא רק כבן 25), על כך שהפר בעבר את האמון שניתן בו ועל המידע המודיעיני השלילי בעניינו. המשיבים מוסיפים כי המלצת הגורמים הטיפוליים היא שהמבקש יעבור טיפול אינטנסיבי וארוך במסגרת פרויקט תמ"ר (תכנית למניעת רצידיביזם), וטוענים כי משסירב לכך צדקה הוועדה בקובעה שהוא לא עבר טיפול משמעותי בין כותלי הכלא וששחרורו יסכן את שלום הציבור.

8.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה מושרשת היטב היא, כי רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בעתירת אסיר ניתנת רק במקרים שבהם מתעוררים שאלה משפטית עקרונית או עניין בעל חשיבות כללית החורג מעניינם של הצדדים (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.86)). לא כל שכן כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור המכוונת כנגד שיקול דעתה של ועדת השחרורים לדחות בקשה לשחרור מוקדם, שאין לאסיר זכות מוקנית לקבלו (רע"ב 3319/12 רחמיאן נ' מדינת ישראל (2.10.2012), בפסקה 10).

9.

הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה עקרונית מן הסוג שמצדיק מתן רשות ערעור, ודי בכך על מנת לדחותה. כפי שציינו המשיבים, למבקש הוצע טיפול אינטנסיבי ברצידיביזם ולא טיפול הכולל גמילה מסמים, ולכן ממילא אין צורך לדון בטענות העקרוניות שאותן העלה המבקש על יסוד ההנחה לפיה הדרישה ממנו הייתה שונה. יתרה מכך, המשיבים הבהירו כי לשירות בתי הסוהר כלל אין מדיניות המחייבת אסירים שהורשעו בעבירות סמים אך אינם משתמשים בסמים לעבור תהליך גמילה כתנאי לשחרור מוקדם. שיבוצו של המבקש לאגף נקי מסמים, על אף שהורשע בעבירת סמים, מצביע על כך ששירות בתי הסוהר בוחן את עניינו של כל אסיר לגופו על-פי צרכי השיקום הרלוונטיים לעניינו, כפי שאמנם ראוי שייעשה. למעלה מן הצורך, אציין שגם לגופו של עניין לא מצאתי לכאורה כל דופי בהחלטתה של הוועדה או בפסק דינו של בית המשפט קמא. כידוע, בית המשפט הדן בעתירת אסיר אינו אמור להחליף את שיקול דעתה של ועדת השחרורים בשיקול דעתו שלו, אלא רק לבחון את סבירות שיקול דעתה של הוועדה, קרי האם זו שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים ואיזנה ביניהם כראוי (ראו למשל: רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל , בפסקה 8 (16.6.2005)). בענייננו, החלטתה של ועדת השחרורים שלא להורות על שחרורו המוקדם של המבקש נשענה על תשתית עובדתית איתנה, ובפרט על הערכותיהם המקצועיות של הגורמים הטיפוליים ועל מידע מודיעיני שהוצג לה, כמו גם על עברו הפלילי העשיר של המבקש. בצדק סבר בית המשפט קמא כי זוהי החלטה סבירה שאין מקום להתערב בה.

10.

סוף דבר, הבקשה נדחית.