רע"ב 8102/19 פואד אלשובכי נ. ועדת השחרורים בכלא קציעות

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד הנשיאה ר' יפה-כ"ץ והשופטים י' עדן ו- י' ליבדרו ) בעת"א 48914-09-19 מיום 20.11.2019 (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי עתירה שהגיש המבקש נגד ועדת השחרורים בכלא קציעות (להלן: ועדת השחרורים ), לאחר שזו דחתה את בקשתו לדיון חוזר.

רקע והליכים קודמים

1.

המשיב הוא אסיר, שנשפט ונדון בבית משפט צבאי בגין עבירות ביטחון, והוא מרצה עונש של 17 שנות מאסר, שאותו הוא עתיד להשלים ביום 13.3.2023.

2.

בקשה של המבקש לשחרור מוקדם על תנאי, בהתאם לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ), נדחתה על ידי ועדת השחרורים ביום 25.9.2017 על רקע מסוכנותו (להלן: ההחלטה הראשונה ). עתירה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נדחתה, תוך שנקבע כי לא עלה בידו להפריך את ההנחה שמסוכנותו, שנקבעה בגזר דינו, נותרה בעינה משום שלא עבר כל הליך טיפולי ולא הוכיח כי זנח את האידיאולוגיה שעמדה ברקע מעשיו. כן נקבע כי לשם כך אין די בחלוף הזמן, בגילו המבוגר ובמצבו הבריאותי (פסק דין מיום 19.11.2017 בעת"א 14551-10-17).

3.

ביום 31.3.2019 הגיש המבקש לוועדת השחרורים בקשה לדיון חוזר לפי סעיף 19(5) לחוק. בבקשתו טען כי ההתדרדרות במצבו הבריאותי ותוכנית שיקום פרטית שהוכנה בעניינו, הן נסיבות חדשות המצדיקות קיום דיון חוזר.

4.

ביום 15.7.2019 החליטה ועדת השחרורים לדחות את הבקשה בקבעה כי "לפי סעיף 19 על האסיר לעמוד בתנאי של נסיבות מיוחדות שמצדיקות מתן החלטה ששונה מההחלטה שלא לשחררו שחרור מוקדם" וכי לגופו של עניין, העובדה שהמבקש מרצה מאסר ארוך ומצבו הבריאותי אינם מהווים "נסיבות מיוחדות המצדיקות דיון מחדש בהחלטה" שלא לשחרורו שחרור מוקדם. הוועדה ציינה כי אסיר הסובל ממחלה יכול לפנות בבקשה לשחרור מוקדם בהתאם להוראות החוק בהקשר זה. את ההחלטה חתמה הוועדה בכך שקבעה כי "אין כל שינוי נסיבות המצדיק קיום דיון חוזר".

5.

על החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בטענה כי החלטת ועדת השחרורים חרגה ממתחם הסבירות, משום שהתעלמה מכך שחלפו שנתיים מאז ההחלטה הראשונה ומהנסיבות החדשות שנוצרו בתקופה זו (התקצרות תקופת המאסר; התדרדרות במצב הבריאותי) מבלי שדנה בהן לגופן וכן משום שהתעלמה מחוות הדעת המקצועית ומתוכנית השיקום שהגיש. המבקש גם טען כי סירובה של הוועדה לקיים דיון חוזר בעניינו מפלה אותו לרעה ביחס לאסירים אחרים, שלהם תקופת מאסר דומה; כי התקצרות תקופת השליש באופן משמעותי מהווה נסיבה חדשה המצדיקה קיום דיון בבקשה; כי היה מקום ליתן משקל רב יותר לגילו המתקדם, לחלוף הזמן מאז ההחלטה הראשונה ולמצבו הבריאותי בהערכת רמת המסוכנות הנשקפת ממנו; כי קביעת המסוכנות נסמכת כל כולה על העבר, מכוח חומרת העבירות שבהן הורשע בשנת 2006. כן טען המבקש כי בשל סיווגו כאסיר ביטחוני אין הוא נהנה משירותי רווחה שיקומיים ולפיכך נדרש להגיש חוות דעת שיקומית פרטית, ובשל כך חובה על הוועדה ליתן משקל גדול לחוות דעת זו, המלמדת על סיכויי שיקום גבוהים ועל נכונותו להשתקם.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הבקשה לאחר שקיים בה דיון. בפסק דינו קבע כי המבקש לא הוכיח את שינוי הנסיבות הנדרש. כן נקבע כי העובדה שהמבקש מעונין להשתלב בהליך טיפולי אינה משנה את הנסיבות שעליהן התבססה הוועדה בהחלטתה הראשונה. בית המשפט הדגיש כי המבקש אינו טוען כי שינה את האידיאולוגיה שעמדה ברקע מעשיו.

