רע"ב 8591/19 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטים ד' מרשק-מרום ; מ' ברק-נבו ; ו- ח' טרסי ) מיום 25.11.2019 בעת"א 45079-11-19, במסגרתו התקבלה עתירת המשיב נגד החלטת ועדת השחרורים והוחלט לבטל את שחרורו על-תנאי של המבקש.

2.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר שתחילתו ביום 2.9.2015, למשך 5 שנים, בגין הרשעתו בעבירות של מעשה מגונה בקטין במשפחה ועבירה של ניסיון אינוס קטין במשפחה. המבקש הודה והורשע בפגיעות מיניות בשלוש אחייניותיו הקטינות שהיו בנות 7 שנים, 10 שנים ו- 14 שנים, בין השנים 2013-2009, כאשר חלק מהמעשים המיניים בוצעו תוך כדי איומים.

3.

ביום 8.5.2018 חלפו שני שלישים מתקופת המאסר שהושתה על המבקש, והוא הגיש בקשה לשחרור מוקדם ברישיון לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ). ביום 13.11.2019 התקיים דיון בעניינו של המבקש בפני ועדת השחרורים, בסיומו החליטה הוועדה "לא בלי היסוס" להיעתר לבקשה, חרף התנגדות בא כוח היועץ המשפטי לממשלה. הוועדה התייחסה בהחלטתה למסמכים שונים שהגישו הצדדים, ובכלל זאת נתנה דעתה לחוות דעת הגורמים הטיפוליים, אשר הצביעו מחד על השתלבות המבקש בטיפול ממושך וארוך לעברייני מין והפחתת מסוכנותו לרמה "בינונית-נמוכה", ומאידך על התרשמות מדחפים מיניים מוגברים וקושי מצד המבקש לווסתם. בהקשר אחרון זה, קבעה הוועדה כך –

"הוועדה אינה מתעלמת מהעמדה החמורה שהביעה וג"ע [ועדה לגילוי עריות] ביחס למסוכנותו של האסיר, לרבות המידע החסוי. ואולם, תכנית השיקום שהתוותה רש"א עונה לדעת הוועדה על צרכיו של האסיר, שכן היא כוללת טיפול קבוצתי לעברייני מין, ליווי פסיכו סוציאלי על ידי רכזת השיקום, טיפול זוגי בליווי ומגורים בבית משפחתו".

4.

היועץ המשפטי לממשלה הגיש עתירה נגד החלטת הוועדה, בטענה כי היא חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני המחייב התערבות שיפוטית. זאת, בין היתר בשל אי-מתן משקל הולם לנסיבות ביצוע העבירות שביצע המבקש ולמסוכנות הנלמדת מהן, כמו-גם לחוות הדעת מטעם וג"ע, אשר לה מעמד בכורה בעבירות מין במשפחה, והיא אף לא המליצה על יציאת המבקש לחופשות.

ביום 25.11.2019 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד את עתירת היועץ המשפטי לממשלה והורה על ביטולה של החלטת הוועדה ועל אי שחרורו של המבקש על-תנאי. בית המשפט שוכנע, לאחר עיון במסמכים הגלויים והחסויים ושמיעת באי כוח הצדדים, "ומבלי שאנו מתעלמים מקיומה של תכנית רש"א והערכת מב"נ [המרכז הרפואי לבריאות הנפש] לפיה מסוכנות המשיב [המבקש] פחתה במהלך מאסרו", כי החלטת הוועדה אכן לוקה בחוסר סבירות. זאת, בשים לב לכך ש"תכנית רש"א אינה עומדת בהלימה לצרכיו של המשיב [המבקש], שהוא עבריין מין המצוי באופן מעשי בשלב ראשוני בלבד בכל הקשור למידת הירתמותו מטיפול". צוין כי עיון בחוות דעת עדכנית של מב"נ מעלה תמונה המצויה בהלימה עם דו"חות גורמי הטיפול, לפיה מדובר ב"אדם אשר ספק אם נתרם מהליכי הטיפול, מביע אמפתיה פורמאלית לנפגעות העבירה, קיימים עדיין עיוותי חשיבה והוא סובל מסטייה פאדופילית לא אקסקלוסיבית". בנסיבות אלו, כך נקבע, טעונה הייתה ההחלטה על שחרור הנמקה לסטייה מעמדת וג"ע וכן "טעמים מיוחדים שיירשמו" על-פי סעיף 12(ב) לחוק ("משהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי"), ומשאלו לא התקיימו – לא יכולה ההחלטה לעמוד.

5.

כעת מונחת לפני בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט קמא, במסגרתה נטען בפירוט רב כנגד ביטול החלטת ועדת השחרורים בבית המשפט המחוזי. בין היתר, ביקש המבקש להצביע על השאלות הבאות – האם משקלה של עמדת וג"ע "גובר על הכל"; האם עצם ההתקדמות בפן הטיפולי, גם אם באופן איטי יותר, והתנהלות חיובית המלמדת על רצון להפנמה וטיפול, אינם מהווים כשלעצמם "טעמים מיוחדים" הדרושים על-פי דין; והאם המשך שהייתו של אדם במאסר חלף העברתו למסגרת טיפולית מביאה להפחתת מסוכנותו.

6.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים הדן בעתירה נגד החלטת ועדת השחרורים תינתן ככלל רק מקום בו הבקשה מגלה שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש (רע"ב 5425/13 אבו מוך נ' ועדת השחרורים בבית סוהר מעשיהו (10.10.2013);

רע"ב 7107/18 אבו עמאש נ' מדינת ישראל (16.12.2018); רע"ב 3103/15 נדאל נ' היועץ המשפטי לממשלה (8.6.2015)). על אף הניסיון לשוות לבקשה אופי עקרוני, עיקרה בשאלה האם עמד המבקש דנן בנטל המוטל עליו להוכיח כי ראוי לשחררו בשחרור מוקדם חרף מסוכנותו – שאלה פרטנית הנוגעת לנסיבותיו הקונקרטיות. בית המשפט השיב לשאלה זו בשלילה, ולא שוכנעתי כי נפל בכך פגם המצדיק התערבות.

7.

אשר על כן הבקשה נדחית.