רע"ב 3227/13 סעיד אלעמור נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שניתן על-ידי כב' השופטים ר' יפה-כ"ץ – סג"נ, י' צלקובניק , ו- י' רז-לוי , בתיק עת"א 47341-01-13, מיום 20.3.2013. בפסק דינו קיבל בית המשפט את עתירת היועץ המשפטי לממשלה, והורה על ביטול החלטת ועדת השחרורים, מיום 20.1.2013, לשחרר את המבקש שחרור מוקדם ממאסרו.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 4.9.2007, הורשע המבקש, תושב חצי האי סיני, על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת"פ 8222/05), לאחר שמיעת הוכחות, בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; שתי עבירות של הסתננות לגבולות המדינה, לפי סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 (להלן:

החוק למניעת הסתננות ); יציאה שלא כדין, מישראל לירדן, לפי סעיף 2א לחוק למניעת הסתננות; שהייה שלא כדין בישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; וכן בייבוא סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, מסוג הירואין, במשקל של כ- 24 ק"ג , לפי סעיף 13 וסעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

3.

בעקבות הרשעתו של המבקש בעבירות אלו, נגזר דינו, ביום 12.11.2007, והושתו עליו 11 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, וכן שנתיים מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים. ערעור שהגיש המבקש על הרשעתו ועל חומרת עונשו, וכן ערעור המדינה על קולת העונש, נדחו על-ידי בית-משפט זה ביום 3.11.2008 (ע"פ 11129/07 מדינת ישראל נ' טראבין

(3.11.2008)).

4.

המבקש מרצה את מאסרו בבית הכלא " אשל ", החל מיום 20.7.2005, ומועד שחרורו עתיד לחול ביום 19.7.2016. ביום 20.1.2013, דנה ועדת השחרורים בנושא שחרורו המוקדם של המבקש ממאסרו, והונחו בפניה חוות דעת מטעם גורמי הביטחון ומשטרת ישראל, אשר התנגדו לשחרורו המוקדם של המבקש, על בסיס נימוקים שונים.

בתום הדיון, החליטה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המבקש, נוכח התנהגותו החיובית בכלא, ונוכח העדר מסוכנות עתידית לציבור, בעקבות שחרורו וגירושו חזרה למדינתו. ועדת השחרורים ציינה בהחלטתה, בהקשר זה, כי " מניחים אנו עפ"י כל הגיון סביר שאם היה מידע קונקרטי או חשש קונקרטי ספציפי מאסיר זה [ המבקש ] או ממקורביו, חזקה עלינו שאחראים על בטחון הציבור [...], היו טורחים להצביע לנו על כך באופן מפורש [...]". עוד נתנה הועדה את דעתה, למצבו האישי והכלכלי הקשה של המבקש, ולהיעדר עבר פלילי מוכח בעניינו.

5.

ביום 24.1.2013, הגישה המדינה עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, נגד החלטתה של ועדת השחרורים. בעתירה נטען, כי נפלו בהחלטת ועדת השחרורים פגמים היורדים לשורש העניין, וכי הינה שגויה ובלתי סבירה, ועל כן, מן הראוי לבטלה. לטענת המדינה, ועדת השחרורים התעלמה מהנתונים המצביעים על מסוכנותו של המבקש, ועל כך שמדובר בנסיבות חמורות ביותר של הסתננות לישראל עם אדם אחר, שלא כדין, תוך תכנון והתארגנות מוקדמת, כשבאמתחתם של השניים כמות מסחרית של סמים, לשם הפצתם למטרות רווח. עוד הוסיפה וטענה המדינה, כי הועדה לא העניקה משקל הולם לחוות הדעת שהוגשה מטעם השב"כ, שהינו הגוף המקצועי להעריך מסוכנות, ולפיה, יש בשחרורו המוקדם של המבקש משום סיכון לביטחון המדינה ואזרחיה.

