רע"ב 1315/14 עבדאללה אלסאנע נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

המבקש, יליד 1990, הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון ונידון ביום 31.10.2011 ל-24 חודשי מאסר בפועל, בגין עבירות של גניבת רכב, קשירת קשר לפשע וגניבת בקר, וכן הושת עליו עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך שלוש שנים וקנס בגובה 2,000 ₪ (ת"פ 52056-05-11). ביום 27.6.2012, בעודו מרצה את עונש המאסר, הורשע המבקש, על פי הודאתו בהסדר טיעון, בעבירה של ניסיון לתקיפת שוטר, אשר בוצעה טרם שהחל בריצוי מאסרו, ונידון לשישה חודשי מאסר על תנאי.

2.

מועד שחרורו של המבקש חל ביום 15.5.2013, מועד סיום ריצוי שני שלישים ממאסרו בניכוי מנהלי חל ביום 11.8.2012.

ביום 5.8.2012 דנה ועדת השחרורים (להלן גם: הוועדה ) בעניינו של המבקש. בהסכמת המדינה, שניתנה לאור גילו הצעיר של המבקש, נכונותו לשיקום, התנהגותו התקינה בכלא, שילובו בסבב חופשות והדו"ח הסוציאלי שהוכן לקראת הדיון בוועדה, הוחלט לשחררו בתנאים הבאים:

(-) חתימה בתחנת משטרה פעם בשבוע.

(-) קיום כל תנאי תוכנית הרשות לשיקום אסיר

(להלן: רש"א ).

(-) מעצר בית לילי מהשעה 22:00 ועד השעה

6:00 למחרת.

(-) האסיר לא יעבור כל עבירה.

(-) האסיר יודיע למפקד תחנת המשטרה ולשירות

בתי הסוהר על כל שינוי במקום מגוריו.

(-) האסיר לא יצא לחו"ל ללא אישור הוועדה.

(-) האסיר ישא עמו כל עת את פנקס רשיונו.

(-) האסיר לא יתרועע עם עבריינים .

3.

ביום 21.5.2013, יום לפני תום תקופת הרישיון, הוגשה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה בקשה להפקעת מלוא רישיונו של המבקש. בבקשה נטען כי במהלך תקופת התנאי ביצע המבקש עבירות חוזרות ונשנות והפר את תנאי השחרור, כפי שעולה מדיווח משטרת ישראל והמידעים המודיעיניים בעניינו.

לאחר מספר דחיות, בעקבות הבהרות שביקשה הוועדה מרש"א, נקבע הדיון בבקשת ההפקעה ליום 30.12.2013. בדיון ביקשה המדינה להפקיע את רישיונו של המבקש בשל המידע המודיעיני שהצטבר לגביו ואשר מצביע על ביצוען של עבירות פליליות על ידו במהלך תקופת התנאי. עוד נטען כי המבקש הפר את תנאי השחרור, בין היתר, בכך שלא הגיע למפגשים ברש"א, לא הודיע כי עזב את מקום עבודתו, לא הציג תלושי שכר, לא התייצב לחתימה במשטרה במספר מועדים ולא שהה בביתו בלילה.

4.

בתום הדיון דחתה הוועדה את בקשת המדינה להפקעת הרישיון.

הוועדה קבעה בהחלטתה כי ממכתבי רש"א עולה התנהגות שאינה הולמת של אנשי רש"א במחוז הדרום, ומשלא הוגשה בקשה של רש"א להפקיע את הרישיון, אין מקום לשקול את הפקעתו בשל הפרת תנאי השחרור של רש"א. אשר לטענה כי המבקש הפר את תנאי מעצר הבית הלילי, נקבע כי המבקש מסר ככתובתו "שבט טראבין" ולא בית ספציפי, כך שאין לראות בשהותו מחוץ לביתו ובסמוך לבית אביו משום הפרה. בנוגע לטענה בדבר אי התייצבות כנדרש לחתימות במשטרה, נקבע שלא הוצג בפני הוועדה רישום של המשטרה בעניין. לגבי עזיבת מקום העבודה קבעה הוועדה שניתנו לגבי הנושא תשובות מספקות.

