רע"ב 1741/18 טלי יגרמן נ. ועדת השחרורים

1.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר של 6 שנים. ביום 10.10.2013 החל המבקש לרצות את עונשו, והוא צפוי לסיים לרצות את העונש ביום 2.10.2019. בקשת המבקש לשחרור על תנאי נדחתה בהחלטת ועדת השחרורים מיום 2.10.2017, וביום 13.2.2018 נדחתה עתירתו לבית המשפט המחוזי נגד החלטת ועדת השחרורים. מכאן בקשת רשות הערעור.

2.

המבקש הורשע בעבירות מרמה שונות בהן גניבה בידי מנהל, קבלת דבר במרמה, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, עבירות מנהלים ועובדים בתאגיד, כולן לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן עבירות דיווח לפי חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968; ובמסגרת זו נגזרו עליו 6 שנים לריצוי בפועל. קודם להרשעתו זו הורשע המבקש גם בשתי פרשות נוספות - באחת, בעבירות של ניכוי מס תשומות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, ובשנייה, בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, פגיעה ביכולת תאגיד לקיים התחייבויותיו, זיוף בנסיבות מחמירות וגניבה בידי מורשה. בגין שתי הפרשות הללו נגזרו על המבקש עונשי מאסר שהצטברו לתקופה של 4 שנים וחודשיים. ממאסרו זה - הראשון - שוחרר המבקש בהסכמת המדינה שחרור על תנאי. יצוין כי המעשים שבגינם הורשע המבקש ובגינם הוא מרצה את מאסרו הנוכחי בוצעו מספר שנים לפני שהחל בריצוי מאסרו הראשון.

3.

כאמור, ועדת השחרורים דחתה את בקשתו של המבקש לשחרור על תנאי ממאסרו הנוכחי. בהחלטתה נקבע כי אף שהתנהגותו של המבקש בכלא היא חיובית, אין מקום להיעתר לבקשתו. בהקשר זה ציינה הוועדה כי המבקש לא מודה במעשיו, ואף שטען למפנה בתפיסתו, מעדכוני גורמי הטיפול עולה כי המבקש מכחיש את יסוד הכוונה שבמעשיו, ולמעשה תפיסת עולמו הבסיסית לא השתנתה. כן נקבע, כי תכנית השיקום שהוצגה מטעם רשות שיקום האסיר ( רש"א ), הכוללת טיפול פרטני שבועי ושילוב בקבוצה טיפולית המיועדת לעברייני מרמה, במקביל לטיפול זוגי וכן במקביל לעבודה במשרה מלאה כמחסנאי ומעצר לילה, אינה מספיקה על מנת לאיין את המסוכנות שעודנה נשקפת מהמבקש, וזאת בשים לב לחומרת העבירות, להישנותן ולכך שהמבקש היה הדמות הדומיננטית בפרשה, וכן בשים לב לכך שהמבקש עבר טיפול בתחום המרמה בבית הכלא והתקשה להשיג את מטרות הטיפול.

4.

עתירתו של המבקש לבית המשפט המחוזי (הנשיא א' טל , והשופטים ש' בורנשטין ו- ד' עטר ) נדחתה אף היא. בית המשפט קבע כי המבקש לא הוכיח כי מסוכנותו פגה, וזאת חרף הטיפול שעבר בתקופת הרישיון לאחר ששוחרר על תנאי ממאסרו הראשון וחרף הטיפול שעבר במסגרת מאסרו הנוכחי. בהקשר זה הודגש כי המבקש דבק בעמדתו לפיה אין פסול במעשיו וקיים החשש שהוא יחזור על מעשי המרמה.

5.

בבקשת רשות הערעור נטען כי יש מקום להידרש למקרה דנן שכן הוא מעורר שאלה בדבר מקומה של אי ההודאה בעבירה בשאלת השחרור על תנאי. נטען, כי אף שהדבר אינו קבוע בחוק, כלל ידוע הוא בקרב אסירים כי אם לא יודו בביצוע העבירות ויביעו חרטה, אזי בקשתם לשחרור על תנאי תידחה, וזאת על אף שדרישה מעין זו אינה קבועה בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ). אשר למקרה הקונקרטי, נטען כי מהחלטת הוועדה ומפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי העילה היחידה לדחיית בקשתו של המבקש לשחרור על תנאי היא אי ההודאה בביצוע העבירה (באופן ספציפי - אי הודאה בכך שהתכוון לעבור עבירות), ולא המסוכנות הנשקפת מהמבקש. הודגש, כי למעט אי ההודאה, אין כל אינדיקציה לכך שנשקפת מסוכנות כלשהי מהמבקש, בפרט לנוכח כך כי המבקש השתחרר בשחרור על תנאי ממאסרו הראשון (באוגוסט 2011), בהסכמת המדינה, וכי מאז לא ביצע כל עבירה; כי העבירות מושא מאסרו הנוכחי נעברו מספר שנים לפני מאסרו הראשון כך שמאז המעשה האחרון שבו הורשע המבקש חלפו למעלה מ- 16 שנים, מתוכן כ- 9 שנים שבהן התהלך המבקש חופשי; וכי קיימת אינדיקציה לכך שהמסוכנות פחתה עקב השתתפות המבקש בהליך טיפולי, כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

6.

מנגד, בתגובת המדינה נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף ולגופם של דברים. על הסף - שכן הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש; ולגופם של דברים - שכן מכלול נתוניו של המבקש, בהם חומרת העבירות שעבר, נסיבות ביצוען ותוצאותיהן, מאסרו הקודם של המבקש, תפיסתו את מעשיו ועמדת גורמי הטיפול לפיה המבקש התקשה בהשגת מטרות הקבוצה לנוכח סירובו לראות בעצמו עבריין מרמה, מלמדים על מסוכנות הנשקפת מהמבקש ועל היותו בלתי ראוי לשחרור על תנאי. הודגש כי אמנם המדינה הסכימה לשחרורו על תנאי של המבקש ממאסרו הראשון, בטרם הורשע בעבירות שבגינן נגזר עליו מאסרו הנוכחי, אך אין ללמוד מכך על התאמתו של המבקש לשחרור על תנאי כיום לנוכח הנתונים הרלבנטיים בנסיבות העדכניות.

7.

לאחר עיון הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לפי אמות המידה המקובלות בפסיקה.

8.

כאמור, המבקש טוען כי החלטת הוועדה ופסק דינו של בית המשפט התבססו על אי ההודאה שלו בביצוע העבירות, וביתר דיוק הודאתו כי ביצע את המעשים בגינם הורשע אך כפירתו בכך שהתכוון לבצע עבירות. ואולם, לאמיתו של דבר, החלטת הוועדה, כמו גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, התבססו בראש ובראשונה על קביעתם כי המסוכנות הנשקפת מהמבקש עודנה קיימת, ובכלל זה על חומרתן של העבירות, נסיבות ביצוען ועברו הפלילי של המבקש, וכאשר אי הודאתו הינה אך מרכיב בהערכת המסוכנות. בהקשר זה אף יודגש, כי אין המדובר בענייננו באסיר המכחיש את דבר ביצוע המעשים שבהם הורשע (בבחינת "לא עשיתי"), או אפילו אסיר הטוען כי הוא עשה את המעשים המיוחסים לו אך אין הוא רואה אותם כעבירה (לפחות לפי חלק מגרסאותיו ). "אי ההודאה" בענייננו - כך נדמה - איננה טענה לחפות במובן המשפטי, אלא היא דומה יותר להודאה בביצוע העבירות תוך נקיטת עמדה מצמצמת המלמדת על אי נטילת אחריות, באופן המוביל למסקנה כי האסיר לא שינה את דרכיו וכי נשקפת ממנו מסוכנות. מכלול שיקולים אלה - אשר אין חולק כי הם שיקולים רלבנטיים הצריכים להישקל בבואה של ועדת שחרורים להחליט אם אסיר ראוי לשחרור על תנאי (ראו סעיף 9 לחוק) - הוא אשר הביא לכלל מסקנה כי המבקש אינו ראוי לשחרור על תנאי בנסיבות הנוכחיות (ראו רע"ב 8452/11 פלד נ' ועדת השחרורים (3.5.2012); והשוו רע"ב 3340/16 גנאמה נ' ועדת השחרורים המיוחדת , פסקה 12 (22.5.2016)) . אשר על כן, איני סבור כי הבקשה מגלה עילה למתן רשות ערעור.

9.

למען הסר ספק יצוין, כי ראיתי את בקשת המבקש למתן זכות תשובה, אך לא סברתי כי בנסיבות, ובהתחשב בשיקולים שפירטתי לעיל, יש מקום להיעתר לבקשה זו.

10.

מהטעמים שפורטו, בקשת רשות הערעור נדחית.