לבסוף, טענה המדינה, כי שחרורו של המבקש על-ידי ועדת השחרורים, מבלי שהטילה כל מגבלה על שחרורו, למעט גירושו מהארץ, מהווה בפועל שחרור ללא כל תנאי. משלא מתאפשר פיקוח כלשהו על מעשיו של המבקש בתקופת השחרור על-תנאי, בהיותו תושב חוץ, כך נטען, הרי שאין ניתן לומר כי חלפה המסוכנות הנשקפת ממנו. משכך, נטען, כי החלטת הועדה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות ויש לבטלה.

פסק דינו של בית משפט קמא

6.

ביום 20.3.2013, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בית המשפט קיבל את עתירת המדינה וקבע, כי עמדת הועדה לשחרורו של המבקש, בעת הזאת, חורגת ממתחם הסבירות. בית משפט קמא הוסיף וקבע בפסק דינו, כי " הנתונים שהוכחו מצביעים על כך שהמשיב [המבקש] נתן ידו לפעילות עבריינית חמורה ביותר, שיש עימה פגיעה ישירה בשלום הציבור. מפסק הדין שניתן בעניינו של המשיב [המבקש] , עלה, כי הבריח לתוככי ישראל, תוך חציית גבולות מצרים וירדן (פעמיים), כמות עצומה של הירואין . ו[...] נקט במשפטו בדרך של הכחשה גורפת של מעשיו ".

בית משפט קמא עמד בפסק דינו, על חוות הדעת מטעם גורמי הביטחון, אשר לפיה, אין בהחזרתו של המבקש למקום מגוריו בסיני, כדי להבטיח את המנעותו בעתיד מביצוע מעשים מסוכנים " וזאת אף בהשראת גורמי טרור, ובהיעדר פיקוח ממשי מצד הרשויות במצרים, בחבל ארץ זה ". נוסף על כך, נקבע, כי בשים לב לחוות דעת משטרת ישראל – הרי שלרשויות האכיפה בישראל, אין יכולת לפקח על התנהגותו של המבקש, בהיותו תושב חוץ.

עוד התייחס בית המשפט, לכך שהמבקש ביצע את מעשי העבירה, על רקע של מצוקה כלכלית, ולפי דברי בא-כוחו של המבקש, מצבה הכלכלי של משפחתו לא היטיב, במהלך שנות המאסר. משכך, נקבע, כי המניעים שעמדו ביסוד מעשיו של המבקש " עדיין שרירים וקיימים ".

לבסוף, קבע בית משפט קמא, כי הגם שאין לחסום באופן מוחלט את האפשרות לשחרור מוקדם, בשל מהות העבירה, או בשל היותו של אסיר תושב חוץ, אין בנימוק המתבסס בעיקרו על תפקודו החיובי של המבקש בבית הכלא, כדי להבטיח במידה סבירה, כי לא צפויה מהמבקש מסוכנות לשלום הציבור, במקרה של שחרור מוקדם.

לאור האמור, קיבל בית משפט קמא את העתירה, והורה על ביטול שחרורו המוקדם של המבקש.

הבקשה לרשות ערעור

7.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, באמצעות באת-כוחו, עו"ד דורפמן-אלגאי, נטען, כי בנידון דידן, עולות מספר שאלות בעלות חשיבות כללית, החורגות מעניינו הפרטי של המבקש. סוגיה אחת , נוגעת למשקלה וחוקיותה של חוות דעת כללית של שירות הבטחון הכללי, מבלי שקיימת התייחסות ספציפית למבקש עצמו; סוגיה שניה , נוגעת להיעדר תכנית שיקום ויכולת פיקוח במהלך תקופת התנאי, בעניינו של תושב זר, אשר בעת שחרורו על תנאי, מגורש ממדינת ישראל. סוגיה שלישית , אשר מונה באת-כוח המבקש, נוגעת לחומרת העבירה, כנסיבה בלעדית, המונעת שחרור מוקדם על פי החוק.

לטענת באת-כוח המבקש, החלטת בית משפט קמא ניתנה בחוסר סבירות קיצוני, שעה שבית המשפט החליף את שיקול דעתו, בשיקול דעתה של ועדת השחרורים, תוך קביעת חומרת העבירה כנימוק יחידי לביטול החלטת הועדה. בנוסף, נטען, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי המבקש מסוכן, וזאת על סמך חוות דעת כללית בלבד מטעם גורמי הבטחון. על כן, כך נטען, לא היה כל יסוד להתערבותו של בית משפט קמא בהחלטת הועדה.

