רע"ב 7678/13 עבוד עלי אמין בן חמוד נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 27.10.2013 (השופטים ש' אטרש,

י' אברהם, ו י' שטרית ) בעת"א 44757-06-13 (להלן: פסק הדין ), בגדרו נדחתה עתירת המבקש להורות על שחרורו המוקדם מהכלא.

2.

המבקש קשר קשר עם שניים אחרים במסגרתו תכננו לשדוד בני זוג המגיעים להתבודד ביער ציפורי ולאנוס את האישה. המבקש פעל פעם פעמיים לפי התכנון האמור, ופעם נוספת שבמסגרתה התבצע שוד בלבד. המבקש הורשע בין היתר באינוס בנסיבות מחמירות, בשוד מזוין, ובהדחה בחקירה; ועונשו נגזר למאסר למשך 20 שנים וחצי. זאת, לאחר שהורשע בנוסף לכל אלה גם בהתנהגות פסולה במקום ציבורי וסחיטה באיומים עקב התפרעותו באולם בית המשפט בעת השמעת גזר דינו, ומאוחר יותר הורשע בהפרת הוראה חוקית לאחר שלא עמד בתנאי השחרור בעת ששהה בחופשה מבית הסוהר. המבקש החל לרצות את מאסרו בשנת 1996, ובמשך השנים דן בית המשפט לעניינים מנהליים בכמה מעתירותיו הנוגעות להשתלבותו בהליכים טיפוליים כאלה ואחרים. ביום 17.6.2013 דנה ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים ) בבקשת המבקש לשחרור מוקדם, דחתה אותה נוכח מסוכנותו והתנהגותו השלילית, וקבעה כי "בהעדר טיפול ממשי בשב"ס ולאור התרשמותנו אנו גם מהופעת האסיר בפנינו ובעיקר נוכח התנהגותו בעת ריצוי העונש, ואנו מדברים על התקופה האחרונה בלבד, אנו בדעה שלפחות בשלב זה, אין מקום להיעתר לבקשה ואנו דוחים אותה" .

3.

המבקש לא השלים עם החלטת ועדת השחרורים והגיש עתירה מנהלית על מנת להביא לביטולה. במסגרת הדיון לפני בית המשפט הסכימו בעלי הדין כי המשיבה

תערוך בדיקה באשר לאפשרות למתן טיפול הולם לעותר, אולם לאחר שעשתה כן ציינה המשיבה בתגובתה כי "העותר מתמיד בסירובו להשתבץ בתוכניות הטיפול המוצעות לו" (פסקה 5 לפסק הדין). במצב הדברים הנתון החליט בית המשפט לעניינים מנהליים לדחות את העתירה. נפסק, כי סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי קובע כי ועדת השחרורים תורה על שחרור על תנאי בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי האסיר ראוי לשחרור על תנאי; והשני, כי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. אולם שני התנאים האמורים אינם מתקיימים בעניינו של העותר. עיון במידע המודיעיני שהוגש מצביע על התנהגותו השלילית. המבקש לא עבר טיפול ממשי בין כותלי בית הסוהר, מסוכנותו המינית היא ברמה בינונית, ואין בתכנית השיקום הפרטית כדי לאיין אותה. על יסוד הנתונים האלה קבע בית המשפט המחוזי כי ועדת השחרורים שקלה את השיקולים הנדרשים, החלטתה סבירה, ואין הצדקה להתערב בה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

4.

המבקש סבור כי עניינו מעלה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית, וטוען בהקשר הזה כי "נפל קורבן להתנהלות שב"ס ומב"ן 'במלחמות' הפנימיות ובכך לא זכה כלל וזאת למרות שהיה נכון לוותר על חלק מהשליש לטובת הטיפול" (פסקה 65 לבקשה). עוד טוען המבקש כי בית המשפט שגה בקביעתו לפיה הוא מסרב להשתלב בטיפול שהוצע לו, לא בחן האם הטיפול המוצע הוא הטיפול המתאים לעניינו, וגם קביעתו לפיה המבקש נעדר מוטיבציה אמיתית לטיפול ושיקום איננה נכונה. לעניין המידעים על אודות מסוכנותו טוען המבקש כי אלה אינם מתיישבים עם מצב הדברים בפועל, שהרי לאחרונה זכה להקלה בתנאי החופשה שלו, והוא שוהה בבית סוהר שלו רמת בטחון מזערית. מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות – על הסף, ולגופה. על הסף – מפני שהמבקש אמנם טוען כי עולה בעניינו שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, אולם איננו מפרט במעט מהי. למעשה, בקשתו עוסקת אך בבחינת האופן בו ישמה ועדת השחרורים את הדין בנסיבותיו הספציפיות; ולגופה – בהעדר עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים ובהחלטתה של ועדת השחרורים.

5.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובמידע החסוי שהוגש לעיוני, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. ההלכה ידועה – רשות ערעור תינתן במידה ובקשת רשות הערעור מעלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית, ואין זה המצב שלפנינו. טענות המבקש נוגעות אך לעניינו הפרטני, ולשאלה האם ועדת השחרורים ישמה כראוי את הוראות חוק שחרור על תנאי בנסיבותיו-שלו. המבקש אמנם טוען בחצי פה כי עניינו מעלה סוגיה עקרונית, אך כפי שטענה המשיבה, הוא איננו מפרט מהי.

6.

גם בחינת הבקשה לגופו של עניין איננה מביאה לתוצאה שאליה מכוון המבקש. נקודת המוצא היא כי בית משפט זה איננו מחליף את שיקול דעתה של ועדת השחרורים בשיקול דעתו-שלו, וכי היקף ההתערבות בהחלטתה שמור למצבים של חריגה ממתחם הסבירות (ראה למשל רע"ב 5245/13 אבו מוסא נ' ועדת השחרורים בית הסוהר צלמון , פסקה 6 (25.7.2013)). סבורני כי החלטת ועדת השחרורים, לפיה שני התנאים הנדרשים לשם שחרור מוקדם אינם מתקיימים במבקש, היא סבירה; וכי צדק בית המשפט לעניינים מנהליים כאשר פסק כי אין עילה להתערב בהחלטה. מב"ן העריך כי מסוכנותו המינית של המבקש לטווח הארוך היא ברמה בינונית, וכי הוא לא עבר טיפול אינטנסיבי ממשי בין כותלי בית הסוהר המאיין את מסוכנותו. ועדת השחרורים החליטה להעדיף את עמדתה של מב"ן על-פני חוות הדעת הפרטית שהגיש המבקש, ואינני מוצא טעם טוב להתערב בשיקול הדעת המקצועי המסור לה. באשר לטענות המבקש על אודות מסגרות הטיפול שהוצעו לו במהלך מאסרו, כעולה מתגובת המשיבה, הוצע למבקש להשתלב בטיפול יעודי לעברייני מין מספר פעמים, אולם הוא סירב מסיבות שונות. תנאי החופשה של המבקש ורמת הבטחון של בית הסוהר בו הוא מצוי, אינם מלמדים על העדר מסוכנות, באשר מדובר בשני "מוסדות" שונים (רע"ב 5425/13 אבו מוך נ' ועדת השחרורים בבית סוהר מעשיהו , פסקה 15 (10.10.2013)). אם באלה אין די, גם המידעים החסויים שהוגשו לעיוני אינם מוסיפים זכויות למבקש – לא במישור התנאי בדבר העדר מסוכנות, ולא בקשר עם התנאי בדבר היותו של המבקש ראוי לשחרור. על המבקש להרתם לטיפול מקצועי ולהתמיד בו, ואז ניתן יהיה לשוב ולשקול את עניינו.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית.