רע"ב 3991/14 יצחק סוויסה נ. ועדת שחרורים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים נצרת (כב' השופט, אב בית הדין ש' אטרש , כב' השופט י' אברהם , וכב' השופטת י' שיטרית ) מיום 28.5.2014 בעת"א 15964-05-14, בגדרו נדחתה עתירת המבקש על החלטת ועדת השחרורים (להלן: הוועדה ) שלא לשחררו על-תנאי.

1.

המבקש, שסובל מהתמכרות לסמים מגיל צעיר, הינו אסיר המרצה החל מיום 15.12.2010, עונש מאסר בן 7 שנים ועשרה חודשים, בגין צירוף של מספר תיקים בהם הורשע, בין היתר, בעבירות רכוש, סמים והפרת הוראה חוקית. מועד תקופת שני שליש מאסרו של האסיר, בניכוי מנהלי, חל ביום 25.1.2014. מועד שחרורו המלא של האסיר, בניכוי מנהלי, יחול ביום 7.9.2016.

במהלך מאסרו המבקש ביצע מספר עבירות סמים בין כתלי הכלא, בגינן הורשע והוטלו עליו עונשי מאסר המהווים חלק מהעונש אותו הוא מרצה כעת. כמו כן נפתחו נגדו תיקי חקירה נוספים, האחרון מיום 5.12.2013, והוא עבר עבירות משמעת, שבגינן נשללו ממנו טובת הנאה. עוד במהלך מאסרו, נפלט המבקש משתי תוכניות טיפול.

יצוין כי למבקש 29 הרשעות קודמות, בעבירות שונות וביניהן: עבירות סמים, אלימות ורכוש, וכי זהו מאסרו התשיעי בפועל. המבקש זכה בעבר לשחרור מוקדם ממאסר ארבע פעמים, אך חזר לסורו.

2.

לאחר דיון שהתקיים בפני ועדת השחרורים ביום 30.4.2014, דחתה הוועדה את בקשת המבקש לשחרורו המוקדם. בדיון הציע בא כוחו של המבקש כי הוא ייקח חלק בתוכנית גמילה של "בית חם", בשילוב עם תוכנית עבודה ותוכנית פיקוח. הוועדה קבעה כי המבקש השתתף בעבר בתוכנית הגמילה של "בית חם" והדבר לא הועיל לו, ואף לא סביר שיועיל לו כיום, לאחר שטיפול בהוסטל סגור לא סייע בשיקומו. בהתאם, ונוכח מסוכנות האסיר עם שחרור מהכלא ובהיעדר טיפול מתאים, דחתה הוועדה את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם.

3.

כנגד החלטת ועדת השחרורים עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת. בעתירה נטען, בין היתר, כי החלטת הוועדה הינה בלתי סבירה משום שהוועדה התייחסה לתיקים שנפתחו נגדו בעת היותו במאסר, אולם לא הוגש בגינם כתב אישום, וזאת חרף חלוף הזמן מקרות האירועים הנטענים.

בפסק דינו דחה בית משפט קמא את עתירתו של המבקש. נקבע כי המבקש אינו עונה על אף אחד משני התנאים לשחרור מוקדם: התנהגותו בין כותלי בית הכלא שלילית, כעולה מעבירות המשמעת ומפתיחת תיקי חקירה נוספים נגדו, ושחרורו עלול לסכן את שלום הציבור, בהעדר טיפול גמילה אינטנסיבי.

4.

על כך נסבה בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשה חזר המבקש על נימוקי העתירה. עוד נטען כי ארבעת השחרורים המוקדמים להם זכה בעבר, היו ברובם בעת היותו קטין, ולטענתו "באף אחד מהמקרים לא הייתי נקי מסמים כמו שהיום אני נקי מסמים וכבר 4 שנים שאני לא משתמש בסמים".

5.

דין הבקשה להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, הדן בעתירה כנגד החלטה של ועדת השחרורים, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא במקרים בהם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ראו, רע"ב 7806/13

אמיר נ' ועדת השחרורים , פסקה 6 והאסמכתאות שם (8.1.2014); רע"ב 1315/15 אלסאנע נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 7 והאסמכתאות שם (19.6.2014)). דברים אלו נכונים על אחת כמה וכמה כאשר טענותיו של המבקש – הן לעניין התייחסות הוועדה לתיקים שנפתחו נגד המבקש עת היה במאסר, הן לעניין היותו נקי מסמים – כבר נדונו ונדחו על ידי בית משפט קמא.

6.

מעבר לנדרש, דין הבקשה להידחות גם לגופה. כידוע, על אסיר לרצות את מלוא התקופה שנגזרה לחובתו ולא עומדת לו זכות קנויה שעונש זה יקוצר. יחד עם זאת, לוועדה מוקנת סמכות בשיקול דעת, מכוח חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, להעניק לאסיר שחרור מוקדם, אם ריצה לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, ובהינתן שני תנאים מצטברים: הוועדה שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור (ראו, לדוגמה, רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 8 (1.2.2006); רע"ב 6566/13 דביר נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 9 והאסמכתאות שם (11.2.2014)). כאמור, בית משפט קמא מצא כי שני תנאים אלו אינם מתקיימים בעניינו ואני שותף למסקנה זו.

המבקש צבר 29 הרשעות קודמות בעבירות רבות ומגוונות וזהו מאסרו בפועל התשיעי במספר. התנהגותו בין כותלי בין הכלא, בדגש על עבירות המשמעת המיוחסות לו והעבירות בהן הורשע בעת היותו במאסר, וזאת אף מבלי להידרש לחקירות שנפתחו נגדו ובגינן לא הוגש כתב אישום, מעידים על מסוכנותו. המבקש שוחרר בארבע הזדמנויות שחרור מוקדם על תנאי, וחרף זאת חזר לסורו והפר את האמון שניתן בו. גם אם אניח לטובתו כי ביתר הפעמים לא היה נקי מסמים כפי שהוא היום, לא שוכנעתי כי המבקש עבר הליך שיקום אפקטיבי ומסוכנותו פחתה, נוכח העובדה שביום 25.4.2014 כשל בבדיקת שתן ונפלט משתי תוכניות טיפול במהלך מאסרו.

במאמר מוסגר אוסיף כי בהודעתו מיום 1.7.2014 מתייחס המבקש לעתירה קודמת שנידונה בפני בית משפט קמא לעניין שילובו בטיפול גמילה ובה ניתנה החלטה ביום 6.11.2013 (עת"א 2543-09-13). באותה החלטה קבע בית משפט קמא כי על שירות בתי הסוהר לעדכן את בית המשפט האם שולב המבקש בתוכנית גמילה ואם לאו תוך שלושה חודשים. עוד הוסיף בית המשפט כי לעותר תעמוד הזכות לשוב ולעתור לבית המשפט באם לא ישולב בהליך גמילה. שעה שלא עמד העותר במסגרת הזמנים להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 6.11.2013, וביכולתו לעתור כאמור לבית משפט קמא בסוגיה זו, לא מצאתי להידרש לסוגיה זו.

בטרם סיום אציין כי מצטרף אני לקריאתה של ועדת השחרורים להמשיך ולבחון את האפשרות לנצל את תקופת המאסר שנותרה לשם טיפול וגמילה של המבקש, וזאת בשים לב להחלטתו של בית המשפט מיום 6.11.2013.

7.

לאור האמור לעיל לא מצאתי להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא ובקשתו של המבקש נדחית.