פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
5425/13
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המבקש:
עבד אלרחמאן אבו מוך
נ ג ד
המשיבה:
ועדת השחרורים בבית סוהר מעשיהו
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
לעניינים מינהליים מחוז מרכז בתיק עת"א 5672-07-13 שניתנה ביום 31.07.2013
על ידי כבוד השופטים א' טל, א' מקובר וז' בוסתן
בשם המבקש:
עו"ד מחמוד נעאמנה
בשם המשיבה:
עו"ד רועי שוויקה
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים א' טל – סג"נ, א' מקובר , ו- ז' בוסתן ) בתיק עת"א 5672-07-13 מיום 31.7.2013. בפסק דינו קיבל בית המשפט את עתירת היועץ המשפטי לממשלה, והורה על ביטול החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם ממאסרו.
רקע והליכים קודמים
2.
המבקש מרצה עונש מאסר של 10 שנים לאחר שהסיע ברכבו מחבל מתאבד מטייבה למרכז העיר נתניה. המחבל פוצץ עצמו בסמוך לקניון "השרון" שבנתניה, ובפיגוע הקטלני נרצחו 5 בני אדם ו-30 נוספים נפצעו. ביום 1.3.2007 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"פ 40204/05) בחמש עבירות הריגה, בשלושים עבירות חבלה חמורה ובעבירת החזקת נשק שלא כדין. בעקבות הרשעתו של המבקש בעבירות אלו, נגזר דינו ביום 12.4.2007, והושתו עליו 13 שנות מאסר בפועל. ערעור שהגיש המבקש על הרשעתו ועל חומרת עונשו התקבל באופן חלקי על ידי בית משפט זה (ע"פ 4454/07 אבו מוך נ' מדינת ישראל (6.5.2010)), והמבקש זוכה מעבירת ההריגה ועבירת החבלה החמורה, וחלף זאת הורשע בחמש עבירות של גרם מוות ברשלנות, 30 עבירות של גרם נזק ברשלנות, ועבירה של החזקת נשק שלא כדין. כתוצאה מן הזיכוי החלקי הוקל עונשו של המבקש, והועמד על 10 שנות מאסר בפועל בלבד. עוד אציין כי המבקש ריצה בשנת 2003 חודשיים מאסר בעבודות שירות, לאחר שהורשע בעבירת פריצה לרכב בכוונה לגנוב.
3.
בהחלטתה מיום 30.1.2012 דחתה ועדת השחרורים (להלן: ועדת השחרורים הראשונה ) את בקשת המבקש לשחרור מוקדם בשל מספר נימוקים. בין היתר, נתנה הועדה משקל למידע מודיעיני חסוי המתייחס לאירוע מחודש ינואר 2009, במהלכו התבטא המבקש באופן חריף כנגד המדינה ותושביה. הוועדה קבעה כי יש לראות את ההתבטאות כחמורה במיוחד לאור נסיבות העבירות בהן הורשע המבקש, וכי היא מעידה על מסוכנות המבקש לביטחון הציבור.
בפסק דינו מיום 19.6.2013, דחה בית המשפט לעניינים מינהליים עתירה שהוגשה בעניין החלטת הוועדה (עת"א 12376-03-12) וקבע כי יש להתייחס בחומרה אל תוכן ההתבטאות והנסיבות בה נאמרה, וכי יש בה כדי ללמד על מסוכנותו של המבקש לביטחון המדינה והציבור הרחב אם ישוחרר על תנאי.
4.
עוד טרם יבש הדיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, התקיים ביום 27.6.2013 דיון בבקשתו של המבקש לדיון חוזר בענייננו בפני ועדת השחרורים (להלן: ועדת השחרורים השנייה ). בתום הדיון, קיבלה הוועדה את עתירת המבקש, לאחר שקבעה כי הבקשה לדיון חוזר עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 19 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ה חוק ), נוכח שינוי סיווג המבקש מ- ב/1 ל- ב/2, הקלת תנאי החופשות והשתלבותו החיובית באגף השיקום הקבוצתי.
לגופה של החלטה, נעתרה הועדה לבקשה והורתה על שחרור מוקדם של המבקש בכפוף לתנאי שחרור אשר פורטו באריכות בהחלטה. הוועדה הדגישה את התנהגותו החיובית של המבקש, את תוכנית השיקום של הרשות לשיקום האסיר וציינה את חלוף הזמן מאז שהתקבל המידע המודיעיני בדבר ההתבטאות הלאומנית שיוחסה לו.