תמצית טענות הצדדים

7.

לטענת המבקש הבקשה מעלה שאלה עקרונית בעלת השלכה על כלל האסירים, ובייחוד על אסירים ביטחוניים, והיא פרשנות סעיף 19(5) לחוק. נטען כי בניגוד ללשון הסעיף, הקובע כי על אסיר המבקש דיון חוזר להוכיח קיומן של "שינוי בנסיבות שהיוו בסיס" להחלטת הוועדה בעניינו, הציבה וועדת השחרורים רף גבוה יותר והוא " נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן החלטה ששונה מההחלטה שלא לשחררו בשחרור מוקדם". בכך שינתה הוועדה את המצב המשפטי הקיים, ויצרה חפיפה בין הנטל המוטל על האסיר המבקש לקיים דיון חוזר לבין הנטל המוטל עליו שעה שהוא מבקש לשכנע את הוועדה להורות על שחרורו על תנאי ממאסר. עוד נטען כי הוועדה דחתה את בקשתו לקיום דיון חוזר מבלי שדנה בתוכנית השיקום הפרטית שהגיש ומבלי שנימקה מדוע אין בה כדי להוות שינוי הנסיבות הדרוש. בית המשפט קמא, כך נטען, נמנע מלדון בטענת המבקש ביחס לטעות שנפלה בהחלטת המשיבה ובפרשנות סעיף 19(5) לחוק. בנוסף, טען המבקש כי עניינו מעלה סוגיה אנושית-מצפונית המצדיקה מתן רשות ערעור, בשל גילו המתקדם ומצבו הבריאותי. עוד נטען כי פסק דינו של בית המשפט והחלטת הוועדה, בהתעלם מתוכנית השיקום הפרטית, מקפחים ומפלים את אוכלוסיית האסירים הביטחוניים תושבי האיזור, בשל העדר הליך שיקומי מטעם השב"ס בעניינם. לבסוף, טען המבקש כי לא פעם מאשרת וועדת השחרורים בקשות לדיון חוזר בשל מעבר זמן משמעותי מאז ההחלטה הקודמת.

8.

המשיבה מצידה ביקשה לדחות את הבקשה. לשיטתה, הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, אלא ממוקדת בעניינו של המבקש. המשיבה אף טוענת כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, משום שהמבקש לא הצביע על שינוי הנסיבות שעמדו בבסיס החלטת ועדת השחרורים הראשונה בעניינו, בשים לב לשיקול הדעת הרחב של הוועדה בעניינים אלו.

המשיבה עמדה על חומרת העבירות שבגינן נדון המשיב למאסרו; על חוות הדעת של שירות הביטחון הכללי שהונחה בפני הועדה הראשונה שדנה בבקשתו, בגדרה התנגדו גורמי הביטחון לקבלת הבקשה; על ההחלטה הראשונה של ועדת השחרורים לדחות את הבקשה בשל המסוכנות הנשקפת מן המבקש כעולה מחומרת מעשיו; על כך שההחלטה השנייה של ועדת השחרורים לדחות את הבקשה לדיון חוזר ניתנה בשל העדר שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטה הראשונה; על הנמקת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה את עתירת המבקש מששוכנע כי הנסיבות החדשות שעליהן הצביע המבקש, אינן הנסיבות שעמדו בבסיס ההחלטה המקורית ולכן אינן מצדיקות קיום דיון חוזר בבקשה.