תגובת המשיבה

8.

לטענת המשיבה, דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, בהיעדר כל עילה למתן רשות ערעור " בגלגול שלישי ". לגישתה של המשיבה, הכרעתו של בית משפט קמא נסבה, כול כולה, על עניינו הפרטני ונסיבותיו הספציפיות של המבקש, הא ותו לא.

לגופו של עניין, טענה המשיבה, כי אין כל הצדקה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר מצא, כי החלטת ועדת השחרורים חורגת ממתחם הסבירות. המשיבה הדגישה בתגובתה, כי בהתאם לחוות הדעת מטעם גורמי הבטחון, הרי שבחצי האי סיני, אזור מגוריו של המבקש, אליו הוא עתיד להשתחרר אם יוחלט על שחרורו המוקדם, לא קיימת, כיום, שליטה ממשית של ריבון כלשהו. לפיכך, משמש האזור קרקע פורייה להתארגנות של תשתיות טרור, העושות שימוש בפלטפורמות קיימות של מבריחי סמים. עוד נטען, בהקשר זה, כי אם יורחק המבקש בחזרה למקום מושבו, לא תהיה כל אפשרות לפקח על קיום תנאי השחרור בתקופת הרישיון, באופן שיהפוך את " השחרור על-תנאי " ל-" שחרור ללא תנאי ".

אשר לטענת המבקש, התוקפת את חוות הדעת של גורמי הבטחון, גורסת המשיבה, כי, בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר גורמי הביטחון מגבשים עמדה אודות הסיכון הנשקף לשלום הציבור בישראל, כתוצאה משחרורו המוקדם של אסיר, הם רשאים לבסס את חוות דעתם על אופי העבירות, בגינן נושא האסיר את מאסרו, ועל המידע הקיים ברשותם בנוגע לסביבה אליה הוא עתיד להשתחרר. וזאת, אף מבלי שקיים מידע מודיעיני קונקרטי בדבר פעילות מוגדרת שעתיד האסיר לבצע.

לעניין טענת המבקש, בדבר היעדרה של תכנית שיקום בעניינו, סמכה המשיבה את ידיה על קביעתו של בית משפט קמא, אשר ציין, כי הכרעתו אינה מבוססת על העובדה שהמבקש, כתושב חוץ, לא עבר הליך שיקומי במהלך מאסרו. לפיכך, טענה המשיבה, כי לא ניתן לומר שההליך דנן מעורר שאלה כללית בעניין זה. אשר להיעדר האפשרות לפקח על קיום תנאי שחרורו של המבקש, סבורה המשיבה, כי מדובר בשיקול רלוונטי ולגיטימי שעל ועדת השחרורים לשקול, בנוגע לשחרור מוקדם של תושב חוץ.

עוד הוסיפה המשיבה וטענה, כי מפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי הכרעתו נסמכת על מגוון של נימוקים, ואין המדובר בהכרעה אשר ניתנה על יסוד חומרת העבירות בלבד. זאת, על אף שלאופיין החמור של העבירות בהן הורשע המבקש, ולנסיבות ביצוען, ישנה השפעה ישירה על הערכת מסוכנותו, ועל האופן שבו צריכה ועדת השחרורים לשקול את שחרורו המוקדם.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבה ובצרופותיה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בעתירה נגד ועדת השחרורים, לפי סעיף 25(ה) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ), ניתנת אך במקרים חריגים, ובמשורה, וזאת כאשר הבקשה מעוררת שאלה ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לה (ראו החלטותיי הקודמות, ברע"ב 2093/13 סונרי נ' משטרת ישראל

(28.7.2013); רע"ב 4212/13 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר (16.6.2013); רע"ב 6437/12 כהן נ' מדינת ישראל

(31.10.2012)).

