רע"ב 6730/18 פלוני נ. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

1.

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' הנשיא א' טל ; והשופטים ב' טולקובסקי ; ו ש' בורנשטיין ) בעת"א 16446-05-18, מיום 31.7.2018, בגדרו התקבלה עתירת היועץ המשפטי לממשלה, הוא המשיב 2 (להלן: המשיב ), להורות על ביטול החלטת ועדת השחרורים (להלן גם: הוועדה ) מיום 2.5.2018 אשר קיבלה את בקשת המבקש לשחרור מוקדם.

רקע

והליכים קודמים

2.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של הריגה, רכוש ועבירות נשק, וביום 5.2.2006 נגזרו עליו 17 שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים לריצוי על תנאי. במהלך תקופת מאסרו אובחן המבקש כלוקה בסכיזופרניה, וכן אושפז מספר פעמים בשל מצבו הנפשי. מאסרו המלא של המבקש עתיד להסתיים ביום 14.2.2022.

3.

ביום 8.12.2015, לקראת מועד חלוף שני שלישים ממאסרו, פנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם. לאחר שהתקיימו מספר דיונים בפני הוועדה, המבקש הופנה לוועדת סל שיקום מטעם משרד הבריאות, האמונה על אישור והתאמת תכניות שיקום בקהילה לנפגעי נפש, וזאת, בין היתר, על-מנת למצוא עבור המבקש מסגרת שיקומית מחוץ לכתלי בית הכלא. לאחר שהתייצב מצבו הנפשי של המבקש, אושרה בקשתו לסל שיקום על-ידי ועדת סל שיקום, ובמקביל הוכנה עבורו תכנית שיקום על-ידי הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ; התכנית להלן: תכנית השיקום ). בהמשך לכך, המבקש נמצא מתאים להשתלב בהוסטל "אדוריים" המיועד לאנשים המתמודדים עם מגבלות נפשיות.

4.

ביום 28.3.2018 דנה ועדת השחרורים בבקשת המבקש לשחרור מוקדם ממאסר. חרף התנגדותו של המשיב לבקשה, הורתה הוועדה על שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים הבאים: חתימה בתחנת המשטרה אחת לשבועיים; קיום כל תנאי תכנית השיקום; ושהיית המבקש בהוסטל "אדוריים" (להלן: ההחלטה הראשונה ).

5.

כנגד ההחלטה הראשונה הוגשה עתירה מטעם המשיב לבית המשפט המחוזי (עת"א 3107-04-18), במסגרתה נטען, בעיקרו של דבר, כי טרם קבלת ההחלטה, הוועדה לא קיבלה התייחסות מקיפה ומספקת בנוגע למצבו הנפשי של המבקש ולמסוכנות הנשקפת ממנו, כמו גם לעניין תנאי השהייה במסגרת הוסטל "אדוריים". בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה והשיב את התיק לוועדה לשם השלמת הדיון בפניה. בדיון המשך שנערך בפני הוועדה, ולאחר שהמרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן ) הציג חוות דעת עדכנית המעידה על כך שמצבו הנפשי של המבקש יציב ולא נשקפת ממנו מסוכנות, הורתה הוועדה על שחרורו של המבקש בתנאים שנקבעו בהחלטה הראשונה (להלן: ההחלטה השנייה ).

6.

כנגד ההחלטה השנייה הוגשה עתירה נוספת מטעם המשיב לבית המשפט המחוזי (עת"א 16446-05-18), במסגרתה שב המשיב על הטענות שהעלה בעתירה נגד ההחלטה הראשונה. בהמשך לכך, ביקש בית המשפט המחוזי לקבל התייחסות מרש"א בנוגע לאפשרות קליטתו של המבקש בהוסטל סגור, להבדיל מהוסטל "אדוריים" המהווה מסגרת פתוחה, וכן ביקש לקבל חוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית הכוללת הערכה מקיפה על אודות אישיותו של המבקש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.

בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את עתירת המשיב. לאור חוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית, במסגרתה הוערכה מסוכנותו של המבקש כבינונית, ונוכח ההתייחסות שהגישה רש"א, אשר לא כללה תשובה ברורה לאפשרות קליטתו של המבקש במסגרת סגורה (להלן: התייחסות רש"א ), נקבע כי אין בתנאים שקבעה הוועדה לשחרורו של המבקש כדי לאיין את מסוכנותו. משכך, ביטל בית המשפט המחוזי את ההחלטה השנייה. בין נימוקיו לביטולה של החלטה זו ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש אינו מכיר בהשפעה האפשרית של מצבו הנפשי ושל גורמים פסיכולוגיים נוספים על ביצוע העבירות, וכן כי המבקש לא עבר הליכים טיפוליים ושיקומיים במהלך מאסרו. לסיום, הוער כי המבקש רשאי לשוב ולפנות לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם, אם תימצא עבורו מסגרת סגורה מתאימה.

על פסק דין זה נסבה הבקשה שלפניי.

הבקשה דנן

8.

לטענת המבקש, בקשתו מעוררת סוגיה עקרונית הנוגעת לאמות המידה לפיהן ראוי לבחון את בקשותיהם של אסירים בעלי מוגבלות נפשית-קוגניטיבית לשחרור מוקדם ממאסר. לשיטתו, במסגרת השיקולים לבחינת בקשות לשחרור מוקדם של אוכלוסיית האסירים האמורה, יש לשקול גם את מצבם הנפשי ובכלל זה את מסוגלותם הפחותה להשתלב בהליך טיפולי במהלך תקופת המאסר. לגופם של דברים, נטען, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט המחוזי לא שקל במידה הראויה את השפעות מצבו הנפשי של המבקש על יכולתו להשתלב בהליכים טיפוליים. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי אין בתכנית השיקום שגיבשה רש"א כדי לאיין את מסוכנות המבקש.

אשר להערת בית המשפט המחוזי בדבר אפשרותו לפנות פעם נוספת לוועדת השחרורים אם תימצא עבורו מסגרת סגורה, המבקש מדגיש כי אין בנמצא מסגרות טיפול מעין אלה המיועדות לאסירים פגועי נפש.

9.

בתשובתו טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות על הסף מאחר שהיא אינה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, אלא ממוקדת בנסיבותיו הפרטניות של המבקש. כן נטען, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, שכן היא אינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה. המשיב טוען כי מחוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית אשר הוגשה בעניינו של המבקש עולה כי נשקפת ממנו מסוכנות אשר אינה מאפשרת את שחרורו המוקדם בתנאי תכנית השיקום, וזאת בשים לב לחוסר היציבות במצבו הנפשי לאורך תקופת המאסר. עוד טוען המשיב כי המבקש לא השתלב בהליכים טיפוליים-שיקומיים בין כתלי בית הכלא (מלבד טיפול אחד, קצר מועד), הנחוצים, בין היתר, לצורך טיפול בהתמכרותו לאלכוהול, אשר לגרסת המבקש היא אשר הביאה אותו לביצוע העבירות. כמו כן, נטען כי המבקש לא יצא לחופשות לאורך תקופת מאסרו ומשכך לא נבחנה מסוכנותו לטווח קצר.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדן בעתירה כנגד החלטה של ועדת השחרורים, תינתן רק במקרים חריגים וכאשר הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו: רע"ב 3991/14 סויסה נ' ועדת השחרורים , פסקה 5 (17.8.2014); רע"ב גנאמה נ' ועדת השחרורים המיוחדת , פסקה 7 (22.5.2016); רע"ב 3101/17 זלום נ' ועדת השחרורים , פסקה 4 (22.6.2017)). הלכה זו עומדת על מכונה אף במקרים בהם בית המשפט המחוזי הפך את החלטתה של ועדת השחרורים (ראו למשל: רע"ב 1315/14 אלסאנע נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 7 (19.6.2014); רע"ב 5531/18 נורין נ' היועמ"ש , פסקה 10 (25.9.2018)).