בנוגע למידעים המודיעיניים קבעה הוועדה כי התיק המודיעיני מכיל כפילות רבה של מכתבים ומידעים, כאשר רוב רובם של המידעים נוגעים לתקופה שלאחר סיום תקופת התנאי. נפסק כי אין מקום להתייחס למידע המודיעיני שמועד גיבושו מאוחר לסיום תקופת התנאי; כי המידעים לתקופת התנאי אינם בעלי רמת הוכחה גבוהה כנדרש; וכי רובם ככולם לא גובשו לכלל כתבי אישום או תיקי חקירה. הוועדה ציינה שאין ספק שביצוע עבירה יכול לעלות מתוך מידע מודיעיני, אך קיימות סתירות ותמיהות רבות בעניין המידע המודיעיני שלא קיבלו תשובות מספקות, ולפיכך יש להסיק שהמדינה לא הוכיחה ברמת הוכחה גבוהה כי המבקש ביצע עבירות פליליות.

5.

כנגד החלטת הוועדה הגישה המדינה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בפסק דינו מיום 5.2.2014 קיבל בית המשפט את עתירת המדינה לאחר שבחן ומצא כי המבקש הפר למעשה " כמעט כל תנאי מתנאי השחרור, בוודאי המהותיים שבהם" וכי:

"בחינת החלטת הועדה אל מול מכלול החומר הרלוונטי המתייחס לאופן קיום התנאים ולהפרות שנטענו; אל מול התייחסות רש"א לאי לקיום התכנית ע"י המשיב; ואל מול המידעים המודיעיניים הקיימים מובילה למסקנה, כי נפלו מספר שגגות בהחלטת הועדה. על כן אין מנוס אלא להתערב בהחלטת הועדה, אשר חורגת בנסיבות העניין ממתחם הסבירות."

עם זאת, בשים לב לחלוף הזמן הרב מאז סיום תקופת התנאי, הורה בית המשפט כי המבקש ישוב לשאת אך מחצית מתקופת התנאי ולא את מלוא התקופה.

על כך נסבה בקשת רשות הערעור שבפניי.

6.

המבקש טען כי הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית והיא האם בסמכות המשיב להגיש מידעים אשר נתקבלו לאחר תום תקופת התנאי וכן האם חלוף הזמן פוגע במהימנות המידע. לטענת העותר יש לבצע את האיזון ולתת המשקל הראוי למידע המודיעיני, באשר למבקש אין אפשרות להתגונן בפני מידע זה.

המבקש טען כי הלכה למעשה החליף בית המשפט את שיקול דעת הוועדה בשיקול דעתו והתערב בהחלטה שהייתה במתחם הסבירות שלא כדין. עוד נטען כי

בית המשפט קבע בהחלטתו קביעות עובדתיות שגויות; כי רש"א אכן לא הגישה בקשה להפקעת רישיונו של המבקש; כי המבקש הגיע למשרדי רש"א והמועצה המקומית, אך זאת ללא הועיל בשל מחסור בכוח אדם ברש"א; וכי המבקש לא הפר את מעצר הבית הלילי.

7.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, הדן בעתירה כנגד החלטה של ועדת השחרורים, תינתן במשורה, מקום בו הבקשה מגלה שאלה משפטית או ציבורית נכבדה החורגת מעניינם של הצדדים (ראו, למשל, רע"ב 8784/13 סקא נ' ועדת השחרורים בבית הסוהר איילון , פסקה 8 והאסמכתאות שם (11.3.2014) (להלן: עניין סקא )). כוחה של ההלכה יפה גם למקרים בהם ראה בית המשפט לקבל את עתירת המדינה ולהתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים, כמו במקרה דכאן. אין בעצם הפיכת ההחלטה של הוועדה על-ידי בית משפט קמא כדי להקנות רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו, לדוגמה, עניין סקא , שם; רע"ב 5425/13 אבו מוך נ' ועדת השחרורים בבית סוהר מעשיהו , פסקה 10 והאסמכתאות שם (10.10.2013); רע"ב 6505/13

אבו חמאד נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (7.11.2013 ); רע"ב 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 11 והאסמכתאות שם (21.8.2012)).

