רע"ב 2128/12 פלוני נ. ועדת שחרורים מיוחדת לאסירי עולם במקום מושבה בבית

השופט ע' פוגלמן:

1.

המבקש, יליד 1952, הוא אסיר הנושא בעונש של מאסר עולם בלתי קצוב, לאחר שהורשע בשנת 2002 ברצח אכזרי של גרושתו. לפי עובדות כתב האישום שבו הורשע המבקש, הוא ארב לגרושתו, שפך עליה מיכל בנזין והצית אותה, ואף ניסה לדרוס אותה באמצעו רכבו – כל זאת מול בנותיו. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו גזר עליו עונש מאסר עולם. בחודש מאי 2011, דחה נשיא המדינה בקשת חנינה שהגיש המבקש. ביום 20.11.2011 אובחן המבקש כסובל מגידול ממאיר בריאה. לפי חוות דעת קרפ"ר שב"ס מיום 25.1.2012, על רקע החלטת המבקש שלא להמשיך לקבל טיפולים כימותראפיים, תוחלת חייו הצפויה היא כחודשיים. ביום 29.1.2012 התכנסה ועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ), לדון בבקשת המבקש להורות על שחרורו ממאסר בהתאם להוראות סעיף 7(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס "א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי או החוק ).

2.

ועדת השחרורים דחתה את הבקשה. נקבע כי למרות מצבו הרפואי הקשה של המבקש, שחרורו בנקודת הזמן הנוכחית עלול להביא לפגיעה בבני משפחתו. זאת, בין היתר, על רקע חששן של בנותיו ובני משפחה נוספים מפני המבקש, שהוצג לוועדה. הוועדה מצאה כי מדובר באדם אלים ומסוכן, ודווקא בשל תוחלת חייו הקצרה, הוא עלול לפגוע בבני משפחתו ולהתאבד אם ישוחרר. לפי קביעת ועדת השחרורים, לא ניתן יהיה לפקח על המבקש 24 שעות במוסד המצוי מחוץ לכותלי בית הסוהר. עוד נמצא כי על רקע סירובו לקבל טיפול כימותראפי, גם אין כל יתרון מבחינה רפואית לשחרורו.

3.

בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיאה א' טל והשופטים ק' רג'יניאנו ו ש' מנהיים ) דחה את עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים. בית המשפט סמך את ידיו על החלטת הוועדה, וקבע כי בצד מצבו הרפואי הקשה של המבקש יש להתחשב באינטרס הציבורי שלא לשחרר רוצח בעל עבר פלילי, כאשר בנות משפחתו (נפגעות העבירה) מביעות חשש, שאינו מופרך, שהוא ינסה לשוב ולפגוע בהן. למעלה מן הצורך הוער כי קיים אף חשש לפגיעה במצבן הנפשי של בנותיו, במנותק משאלת החשש לשלומן הפיזי, אם ישוחרר המבקש מבית הסוהר. בית המשפט ציין כי אין לאסיר זכות קנויה להשתחרר ממאסרו, גם אם ימיו ספורים, ואין עילה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים, שהיא סבירה ומוצדקת לגופה.

4.

מכאן הבקשה שלפנינו. המבקש טוען כי ההחלטה שלא לשחררו, על אף מצבו הרפואי הקשה ותוחלת חייו הקצרה, נסמכת על חשש ערטילאי, שאינו מבוסס על ראיות אובייקטיביות, שמא ישוב ויפגע בנפגעות העבירה. לטענתו, משמעות הכרעה זו היא שבקשה לפי סעיף 7(א) לחוק תידחה באופן קטגורי, כל אימת שנפגע עבירה יתנגד לשחרורו של אסיר. ב"כ המבקש מדגיש כי מצבו הרפואי של שולחו הוא קשה עד מאד, כך שלא נשקפת ממנו כל מסוכנות לשלומן של נפגעות העבירה. כמו-כן הוא מציין כי שולחו מעולם לא יצר קשר עם נפגעות העבירה, ואין כל מידע בדבר קיומה של כוונה מצידו לפגוע בהן אם ישוחרר. עוד נטען כי בחוות הדעת הראשונה של ועדת אלימות במשפחה (אלמ"ב) מיום 18.1.2012, נאמר כי אין בידה כל אינפורמציה לגבי סיכון קונקרטי מצידו של המבקש, ולכן אין התנגדות לשחרורו. אמנם, בחוות דעת נוספת מיום 19.1.2012, שינתה ועדת אלמ"ב את עמדתה, על רקע מכתבי נפגעות העבירה, אך לטענת המבקש אין מדובר בקביעה מקצועית אלא ב"תחושה" בלבד שאינה מעוגנת בראיות. המבקש סבור כי קביעת ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי כי נשקף מהמבקש סיכון נסמכת אך ורק על אירועי העבר, ואינה מביאה בחשבון את מצבו ואת הנתונים האובייקטיבים בנקודת הזמן הנוכחית. לדברי המבקש, ההכרעה בעניינו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה שלפיה יש לעשות את מירב המאמצים כדי שאסיר לא יסיים את חייו בין כתלי בית הסוהר, ולכן יש מקום להתערבות בית משפט זה.