בענייננו, ועל אף ניסיונותיו של המבקש לשוות לבקשתו היבט עקרוני בעל חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני, הבקשה לא מעלה סוגיה משפטית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, ודי בכך כדי לדחותה.

11.

למעלה מן הדרוש, אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. כידוע, השיקול המרכזי בבחינת שחרורו המוקדם של אסיר הוא שאלת המסוכנות הנשקפת ממנו לביטחון הציבור (ראו: רע"ב 3326/00 עדני נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (21.6.2000); רע"ב 3227/13 אלעמור נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (31.7.2013)). בענייננו, מחוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית עולה כי המסוכנות הנשקפת מהמבקש היא בינונית, וכי הוא אינו מכיר בהשלכות האפשריות של מצבו הנפשי על התנהגותו. נוסף על כך, בית המשפט המחוזי הביא במסגרת שיקוליו נתונים נוספים המעידים על מסוכנותו של המבקש, ובכללם

חומרת העבירות שביצע המבקש, חוסר היציבות במצבו הנפשי ואי-השתלבותו בהליכים טיפוליים-שיקומיים בין כתלי בית הכלא (על הרלוונטיות של שיקולים אלה ראו: רע"ב 4959/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 15 (3.9.2015); רע"ב 6259/17 דוגיא נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 3 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (7.1.2018); רע"ב 9001/17 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (10.1.2018); עניין נורין , פסקה 11).

בהקשר זה יוער, כי

המבקש לא ביסס את הטענה כי אין באפשרותו להשתלב בהליכים טיפוליים בין כתלי בית הסוהר בשל מצבו הנפשי. טענה זו אף אינה מתיישבת עם השתתפותו של המבקש בטיפול קצר מועד לשליטה בכעסים ולטיפול באלימות. עוד ראוי להפנות לחוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית ממנה עולה כי המבקש מחזיק בעמדה שלילית כלפי טיפול מעמיק. אכן, יש לברך על המוטיבציה שמגלה המבקש להשתלבות במסגרת של הוסטל שיקומי בקהילה ויש לקוות כי מוטיבציה זו תישא פרי. יחד עם זאת, ובהינתן שלעת הזו לא נמצאה מסגרת סגורה המאיינת את מסוכנותו של המבקש וזמינה לקליטתו המידית, אין מנוס מדחיית בקשתו.

12.

ערה אני לטענתו של המבקש כי אין בנמצא מסגרת סגורה המתאימה לאסירים פגועי נפש, ואולם, נדמה כי הדברים אינם עולים בקנה אחד עם האמור בהתייחסות רש"א, בגדרה צוין כי נבדקה אפשרות להשתלבותו של המבקש בהוסטל בקרית שלמה, אשר אינו ערוך אמנם לקלוט את המבקש בשלב זה, אך נדמה כי הוא מהווה מסגרת סגורה המתאימה גם לאסירים הפגועים בנפשם (ראו: דבריו של בא-כוח המבקש בעמוד 5 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 17.7.2018).

13.

לסיום, יובהר, כי בחלוף פרק זמן, וככל שיחול שינוי בהערכת מסוכנותו של המבקש ובהשתלבותו בהליכים טיפוליים בכלא, או לחלופין ככל שתימצא על ידי הגורמים המקצועיים מסגרת מתאימה שתאיין את המסוכנות הנשקפת מן המבקש ותוכל לקולטו – יוכל המבקש לפנות פעם נוספת לוועדת השחרורים בבקשה לדון בעניינו.

14.

נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.

בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.

15.

הצדדים יבהירו עד ליום 5.12.2018 מדוע ניתן צו איסור פרסום בבית המשפט המחוזי, והאם יש מניעה לפרסם את ההחלטה ללא שמו של המבקש.