5.
כנגד החלטת השחרור עתרה המדינה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בעתירה נטען, בין היתר, כי ההחלטה שגויה ובלתי סבירה; כי לא חל שינוי מהותי בנסיבות מאז ההלטתה של ועדת השחרורים הראשונה שהצדיק דיון חוזר בעניינו של המבקש; וכי ועדת השחרורים השנייה התעלמה מהנתונים המצביעים על מסוכנותו של המבקש, ולא נתנה משקל ראוי לתוצאות הקשות של העבירות אותן ביצע ולהתבטאות החמורה המיוחסת לו.
פסק דינו של בית משפט קמא
6.
בפסק דינו מיום 31.7.2013, קיבל בית המשפט את עתירת המדינה וקבע כי החלטת ועדת השחרורים השנייה לקיים דיון חוזר בעניינו של המבקש, איננה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 19. זאת, שכן כבר בזמן שעניינו הובא בפני ועדת השחרורים הראשונה יצא המבקש לחופשות, היה מצוי בתהליכי שיקום וחוות הדעת של שב"ס בעניינו היו חיוביות.
לגופה של החלטה נקבע כי על אף שבפסק הדין בערעור המיר בית המשפט העליון את הרשעת המשיב לעבירות של גרימת מוות ברשלנות וגרימת חבלה חמורה ברשלנות, יש להתחשב במאפיינים החמורים של הפרשה. עוד נאמר:
"למסוכנות שנלמדת ממעורבותו של המשיב באירוע נושא מאסרו מצטרפת ההתבטאות של המשיב שהוצגה לוועדה הקודמת...תוקפה של ההתבטאות לא פג גם בחלוף הזמן מאז החלטת הוועדה הקודמת, ואין בנסיבות שפורטו על ידי הוועדה כנימוקים לקיום הדיון החוזר כדי להפחית את המסוכנות שנובעת גם מאותה התבטאות."
בית המשפט הוסיף וציין כי המבקש
אף הורשע בהחזקת אקדח ללא רישיון שנמצא בביתו, וקבע כי גם בהרשעה זו יש בכדי ללמד על מסוכנותו.
לאור האמור, קיבל בית המשפט את העתירה, והורה על ביטול שחרורו המוקדם של המבקש.
הבקשה לרשות ערעור
7.
על כך נסבה בקשת רשות הערעור שבפנינו. המבקש טען כי הבקשה מעלה שאלות וסוגיות בעלות חשיבות כללית החורגות מעניינו הפרטי, בין היתר, "ההתנהלות הכפולה" מצד גורמי הפיקוח השונים, כאשר מתאפשר למבקש לצאת לחופשות וליהנות מהקלות נוספות אך נשללת ממנו האפשרות לשחרור מוקדם. עוד טען המבקש להיעדר נפקות למידע המודיעיני משנת 2009 נוכח חלוף הזמן.
לגופה של בקשה נטען כי בית משפט קמא חרג מסמכותו והתערב בהחלטת הועדה על אף שזו נמצאת במתחם הסבירות ולא נפלו בה טעויות חריגות המצריכות התערבות מעין דא. המבקש שב ומציין את קביעות ועדת השחרור השנייה באשר להתנהגותו החיובית, חלוף הזמן מאז ההתבטאות המיוחסת לו, וקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט העליון בערעור שעסק בעניינו.
8.
המשיב התנגד לבקשה באשר אינה מגלה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור. לגוף הבקשה סמך המשיב את ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא וגרס כי בית המשפט קבע בדין כי החלטת ועדת השחרורים הייתה בלתי סבירה.
דיון והכרעה
9.
לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובמידעים המודיעיניים שצורפו אליה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
10.
כידוע, רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים, הדן בעתירה על החלטת ועדת שחרורים, תינתן במשורה, מקום בו הבקשה מגלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים (ראו, לדוגמה, רע"ב 2093/13 סונרי נ' משטרת ישראל (28.7.2013); רע"ב 5202/11 בדיר נ' מדינת ישראל (13.7.2011); רע"ב 6437/12 כהן נ' מדינת ישראל (31.10.2012)). כוחה של הלכה זו יפה גם מקום בו ראה בית המשפט להתערב בהחלטתה של וועדת השחרורים, כמו במקרה דנן (ראו, למשל, רע"ב 1443/03 ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.4.2004); רע"ב 6298/11 אלברט עמר נ' מדינת ישראל (15.2.2012); רע"ב 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (21.8.2012))
על אף שהמבקש ניסה לעטות על הבקשה מחלצות עקרוניות, הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני, ועל כן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. טעם זה לבדו מצדיק, אפוא, את דחייתה של הבקשה.