על אף הניסיון לעטות על הבקשה מחלצות עקרוניות, הבקשה עוסקת במכלול העובדות והנסיבות הפרטניות של המבקש ובאיזון הקונקרטי שנקבע ביחס אליו על-ידי בית משפט קמא, ועל כן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

8.

למעלה מן הנדרש אוסיף, כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. סעיף 20 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) קובע כי אסיר ששוחרר על-תנאי ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, יחויב לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי , כאשר כחריג לכך הוועדה רשאית בנסיבות מיוחדות להחליט על המשך השחרור או שהאסיר ישוב לשאת מאסר לתקופה קצרה מאורך תקופת התנאי, אולם לא פחות ממחציתה. סעיף 21 קובע כי במקרה שאסיר הפר תנאי מתנאי השחרור הוועדה רשאית לבטל את שחרורו ולחייב את האסיר לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי או חלק ממנה, ולצורך החלטתה "תשקול הועדה, כשיקול עיקרי את אינטרס הציבור בקיומם של תנאי שחרור על-תנאי וכן תביא בחשבון את חומרתה של ההפרה, טיבה, תדירותה ומידת הסכנה הנשקפת לציבור בשלה ".

9.

איני נדרש למחלוקות בשאלה אם הפר המבקש תנאים אלה ואחרים בתנאי שחרורו. אני אף נכון להניח לזכות המבקש כי בשל התנהלות רש"א "נקלע" להפרה של חלק מתנאי השחרור, אם כי על פניו הדבר אינו פוטר אותו מהפרת תנאי החתימה במשטרה מיום 9.5.2013 ועד סוף תקופת התנאי, ועזיבת מקום העבודה בלי שדיווח על כך.

אלא שעיקרו של דבר הוא בהמשך עיסוקו של המבקש בפלילים בתקופת התנאי. עיינתי במידעים המודיעיניים שהוגשו בעניינו, ואשר מתייחסים גם לתקופת התנאי. שלא כמסקנת הוועדה, אף אני הגעתי למסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, ולפיה המשיב המשיך לעסוק בפעילות עבריינית בתקופת התנאי ולא חדל מאורח-חיים עברייני.

מהוראות החוק (סעיף 23(ג) וסעיף 16(ו)) ומהגדרת תפקידה ואופייה של ועדת השחרורים כוועדה סטטוטורית מעין-שיפוטית, עולה כי הוועדה איננה קשורה בדיני הראיות ורשאית לקבל כל מידע הרלבנטי להחלטתה בהתאם לרף ההוכחה הנוהג בפני רשות מנהלית ושלא על פי רף ההוכחה הנדרש בפלילים (רע"ב 10031/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים , פסקה 5 (6.1.2005 )). מאחר שבשלילת חירות עסקינן, הראיה המינהלית נדרשת לרמת הוכחה גבוהה לצורך הקביעה כי אסיר עבר עבירה נוספת בתקופת התנאי. במקרה דנן, אין לי אלא להסכים עם קביעת בית המשפט כי מהמידעים המודיעיניים הרבים, ממקורות שונים ומוצלבים, עולה כי המבקש היה מעורב בביצוע עבירות בתקופת התנאי (השוו עת"א (מינהליים ב"ש) 8671-07-11 היועמ"ש נ' ועדת השחרורים בכלא אשל (10.10.2011)). שלא כטענת המבקש, ניתן להסתמך על מידעים שהתקבלו או הוגשו לאחר תום תקופת התנאי ככל שהם מתייחסים

ל ביצוע של עבירות בתקופת התנאי (השוו על דרך של קל וחומר לסעיף 22(א) לחוק המאפשר לועדה, בסייגים הקבועים בסעיף, לבטל שחרור על-תנאי של אסיר אף לאחר תום תקופת התנאי ).

לא למותר לציין כי המדינה ביקשה להפקיע את מלוא תקופת התנאי של המבקש, ואילו בית משפט קמא איזן בין השיקולים השונים במקרה דכאן, והורה כי המבקש ישוב לשאת אך מחצית מתקופת התנאי.

13.

סופו של דבר , שלא מצאתי עילה ליתן רשות ערעור ולפיכך דין הבקשה להידחות.