5.

המשיב מתנגד לבקשה. לדבריו, הגם שאין חולק כי מדובר בסוגיה רגישה, אין מדובר בשאלה משפטית חדשה או עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור, שכן מדובר ביישום ההלכה הפסוקה על נסיבותיו הפרטניות של המבקש. גם לגופם של דברים, נטען כי לא נפל פגם בהחלטות ועדת השחרורים ובית המשפט קמא בעניינו של המבקש. המשיב סבור כי ועדת השחרורים איזנה כראוי, כמצוות סעיף 7 לחוק שחרור על תנאי, בין האינטרס הציבורי ובין מצבו הרפואי של המבקש. לדברי המשיב, האינטרס הציבורי הרחב מחייב את המשך החזקתו של המבקש במאסר בנקודת הזמן הנוכחית, על רקע חומרת העבירה שביצע, שבגינה נגזר עליו עונש מאסר עולם שלא נקצב. האינטרס של נפגעות העבירה מחייב אף הוא להשאיר את המבקש במאסר. לשיטת המשיב, יש ליתן משקל לא רק לחשש לשלומם הפיזי של נפגעות העבירה, כי אם גם לחשש מפני פגיעה במצבם הנפשי. ממכתביהן של נפגעות העבירה שהובאו על-ידי מרכז נגה לזכויות נפגעי פשיעה, עולה כי הן חוששות לפגיעה פיזית של המבקש בהן, וחששן זה מתעצם על רקע מצבו הרפואי והתחושה ש"אין לו מה להפסיד". לשיטת המשיב, אין מקום להורות על שחרורו המוקדם של המבקש מטעמים רפואיים עד שמצבו הרפואי והפיזי יהיה כזה שניתן יהיה לקבוע ברמת ודאות גבוהה כי לא נשקפת ממנו כל מסוכנות פוטנציאלית כלפי נפגעות העבירה ועד למציאת חלופה שתאיין את המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו.

6.

בהתאם להחלטתנו שניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים, הגיש המשיב ביום 29.3.2012 הודעה מעדכנת בדבר מצבו הרפואי של המבקש. לפי חוות דעת של קרפ"ר שב"ס, ד"ר דיני טישלר-אורקין, סובל המבקש מגידול ממאיר מסוג Non-Small-Cell Lung Carcinoma

בדרגת ממאירות גבוהה מאד ( stage IV ) עם התפשטות לצדר הריאה ( pleura ). על רקע בחירתו שלא להמשיך בטיפולים כימותראפיים, סיים המבקש את הטיפול במכון האונקולוגי והוא מטופל ב"טיפול חמלה" בלבד. הוא מקבל משככי כאבים וכן מטופל באינהלציה וחמצן. הוא מוסיף לרדת במשקל ורמת ההמוגלובין בדמו יורדת. קרפ"ר שב"ס מציינת כי המבקש חלש, אך אינו מרותק למיטתו. עד לאחרונה התנייד עם מקל הליכה, אך בעקבות תלונתו על חולשה מתגברת, החל להתנייד בעזרת הליכון (26.3.2012) ומגיע בכוחות עצמו לחדר הטיפולים.

דיון והכרעה

7.

סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי קובע כי ועדת שחרורים רשאית "בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, לאחר ששקלה חוות דעת של רופא, אם בשל חולניותו ימיו ספורים או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי". סעיף קטן (ג) קובע כי "בבואה להחליט על שחרור על-תנאי לפי סעיף זה, תשקול הוועדה גם שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו". ברע"ב 11860/05 פלוני נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (לא פורסם, 25.1.2006) דן בית משפט זה בפירוש התיבה "ימיו ספורים" בסעיף 7(א) לחוק. נפסק שם כי אין לפרש מונח זה בצורה לשונית-דווקנית כימים בודדים בלבד, וכי מדובר במצב שבו ההערכה הרפואית רואה את האסיר כנוטה למות, וכי תוחלת חייו הצפויה היא של חודשים מעטים. יחד עם זאת, יש ליתן משקל לשיקולים נוספים הצריכים לעניין, לרבות השפעת השחרור המוקדם על מצבם של נפגעי העבירה.

8.

כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור בעתירות אסיר תינתן במקרים שבהם עולה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.86); רע"ב 5708/06 פלוני נ' ועדת השחרורים המיוחדת (לא פורסם, 19.9.2006)). השאלה המועלית בבקשה – קרי: מתווה פעולתה של ועדת השחרורים בשקילת בקשה לשחרור אסיר לפי סעיף 7(א) לחוק שחרור על תנאי – נידונה והוכרעה בפסיקת בית משפט זה (ראו: רע"ב 11860/05 לעיל). מדובר אפוא ביישום של הכללים שנקבעו בפסיקה על נסיבותיו הפרטניות של המבקש. לפיכך, על רקע אמות המידה שנקבעו בפסיקה, אין הצדקה ליתן רשות ערעור במקרה זה.

9.

עם זאת, בשל רגישות הסוגיה, ראינו לדון בבקשה במעמד הצדדים. גם לגופם של דברים, לאחר שקילת הטיעונים ששמענו, ועיון בחוות הדעת השונות שעליהן נסמכו החלטות ועדת השחרורים ובית המשפט קמא, לא מצאנו כי נפל בהן פגם המצדיק את התערבותנו. האיזון שערכה הוועדה בין השיקולים שעמדו לבחינתה מצוי במתחם הסבירות, והחלטת בית המשפט קמא לסמוך את ידיו על החלטתה – בדין יסודה. יש לזכור כי נקודת המוצא היא שאין למבקש זכות קנויה להשתחרר ממאסר, גם על רקע מצבו הרפואי, ומדובר בעניין המסור לשיקול דעתה של ועדת השחרורים. בנסיבות העניין, החשש שמא ינצל המבקש את שחרורו לפגיעה בנפגעות העבירה איננו קלוט מן האוויר, על רקע העבירה החמורה שבה הורשע ונסיבותיה. בנקודת הזמן שבה התקיים הדיון בעניינו של המבקש, שבה הוא היה מסוגל להתנייד בכוחות עצמו, גם שחרורו לחלופה מוסדית לא יכול היה להפיג חשש זה. עם זאת, מדובר במצב דינאמי שעשוי להשתנות בד בבד עם השינוי במצבו הרפואי של המבקש. האיזון שהיה נכון לשעתו, בשל החשש שמא יהיה המבקש מסוגל לפגוע בנפגעות העבירה, עשוי להשתנות על רקע הירידה בכושר הניידות של המבקש ובשינוי במצבו הפיזי. אין חולק כי מצבו הרפואי של המבקש הוא סופני ותוחלת חייו הצפויה אינה ארוכה. גם המשיב הסכים כי כאשר מצבו הרפואי והפיזי של המבקש יהיה כזה שלא תישקף ממנו כל סיכון כלפי נפגעי העבירה, וכאשר תימצא חלופת הולמת שתאיין את המסוכנות המובנית באדם שהורשע בעבירה כה חמורה – ניתן יהיה לשקול את אפשרות שחרורו על רקע מצבו הרפואי. לפיכך, הגם שאין עילה להתערבותנו בנקודת הזמן הנוכחית, פתוחה לפני המבקש הדרך לפנות לוועדת השחרורים ככל שיחול שינוי במצבו הפיזי וזו תפעל כחכמתה. בין היתר, תוכל הוועדה לשקול אפשרות לשחררו לחלופה מוסדית (הוספיס) מבלי שאנו קובעים מסמרות בנדון. הנחתנו היא כי כל החלטה בעניינו של המבקש תינתן במהירות הראויה, בשים לב למצבו הרפואי המתדרדר.

בכפוף להערה אחרונה זו, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות.