רע"ב 8720/13 צדוק שמואל נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיאה א' טל

והשופטים

ז' בוסתן

ו צ' דותן ) במסגרתו נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו על תנאי.

1.

המבקש הורשע לפי הודאתו בעבירות מרמה. ביום 28.3.2011 נגזרו עליו 52 חודשי מאסר בפועל ופיצוי לקורבנות העבירות בסכום כולל של 1,500,000 ש"ח, וביום 24.1.2013 נגזרו עליו 31 חודשי מאסר נוספים, מהם 16 חודשים במצטבר לעונש המאסר הראשון. המבקש פנה לוועדת השחרורים (להלן גם: הוועדה ) בבקשה לשחרור מוקדם ממאסר, שנדחתה ביום 7.8.2013. בנימוקיה התייחסה הוועדה לחומרת העבירות שבהן הורשע המבקש; לנסיבותיהם האישיות הקשות של קורבנות העבירה, שרבים מהם אנשים מעוטי יכולת המתקיימים מקצבאות; לדפוס ביצוע העבירות החזרתי; לעובדה שהמבקש לא קיבל טיפול לעברייני מרמה; למידעים חסויים שלפיהם למבקש התנהגות שלילית בין כותלי בית הסוהר; לכך שהמבקש נחשד במעורבות בהברחת סמים ואף נמצאו ברשותו סמים; ולכך שלא אוינה מסוכנותו. כמו כן, ציינה הוועדה כי המבקש טרם שילם את הפיצוי לקורבנות העבירות שהושת עליו במסגרת גזר הדין הראשון ובהתאם לסעיף 9(1) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) ממילא מדובר, להשקפתה, בנימוק מספק לדחיית הבקשה לשחרור.

2.

המבקש עתר לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים נגד החלטת ועדת השחרורים. בית המשפט (כב' סגן הנשיאה א' טל

והשופטים

ז' בוסתן

ו צ' דותן ) דחה את העתירה, לאחר שלא ראה להתערב בקביעות הוועדה. הוטעם כי אין לקבל את הטענה שלפיה כאשר מדובר בעונש מאסר המורכב משני עונשים שהוטלו בשני תיקים שונים, יהווה אי תשלום הפיצוי שיקול רלבנטי כאמור בסעיף 9(1), רק ככל שטרם הסתיימה תקופת המאסר שהוטלה באותו התיק . זאת, מאחר שמדובר למעשה בתקופת מאסר אחת והחיוב לשלם פיצויים הוא – בהעדר פטור – חלק מהחובות המוטלות על המבקש על מנת לזכות בשחרור מוקדם. נפסק כי צדקה הוועדה בקובעה כי התנהגותו השלילית של המבקש והעובדה שלא קיבל טיפול מתאים לא מאפשרת שחרור מוקדם בשלב זה; כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של המבקש כלפי רכושו של הזולת בהעדר טיפול הולם; וכי תכנית השיקום שהוצגה לא מניחה את הדעת בהקשרים אלה.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש מלין על כך שהערכאות הקודמות שגו בכך שראו בשתי תקופות המאסר שנגזרו עליו מקשה אחת לעניין תשלום הפיצוי, בהתעלם מכך שסיים לשאת את עונש המאסר הראשון ביום 5.1.2014. לשיטתו, יש להבחין בין שתי התקופות ולדון בבקשה לשחרור מוקדם רק ביחס לתקופת המאסר השנייה, שהושתה עליו ללא פיצוי בצדה. כחיזוק לטענתו מציין המבקש כי המדינה עצמה בחרה שלא לאחד את שני התיקים חרף בקשותיו. עוד טוען המבקש כי אין לו יכולת כלכלית לשלם את הפיצוי ובשל כך נשללת ממנו הזכות לשחרור מוקדם; וכי ביום 28.2.2013 פתח בהליכי פשיטת רגל וכעת הוא ממתין לצו כינוס נכסים. המבקש כופר בהגדרת התנהגותו כשלילית וסומך את טענתו על העדר מידעים עדכניים ועל שהותו באגף מתקדמים, המיועד לאסירים בעלי התנהגות טובה. לעניין המסוכנות טוען המבקש כי שילובו בסבב חופשות מעיד על כך שאינו מסוכן לציבור. לבסוף נטען כי השחרור סוכל כיוון שהמבקש לא קיבל טיפול מתאים, בעוד שעשה מאמצים רבים להשתלב במסגרת טיפולית לעברייני מרמה ונדחה שוב ושוב על ידי המשיב.

4.

לאחר שבחנתי את הבקשה על נספחיה ואת החומר החסוי שהועבר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. ככלל, רשות ערעור בעתירות אסיר על החלטה של ועדת השחרורים תינתן במקרים שבהם עולה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (רע"ב 2128/12 פלוני נ' ועדת שחרורים מיוחדת לאסירי עולם במקום מושבה בבית הסוהר מעשיהו , פסקה 8 (2.4.2012); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקה 4 לפסק דינו של השופט (כתארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)). בית המשפט לעניינים מינהליים מצא שאין עילה להתערב בקביעת הוועדה שלפיה אי תשלום הפיצוי לקורבנות העבירות, מסוכנות המבקש אף בהינתן תכנית השיקום המוצעת והעובדה שלא השתלב במסגרת טיפולית מתאימה לעברייני מרמה לא מאפשרים את שחרורו המוקדם. כל אלה באים בגדר השיקולים שאותם מוסמכת הוועדה לשקול לאור סעיף 9 לחוק. על רקע האמור, לא מצאתי כי בנסיבות העניין הונחה עילה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים לפי אמת המידה האמורה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.