רע"ב 5245/13 ראיד אבו מוסא נ. ועדת השחרורים בית הסוהר צלמון

1.

ביום 13.5.2013 גזר בית המשפט המחוזי בנצרת על המבקש, במסגרת הסדר טיעון, עונש של מאסר בפועל בן 16 חודשים, שיימנה מיום מעצרו (6.10.2012), בגין עבירות בנשק (נשיאה או החזקה) וירי באזור מגורים. המבקש פנה לוועדת השחרורים (להלן גם: הוועדה ) בבקשה לשחרור מוקדם ממאסר.

2.

בהחלטה מיום 27.6.2013 דחתה ועדת השחרורים את בקשת המבקש, בנימוק שעומד לחובתו עבר פלילי מכביד הכולל עבירות אלימות שבגינן נגזרו עליו עונשי מאסר בעבר. הוועדה ראתה לאמץ את עמדת השב"ס, אשר ציין כי המבקש מודע לקיום דפוסים בעייתיים בחשיבתו ובהתנהגותו ומגלה רצון לשינוי, אך כי טרם עבר הליך טיפולי מסודר ומעמיק. הוטעם כי מדובר באסיר רצידיביסט שביצע עבירות קשות בעבר, ובהיעדר טיפול שיקומי מעמיק בשב"ס, נראה כי נשקפת ממנו סכנה ממשית בעתיד. המבקש החל לאחרונה בתכנית טיפולית באגף, ולדעת הוועדה רצוי שיתמיד במפגשי הקבוצה ויסיים את הטיפול בה. עוד נקבע כי המבקש נפגש עם נציג הרשות לשיקום האסיר, ונמצא כי אינו מתאים לבניית תכנית בפיקוח, משלא עבר תהליך טיפולי כלשהו בכלא, ובשל יתרת מאסר קצרה. המבקש אומנם הציג תכנית שיקום (להלן: תכנית השיקום ) שיזם בעצמו, אך הוועדה מצאה שיש להגיש תכנית מסוג זה רק לאחר שהאסיר מיצה את יתר תכניות השיקום והטיפול במהלך שהייתו בבית הסוהר.

3.

המבקש הגיש עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים. בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופטים א' בנימין , י' אברהם ו י' שטרית ) דחה את העתירה, לאחר שלא מצא להתערב בקביעות ועדת השחרורים. הוטעם כי מדו"ח גורמי הטיפול שהוגש לוועדה עולה כי המבקש לא עבר תהליך טיפולי מסודר ומעמיק. אומנם הוא החל להשתתף בקבוצה טיפולית באגף, אולם יתרת מאסרו עד תום תקופת השליש אינה מאפשרת השתלבות במסגרת טיפולית אינטנסיבית. נפסק כי העובדה שהמבקש ניהל אורח חיים עברייני משך שנים רבות, ואף הורשע לאחרונה בעבירות חמורות, מלמדת כי הוא עדיין אוחז באותן נורמות עברייניות המדגישות את המסוכנות הנשקפת ממנו. במצב דברים זה, אין די בהתנהגות טובה בין כתלי בית הסוהר כדי להתיר את שחרורו המוקדם.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, בקשתו מעוררת שאלה משפטית כללית והיא שאלת שחרורו המוקדם של אסיר אשר על-מנת לסיים הליך טיפולי בבית הסוהר, נדרש לרצות את מלוא תקופת מאסרו. לדברי המבקש, הדרישה להשלמת הטיפול בין כותלי בית המאסר מובילה לכך שאין באפשרותו לזכות בשחרור מוקדם. זוהי, לשיטתו, תוצאה שאין להלום, שכן אין היא מותירה כל תמריץ לשיקום. המבקש מלין על כך שתכנית השיקום שהציג לא אומצה, אף שלדבריו יש בה כדי לענות על הצורך בהמשך טיפול, תעסוקה וחזרה למעגל העבודה מחד גיסא; ועל הצורך בפיקוח צמוד על-אודות תפקודו ושיתוף הפעולה מצידו, מאידך גיסא. בנסיבות אלה סבור המבקש כי תכנית השיקום שהציג מהווה מענה טוב לסיטואציה שנוצרה, ועל כן מתבקשת התערבות בית משפט זה בהחלטת בית המשפט קמא.

5.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור בעתירות אסיר על החלטה של ועדת השחרורים תינתן במקרים שבהם עולה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (רע"ב 2128/12 פלוני נ' ועדת שחרורים מיוחדת לאסירי עולם במקום מושבה בבית הסוהר מעשיהו , פסקה 8 (2.4.2012)). לא מצאתי כי המקרה שלפניי מעורר שאלה משפטית מן הסוג האמור, באופן שמצדיק את התערבותו של בית משפט זה. אף לגופם של דברים איני סבור כי יש מקום להיעתר לבקשה. כפי שציינה ועדת השחרורים, אין לשלול מינה וביה שיקום מחוץ לכותלי בית האסורים, על יסוד תוכנית פרטנית שמוגשת מטעם האסיר. ברם, במקרה זה התרשמה הוועדה כי תכנית השיקום שהוצעה אינה יכולה לאיין את מסוכנות המבקש. הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור וכן הרשעותיו הקודמות של האסיר, מספרן ותכיפותן – כל אלה באים בגדר השיקולים שאותם מוסמכת הוועדה לשקול (סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001). כאשר עסקינן במי שלחובתו עבר פלילי מכביד, הכולל שורה ארוכה של הרשעות קודמות ואף נשיאה במספר תקופות מאסר – האחרונה שבהן בסמוך יחסית לביצוע העבירה שבגינה הוא נושא בעונש מאסר כעת – אין לומר כי חשש זה אין לו על מה לסמוך.

6.

כידוע, כאשר עומדת לבחינה החלטה של ועדת השחרורים, בית המשפט אינו בא בנעליה ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו, והתערבותו מוגבלת אך למקרים שבהם חרגה החלטתה ממתחם הסבירות. על רקע האמור, לא מצאתי כי בנסיבות העניין החלטת הוועדה אינה סבירה, וממילא לא נפלה טעות בפסיקת בית המשפט קמא (רע"ב 1942/13 אברהם נ' ועדת השחרורים , פסקה 8 (21.5.2013)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.