מעבר לנדרש, אתייחס בקצרה לפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים .
11.
סעיף 19 לחוק קובע את הכלל לפיו ועדת שחרורים שדחתה בקשה לשחרור מוקדם של אסיר לא תשוב לדון בענייננו. אני נכון להניח כי שינוי הקטגוריה של המבקש, הקלה בתנאי חופשתו והליך השיקום תוך שילובו באגף השיקום הקבוצתי ויציאתו לעבודה מחוץ לבית הסוהר מדי יום – כל אלה יחדיו מהווים שינוי נסיבות המצדיק דיון חוזר, בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 19(5) לחוק. לא אקבע מסמרות בנדון, באשר לגופו של עניין, לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.
12.
סעיף 9 מונה ומפרט את השיקולים השונים שעל הועדה לקחת בחשבון, כאשר בראש הרשימה נקבע בסעיף 9(1) כלהלן:
"העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה , סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה , תקופת המאסר שגזר עליו בית המשפט..." (ההדגשה הוספה – י.ע).
כפי שהדגיש בית משפט קמא בפסק דינו, בפסק הדין בערעורו של המבקש נקבע כי "התוצאות החמורות והטרגיות כל כך של פעולותיו של אבו מוך אינן המאפיין היחיד של הפרשה אשר יש לזקוף לחובתו של אבו מוך. ראוי לציין כי אבו מוך בחר שלא להגיע למשטרה ולדווח על שידע, גם כאשר היה משוכנע ברמה לא מעטה של שכנוע כי הוא זה שהסיע את המחבל".
לנסיבות ביצוע העבירה יש להוסיף את תוצאותיה הקשות. המבקש שימש כחוליה בלעדיה-אין ב"שרשרת המוות", שסופה בפיגוע הרצחני שהביא למותם של חמישה ולפציעתם של עשרות, חלקם פצועים קשה. תוצאות העבירות בהן הורשע המערער חורגות באופן דרמטי בהיקפן מעבירה "רגילה" של גרם מוות ברשלנות. לכך יש להוסיף כי המבקש אינו אדם נורמטיבי שנקלע לאירוע חד-פעמי בחייו, באשר הורשע גם בהחזקת אקדח ללא רישיון.
13.
לחומרת העבירות ותוצאותיהן יש להוסיף את הלך רוחו של המבקש, כפי שעולה מהתבטאותו כנגד מדינת ישראל ותושביה. במצב הדברים הרגיל, ייתכן כי לא היה מקום ליתן משקל של ממש להתבטאויות אלה, שנאמרו בהקשר מסוים. אך בהתחשב באופי העבירות בהן הורשע המבקש ובתוצאותיהן המחרידות, פיו של המבקש יענה בו שאין חרטה כנה בליבו.
14.
מול חוות הדעת החיובית של רש"א, המהווה אחד השיקולים לזכותו של המבקש על פי סעיף 9(8) לחוק, ניצבת חוות הדעת השלילית של השב"כ, כשיקול רלבנטי שלילי על פי סעיף 9(7) לחוק.
15.
ולבסוף, שלא כטענת המבקש, איני סבור כי הרשויות מדברות "בשתי לשונות". לא דין יציאה לחופשה כדין שחרור מוקדם. המדובר בשני "מוסדות" שונים, שהשיקולים לגביהם שונים, והמסגרת הנורמטיבית והדיונית לגביהן שונה. יציאה לחופשה היא בבחינת פריבלגיה המותנית בהתנהגות טובה של האסיר בתקופת מאסרו, והתנהגות טובה מנויה בסעיף 9(6)(א) לחוק שחרור על-תנאי אך כאחד מני השיקולים הרבים שעל הועדה לשקול, בבואה להחליט אם האסיר ראוי לשחרור מוקדם.
16.
סופו של דבר, שלא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, ולפיכך, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.
ניתנה היום, ו' בחשון התשע"ד
(10.10.2013).
ש ו פ ט