רע"ב 970/16 רע"ב 970/16

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (השופטים ב' ארבל , ש' אטרש ו- י' אברהם ) מיום 7.10.2015, בו נדחתה עתירת המבקש על החלטת ועדת השחרורים שהורתה על שחרורו המוקדם בכפוף למספר תנאים ובהם, בין היתר, מעצר בית לילי בין השעות 22:00 בלילה ל-06:00 בבוקר.

1.

בשנת 2014 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את המבקש בעבירות של שימוש במידע פנים וגזר עליו 30 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 600,000 ש"ח. בתמצית יצוין כי המבקש הורשע בכך שסחר בניירות ערך של חברות ציבוריות שעה שהיה בידו מידע פנים לגבי אותן חברות מתוקף תפקידו כאיש יחסי ציבור וקשרי משקיעים שנתן שירותים בנושאים אלה לאותן חברות וכן בכך שהדליף מידע פנים זה לחברו - עו"ד גיא פן - ביודעו כי האחרון יעשה שימוש במידע לצורך עסקאות בניירות ערך של אותן חברות. בעקבות ערעור שהגיש לבית משפט זה הופחת עונשו של המבקש (בדעת רוב של השופטים ח' מלצר

ו- י' עמית כנגד דעתו החולקת של השופט נ' סולברג ) ותקופת מאסרו בפועל הועמדה על 22 חודשים.

2.

ביום 27.7.2015 קיימה ועדת השחרורים (להלן: הוועדה או ועדת השחרורים ) דיון בבקשת המבקש לשחרור מוקדם ובסופו החליטה להורות על שחרורו המוקדם של המבקש בכפוף למספר תנאים ובהם, בין היתר, כי המבקש יהיה נתון במעצר בית לילי בכל יום מהשעה 22:00 ועד השעה 06:00 למחרת. על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת בה טען, בין היתר, כי יש לבחון את הטלת מעצר הבית הלילי באופן פרטני בעוד שבעניינו לא נערכה בחינה כאמור. בפסק דינו מיום 7.10.2015 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את העתירה בקבעו כי החלטת הוועדה היא החלטה סבירה הנמצאת בתחום שיקול דעתה המקצועי שאין זה מדרכו של בית המשפט להתערב בו. עוד קבע בית המשפט קמא כי אין לקבל את טענת המבקש לפיה החלטת הוועדה להורות על מעצר הבית הלילי התקבלה באופן שרירותי בקבעו כי ההחלטה התקבלה לאחר שהוועדה דנה בטענות הצדדים ובכלל זה בטענות המדינה באשר למסוכנות הנשקפת מהמבקש.

3.

מכאן הבקשה דנן בה טוען המבקש כי שגתה ועדת השחרורים משקבעה "באופן אוטומטי" כי על המבקש לשהות במעצר בית לילי מבלי שבחנה האם יש הצדקה להורות על כך. בהקשר זה המבקש מוסיף וטוען כי במהלך הדיון מיום 27.7.2015 הוועדה לא דנה כלל באפשרות להורות על שחרורו בכפוף למעצר בית לילי והמדינה אף לא העלתה דרישה מעין זו. עוד טוען המבקש כי העבירות שביצע נעשו בשעות הבוקר ומכאן שאין רבותא במעצר הבית הלילי שעליו הורתה הוועדה. לבסוף טוען המבקש כי התנהלותו בין כתלי בית הסוהר כפי שהיא משתקפת מחוות דעתם החיובית של גורמי הטיפול מלמדת על רצונו הכן להשתקם והוא מוסיף וטוען כי עונש המאסר על תנאי שעומד נגדו יש בו כדי להרתיע מפני ביצוען של עבירות נוספות.

4.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירת אסיר על החלטה של ועדת השחרורים אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא רק במקרים חריגים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (רע"ב 5425/13 אלרחמאן אבו מוך נ' ועדת השחרורים בבית הסוהר מעשיהו , בפסקה 10 (10.10.2013)). עיון בבקשה דנן מעלה כי היא תחומה כל כולה לדלת אמותיו של המקרה הקונקרטי והמבקש אף לא טען כי היא מעלה שאלה עקרונית המצדיקה ליתן רשות ערעור. די בכך על מנת לדחות את הבקשה.

עוד אציין כי גם אילו סברתי שניתן היה לוותר במקרה דנן על התנאי המגביל שעליו מלין המבקש, אין בכך כדי להוליך בהכרח להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כבר נפסק כי "בית המשפט לא ימיר את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו והוא יתערב בהחלטתה רק במקום בו שוכנע כי היא חורגת באופן מובהק ממתחם הסבירות" (רע"ב 7806/13 אמיר נ' ועדת השחרורים (8.1.2014)). אין זה המקרה דנן. ועדת השחרורים החליטה על שחרורו של המבקש על תנאי וההגבלה הלילית, היא לבדה, אינה הופכת את ההחלטה להחלטה החורגת באופן מובהק ממתחם הסבירות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.