הלכה זו יפה גם מקום שבית המשפט מצא לנכון להתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים, כמו במקרה דנן (ראו, למשל, רע"ב 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (21.8.2012); רע"ב 4856/12 אבו לבן נ' ועדת השחרורים בגוש מרכז (9.7.2012); רע"ב 8040/12 אבו סיף נ' היועץ המשפטי לממשלה

(26.12.2012)).

סבורני, כי הבקשה דנן אינה נמנית על אותם מקרים חריגים, המצדיקים מתן רשות לערעור נוסף בפני בית-משפט זה, וזאת בניגוד לניסיונה של באת-כוחו של המבקש להציגה ככזו. דומה, כי הבקשה אינה מגלה כל שאלה משפטית או סוגיה עקרונית, בעלת חשיבות מיוחדת, ועניינה מצטמצם לנסיבותיו הפרטניות של המבקש, ולמלאכת האיזון שערך בית משפט קמא, בין הנתונים השונים הקיימים בעניינו. על כן, יש מקום לדחות את הבקשה מטעם זה בלבד.

10.

למעלה מן הצורך, אציין, כי גם לגוף הדברים אין מקום להיעתר לבקשה. כלל נקוט הוא, כי שחרור מוקדם אינו מהווה זכות קנויה הניתנת לאסירים, אלא היא בגדר פריבילגיה, אשר בסמכותה של וועדת השחרורים לשקול אם ראוי להעניקה, בהתאם לאמות המידה הקבועות בסעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי. זאת, לאחר שהועדה שוכנעה כי " האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור ". מן הראוי להדגיש, בהקשר זה, כי את שאלת הסיכון הנשקף מהאסיר לביטחון הציבור, יש לראות כשיקול המרכזי שעל ועדת השחרורים לשקול, בבואה לדון בשחרורו המוקדם של אסיר (ראו: רע"ב 3326/00 עדני נ' מדינת ישראל

(21.6.2000); בג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס , פ"ד נד(2) 313 (2000)).

במקרה שלפנינו, עסקינן בביצוע עבירות חמורות ביותר ונקבע בפסק הדין שניתן אודותיו, כי המבקש מילא תפקיד מרכזי בפעולות ההברחה וייבוא הסם המסוכן, תוך תכנון מוקדם ומדוקדק, בין מעורבים שונים. בנסיבות אלה, הנני סבור, כי חרף נקודות הזכות שעומדות לטובת המבקש, בדגש על התנהגותו החיובית בין כתלי הכלא, נמצא שהעבירות בהן הורשע ונסיבות ביצוען החמורות, מעידות על המסוכנות הנשקפת ממנו. מסוכנות זו אינה מאפשרת את שחרורו המוקדם של המבקש, בפרט כאשר הוא מתעתד לחזור לאותה הסביבה, בה התרחשו העבירות אותן ביצע.

כאן המקום לציין, כי, בניגוד לטענה שהעלתה באת כוחו של המבקש, חוות הדעת מטעם גורמי הבטחון, מתייחסת באופן ספציפי למבקש, לסוג העבירות בהן הורשע, ולמצב הדברים העדכני באזור, אליו הוא עתיד להשתחרר. משכך הם פני הדברים, סוגיית הגשתה של חוות דעת כללית, אינה מתעוררת כלל, במקרה דנן.

לאור האמור, שוכנעתי כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר בדין קבע, כי החלטתה של ועדת השחרורים חרגה, בנסיבות העניין, ממתחם הסבירות. הנסיבות שפורטו לעיל, בעניינו של המבקש, מובילות למסקנה, כי שחרורו המוקדם עלול לסכן את שלום הציבור, וזאת כפי שקבע בית משפט קמא, אשר נסמך על שורה של שיקולים, וביניהם: חומרת העבירות שביצע המבקש, והעובדה כי אלה בוצעו על רקע של מצוקה כלכלית, אשר עדיין שרירה וקיימת; חוות הדעת מטעם גורמי הבטחון, בדבר התנאים השוררים במקום מגוריו של המבקש; והיעדר האפשרות לפקח על המבקש, בתקופת הרישיון.

11.

לאור האמור, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו ובטענותיו של המבקש, במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לפיכך, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.