רע"ב 8452/11 עמנואל פלד נ. ועדת שחרורים

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז בתיק עת"א 14257-07-11 (השופטים א' טל, ז' בוסתן וצ' דותן) בגִדרו דחה בית המשפט את עתירת המבקש והותיר על כנה את החלטת ועדת השחרורים שלא להורות על שחרורו המוקדם של המבקש.

העובדות וההליכים

2.

המבקש מרצה עונש מאסר ראשון בן 7 שנים ושלושה חודשים בגין שורת עבירות של סחיטה באיומים, ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עושק, התחזות כעורך דין, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, איומים, העלבת עובד ציבור, תקיפת שוטר, הפרעה לשוטר, זיוף, שימוש במסמך מזויף ושיבוש מהלכי משפט. בנוסף ריצה המבקש מאסר בן 510 ימים חלף תשלום קנס. התנהגות המבקש בין כותלי הכלא עד שנת 2007 הייתה שלילית וכללה רישומים משמעתיים בגין האשמות שווא נגד הסגל, סירוב לעבוד, החזקת דוקרן מאולתר והחזקת חפץ אסור. משנת 2007 התנהגותו של המבקש תקינה.

3.

ועדת השחרורים דנה בעניינו של המבקש לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) וביום 8.12.2009 החליטה לדחות את בקשתו. נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה מנהלית (עת"א 20965-12-09). ביום 7.3.2010 ניתן פסק דין בעתירה, לפיו בהסכמת הצדדים חוות דעתו של מר ירדן אולמן, מטפלו הפרטי של המבקש, תובא לפני הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) על מנת שתינתן לה אפשרות לשקול פעם נוספת הכנת תכנית מטעמה. ביום 10.5.2010 הודיעה רש"א כי אין ביכולתה להמליץ על תכנית טיפול מטעמה.

4.

ביום 26.12.2010 הגיש המבקש בקשה לדיון חוזר לפי סעיף 19(5) לחוק. ביום 9.2.2011 קיימה ועדת השחרורים דיון בעניינו של המבקש. לפני הועדה הונחה, בין היתר, חוות דעת נוספת מטעם מר אולמן, לפיה קיימת התקדמות אצל המבקש, ונוצר בסיס "להתייחסות חדשה לאנשים בכלל ולעבירות אותן ביצע בפרט". באותו יום החליטה הוועדה לדחות את הדיון בשחרורו המוקדם של המבקש בארבעה חודשים על מנת להיות משוכנעת ביציבות הקשר בין המבקש לבין מר אולמן, ובפירות שהקשר מניב, אשר בסופם יתן מר אולמן דיווח לוועדה. ביום 9.6.2011 קיימה ועדת השחרורים דיון נוסף בעניינו של המבקש, כשלפניה עמדה בין היתר חוות דעת נוספת מטעם מר אולמן, אשר הוגשה עובר לדיון. בחוות דעתו ציין מר אולמן: "הריני רואה סימנים חיוביים לגבי הבנתו את העבירות ופתיחות גדולה יותר לגבי חלקו... האסיר מודה באופן כללי בביצוע העבירות. אישיותו (הנרציסטית) והנקודה בה הוא מצוי בטיפול עדיין לא מאפשרות לו להודות באופן מפורט בכתב האישום, אולם בראייה כללית, הרי שהאסיר עשה דרך ומתבונן באופן שונה על מעשיו". מר אולמן המליץ על שחרורו של המבקש בתנאי 'מעצר בית' מוחלטים ובאיזוק אלקטרוני, תוך המשך טיפול וקיום פגישות של מר אולמן עם בני משפחתו. באותו יום החליטה ועדת השחרורים לדחות את הבקשה, תוך שציינה כי אין די בסימנים החיוביים עליהם הצביע מר אולמן כדי להניח את דעתה שהאסיר ראוי לשחרור מוקדם.

5.

על החלטה זו של ועדת השחרורים הוגשה העתירה נושא בקשת רשות הערעור שלפנינו. ביום 30.10.2011 דחה בית משפט קמא את העתירה בקובעו כי החלטת ועדת השחרורים היא החלטה סבירה, אשר לקחה בחשבון את כל השיקולים הראויים. ועדת השחרורים ביססה את ההחלטה על איזון שעשתה בין מכלול השיקולים הנדרשים על-פי החוק, ובין היתר על חומרת מעשיו של העותר, על התנהגותו הכוללת בין כותלי הכלא, על חוות דעת גורמי הטיפול ורש"א ועל ההליך הטיפולי שבו החל עם מר אולמן. עוד נקבע כי המבקש מהווה סכנה לשלומו של הציבור, וכי אין בתכנית הטיפולית של מר אולמן כדי להפיג אותה, שכן מעשיו נעשו בשיחות טלפון ובמכתבים שאינם דורשים יציאה מן הבית. העותר לא השלים את תהליך השינוי שעליו לעבור על מנת להצדיק את שחרורו המוקדם, במיוחד כאשר מדובר בתהליך שהוא עובר בקשר לשחרורו המוקדם ובהיעדר הליך טיפולי בכל מהלך מאסרו הארוך. כן נקבע כי אין בהחלטה זו של ועדת השחרורים משום סתירה להחלטתה מיום 9.2.2011 או פגיעה בלתי סבירה בציפייה של העותר להשתחרר על תנאי. מכאן בקשת רשות הערעור נושא הליך זה.

טענות הצדדים

6.

המבקש טוען כי בקשתו מעלה סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי ומצדיקה מתן רשות ערעור, והיא האם על אף הוראת חוק שחרור על תנאי, אי-הודאה מלאה במלוא פליליות המעשים שוללת מהאסיר את האפשרות לשחרור מוקדם. לטענתו, מפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי בכל מצב שבו אסיר לא לקח אחריות מלאה על מעשיו, הרי שאינו ראוי לשחרור, ושחרורו יסכן את הציבור, וזאת מבלי לבחון את הנסיבות הקונקרטיות בעניינו. באשר לעניינו הפרטני, מעלה המבקש נימוקים שונים אשר לשיטתו מובילים למסקנה כי הוא אכן ראוי לשחרור מוקדם.

7.

המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות על הסף. הבקשה אינה מעלה סוגיה משפטית חדשה או עקרונית אשר טרם נקבעה בה הלכה המצדיקה מתן רשות ערעור. החלטת ועדת השחרורים עוסקת בבחינת הנסיבות הקונקרטיות של המבקש, ופסק דינו של בית משפט קמא עסק כל כולו בבחינת האופן שבו יישמה ועדת השחרורים את הדין בנסיבות הספציפיות של המבקש. המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, שכן לא נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים ובקביעותיו של בית משפט קמא המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה.

דיון והכרעה

8.

ככלל, בקשת רשות ערעור על החלטה בעתירת אסירים תינתן כאשר עולה בבקשה שאלה משפטית, או סוגיה עקרונית, החורגת מנסיבותיו של העניין הספציפי ( רע"ב 7/86

וייל נ' מדינת ישראל

(ניתנה ביום 26.6.86)) . עניינו של המבקש נשמע בוועדת השחרורים ובבית משפט קמא, והבקשה דנן, אם תֵענה, תהיה "גלגול שלישי" של העניין. במצב כזה תינתן רשות ערעור במקרים חריגים ובמשורה ( רע"ב 425/09

פריניאן נ' מדינת ישראל , חוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (ניתן ביום 11.3.2009)).

9.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מזה ומזה באתי למסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. בניגוד לניסיון להציגה ככזאת, אין הבקשה מעלה שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מנסיבותיו של העניין הספציפי. לטענת המבקש, השאלה המצדיקה מתן רשות ערעור היא האם אי-הודאה מלאה במלוא פליליות המעשים שוללת למעשה מאסיר את האפשרות לשחרור מוקדם מבלי לבחון את נסיבותיו הקונקרטיות. אולם עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מעלה כי תיאורו של המבקש חוטא למציאות. בית משפט קמא התייחס למכלול השיקולים שנבחנו על-ידי ועדת השחרורים, ולא רק ללקיחת האחריות כפי שטען המבקש. בכלל זאת צויינו חומרת מעשיו של העותר; התנהגותו הכוללת בין כותלי הכלא; חוות דעת גורמי הטיפול; ההליך הטיפולי שבו החל עם מר אולמן; מסוכנותו וחוסר האפשרות להפיגה. גם ועדת השחרורים ציינה בהחלטתה מיום 9.2.2011 כי: "איננו מעמידים את עובדת הכחשתו של האסיר את משמעות מעשיו כטעם מרכזי ויחיד להחלטתנו". לאמיתו של דבר מעלה המבקש טענות באשר לנסיבות עניינו הקונקרטי שלו ולנתוניו האישיים, ועל כן הבקשה שלפניי אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

10.

לא מצאתי כי יש ממש בבקשה אף לגופו של עניין. כבר נקבע כי בית המשפט יתערב בשיקול דעתה של ועדת השחרורים

"במידה מצומצמת ורק כאשר הוועדה חרגה בהחלטתה ממתחם הסבירות באופן ממשי" (רע"ב 8118/10 דאהש נ' שירות בתי הסוהר (ניתנה ביום 28.11.2010)). בעניין דנן, החלטת ועדת השחרורים לא חרגה ממתחם הסבירות, ובית משפט קמא צדק בקביעתו כי אין מקום להתערב בהחלטתה. ועדת השחרורים קיימה מספר דיונים בעניינו של המבקש, ונתנה למבקש הזדמנות להתקדם בטיפול הפרטי שעבר ולדווח על תוצאותיו. בסוף התקופה דיווח מר אולמן על התקדמות, אולם זו לא הייתה מספקת, ואף בהתאם להמלצתו לשחרור מוקדם ציין מר אולמן כי זו תהא בתנאי 'מעצר בית' מוחלט ואיזוק אלקטרוני. לכך יש להוסיף את יתר השיקולים שקיבלו את ביטויים בהחלטת ועדת השחרורים ובפסק הדין שניתן בבית משפט קמא, כפי שפורט לעיל.

11.

אשר על כן, הבקשה נדחית.