לשיטת המשיבה הבקשה ממוקדת כל כולה באופן שבו יישמה וועדת השחרורים את הוראת סעיף 19(5) לחוק על עניינו של המבקש; בהחלטת הוועדה או בפסק דינו של בית המשפט קמא אין כל קביעה עקרונית או פרשנות חדשה לרף הקבוע בסעיף האמור; וההחלטה ניתנה על בסיס נתוניו הפרטניים של המבקש.

המשיבה הרחיבה וטענה, בבחינת למעלה מן הצורך, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה בהעדר עילה להתערבות.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובנספחים שצורפו להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.

כידוע, רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירות על החלטות של ועדת השחרורים ניתנת במקרים חריגים ומצומצמים בלבד, המעלים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים (רע"ב 8591/19 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (27.12.2019); רע"ב 5425/13 אבו מוך נ' ועדת השחרורים בבית סוהר מעשיהו , פסקה 10 (10.10.2013); רע"ב 8452/11 פלד נ' ועדת השחרורים , פסקה 8 (3.5.2012)). הלכה זו חלה גם כאשר מדובר בהחלטות של ועדת השחרורים בבקשות לעיון חוזר (רע"ב 3514/11 אדרי נ' מדינת ישראל (18.5.2011)).

11.

על אף הנטען, הרי שהבקשה מבוססת על נסיבותיו הפרטניות של המבקש ועל יישום הדין בעניינו. אמנם, לשון החלטת ועדת השחרורים בהתייחסה לצורך ב"נסיבות מיוחדות" שונה מלשון הוראת סעיף 19(5), אולם לגופו של עניין עמדה הוועדה על כך שבהחלטה הראשונה ובפסק הדין בעתירה, נמצא כי מסוכנות המבקש עומדת בעינה וכי גם בחלוף 14 שנה מיום מאסרו מסוכנות זו קיימת ולא מצאה כי יש במצבו הבריאותי ובעובדה שהוא מרצה מאסר ארוך, כדי לבסס שינוי נסיבות המצדיק דיון חוזר. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי צירופה של תוכנית השיקום הפרטית אינו משפיע על הנסיבות שהיוו בסיס להחלטה הראשונה שלא לשחררו שחרור מוקדם והעובדה כי המבקש מעוניין להשתלב בהליך טיפולי אינה משנה זאת. בית המשפט אף הדגיש כי המבקש אינו טוען כי שינה את האידיאולוגיה שברקע מעשיו. משכך, נקבע כי המבקש לא הוכיח שינוי באותן נסיבות שעמדו בבסיס החלטתה הראשונה של ועדת השחרורים.

זאת ועוד. הטענה ליישום רף חדש או לטעות בהחלטת ועדת השחרורים, בכך שהתייחסה לצורך ב"נסיבות מיוחדות" לא הועלתה על ידי המבקש בעתירה שהגיש לבית המשפט המחוזי. רק במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, נטען כי הסף הנדרש לקיומו של דיון נוסף בפני הוועדה, נמוך מזה שעולה מהחלטת הוועדה וכי די בנסיבות החדשות עליהן הצביע המבקש (קיומה של תוכנית שיקום פרטית, מצבו הבריאותי וחלוף הזמן) כדי לעמוד בו. די בכך כדי לדחות את הבקשה שלפניי, משום שלמעשה הטענה לקיומה של שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, לא הועלתה בפני בית המשפט המחוזי וממילא, לא עמדה במוקד פסק הדין. מכל מקום, כאמור לעיל, לאור בחינת החלטת הוועדה לגופה לא מצאתי ממש בטענה לקביעה או ליישום של רף חדש מחמיר לקיומו של דיון חוזר בבקשה לשחרור מוקדם.

12.

כך גם לא שוכנעתי כי יש ליתן למבקש רשות ערעור בשל קיומה של שאלה אנושית-מצפונית, כנטען. כפי שציין בית המשפט המחוזי, פתוחה למבקש הדרך לפנות בבקשה לשחרור מוקדם מן הטעם הרפואי שפירש בבקשתו.

14.

סוף דבר, הבקשה נדחית.