רע"ב 3464/13 אבו רומי חאלד נ. ועדת השיחרורים

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, שניתן על-ידי כב' השופטים א' טל – סג"נ, א' מקובר , ו- ז' בוסתן , בתיק

עת"א 4283-03-13, מיום 30.4.2013, בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים, מיום 21.1.2013, אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם ממאסרו.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש מרצה עונש של 38 חודשי מאסר, אשר נגזרו עליו בגין הרשעתו בשני תיקים שונים: במסגרת

ת"פ 1292/07 , הורשע המבקש על פי הודאתו, בעבירות רכוש, התפרצויות וגניבה. ביום 15.3.2009, נגזר דינו בבית משפט השלום בירושלים והושת עליו עונש של 34 חודשי מאסר בפועל, וכן עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.

במסגרת

ת"פ 5190-01-10 , הורשע המבקש על פי הודאתו, בעבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, ובעבירה של נהיגה בזמן פסילה. ביום 29.3.2012, נגזר דינו

של המבקש בבית משפט השלום ברמלה, והוטל עליו עונש של 8 חודשי מאסר בפועל, כאשר 4 חודשים ירוצו באופן חופף למאסר אותו מרצה המבקש כיום, ו-4 חודשים ירוצו באופן מצטבר. בין היתר, הוטלו על המבקש בתיק זה עונשי מאסר מותנים; 6 חודשי פסילת רישיונו בפועל; וכן 5 חודשי פסילת רישיון על תנאי.

בגזרי הדין האמורים, התייחס בית המשפט לריבוי הרשעותיו הקודמות של המבקש, 18 במספר, וזאת במסגרת למעלה מ-30 תיקים שונים, במגוון רחב של עבירות, וביניהן עבירות אלימות, רכוש, סמים, ועבירות תעבורה.

3.

מועד שחרורו של המבקש בתום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו חלף ביום 17.2.2012. מועד שחרורו המלא של המבקש, בניכוי מנהלי, עתיד לחול ביום 4.1.2014, ומועד תום ריצוי מאסרו המלא, יחול ביום 1.3.2014. ביום 21.1.2013, דנה ועדת השחרורים בעניין שחרורו המוקדם של המבקש ממאסרו, והונחו בפניה סיכום תיקו המנהלי של המבקש, רישומו הפלילי, גזרי הדין שניתנו בעניינו, דו"חות גורמי הטיפול ועמדת משטרת ישראל, אשר הביעו התנגדותם לשחרורו המוקדם של המבקש.

בתום הדיון, החליטה ועדת השחרורים לדחות את בקשת המבקש לשחרור מוקדם על-תנאי, וזאת על בסיס נימוקים שונים, וביניהם: היותו של המבקש " אסיר טעון הגנה ", אשר לא השתלב בסבב חופשות; הוא לא נמצא מתאים לתכנית של הרשות לשיקום האסיר; וניסיונותיו לגמילה מסמים לא צלחו. ועדת השחרורים עמדה על כך, כי המבקש כבר זכה בעבר לשחרור מוקדם בשלושה ממאסריו הקודמים, אך הפר את האמון שניתן בו, וחזר לבית הכלא למאסרים נוספים. ועדת השחרורים קבעה, בסופו של יום, כי " אין ספק שמדובר ברצידיביסט החוזר ומבצע עבירות, אין לו תכנית שיקומית ועל כן לדעתנו האסיר אינו ראוי לשחרור, ושחרורו יפגע בבטחון הציבור ".

על החלטה זו, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי.

4.

ביום 30.4.2013, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בית משפט קמא דחה את עתירת המבקש פה אחד, וציין, כי מהדו"ח הסוציאלי שהוגש לעיונו, עולה, כי המבקש הינו בעל רקע התמכרותי לסמים החל מגיל צעיר, ניסיונותיו לגמילה בעבר לא צלחו, וכי הוא הודח, עוד בתחילת מאסרו, מהליך טיפולי לגמילה מסמים. עוד צוין בפסק הדין, כי העובדת הסוציאלית התרשמה, שהמבקש לא הצליח לשנות מהתנהלותו במהלך מאסרו; הוא לא לקח אחריו על מעשיו; ולכן אינו מתאים לתוכנית שיקום בפיקוח. לפיכך, קבע בית משפט קמא, כי " יש בכל האמור לעיל כדי להצדיק את החלטת הועדה בנושא העתירה, שהיא החלטה סבירה שלקחה בחשבון את כל הנימוקים לקולא ולחומרה שהועלו בפניה ובפנינו ".

לאור האמור, נדחתה עתירתו של המבקש.

הבקשה לרשות ערעור

5.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, בעצמו, נטען, כי ועדת השחרורים דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם על בסיס עברו הפלילי בלבד. לטענתו, מאז שנת 2008, הוא לא השתמש בסמים מסוכנים ויש לזקוף את התנהגותו הטובה בבית הכלא לטובתו. עוד הוסיף וטען המבקש, כי לאור גילו המבוגר, הוא קץ בחיי הפשע והוא מביע חרטה על מעשיו. המבקש ציין, כי זכה בעבר שלוש פעמים באמונה של ועדת השחרורים, על סמך התנהגותו הטובה, ולא הפר אף תנאי מתנאי שחרורו. לפיכך, עתר המבקש לקבל את טענותיו ולהורות על שחרורו המוקדם ממאסרו.

תגובת המשיבים

6.

לטענת המשיבים, דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, בהעדר כל עילה למתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי ". אף לגופו של עניין, עמדת המשיבים הינה, כי יש לדחות את הבקשה, היות שלא נפל כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים, כמו גם בקביעותיו של בית משפט קמא, אשר מצדיקים את התערבותו של בית-משפט זה.

המשיבים הדגישו בתגובתם, כי המבקש במקרה דנן הינו עבריין רצידיביסט, אשר חזר לבצע עבירות פעם אחר פעם, תוך הפרת האמון שניתן בו. לגישת המשיבים, הרשעותיו הקודמות של המבקש, כמו גם החלטותיה הקודמות של ועדת השחרורים שניתנו בעניינו, מהווים שיקול מרכזי נגד שחרורו המוקדם. עוד הוסיפו המשיבים וציינו את עמדתם של גורמי הטיפול, שהתנגדו לשחרורו המוקדם של המבקש, אשר לא הביע רצון ומוטיבציה לטיפול. עוד נטען, כי אף משטרת ישראל התנגדה לשחרורו המוקדם של המבקש, לאור המסוכנות הטבועה בו, נוכח עברו הפלילי המכביד. המשיבים אף ציינו, כי המבקש היה מעורב בקטטה בין כותלי בית הכלא, בעקבותיה נרשמה לחובתו עבירת משמעת.

לשם השלמת התמונה העובדתית, טענו המשיבים כי המבקש הינו נתין זר, אשר תוקף היתר שהייתו בישראל פג בחודש אפריל 2011. לגישת המשיבים, נתונים אלה לא הובאו בפני ועדת השחרורים ולא בפני בית משפט קמא, והמבקש לא העלה כל טענה בעניין זה. לגישת המשיבים, עובדת היותו של המבקש, נתין זר, יכולה להוות טעם נוסף להתנגדות המשיבים לשחרורו המוקדם, ומכל מקום, אין בעובדה שעניין זה לא נשקל על ידי הערכאות הקודמות, כדי לפגוע בסבירות ההחלטות שניתנו.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסיר, תינתן רק במקרים חריגים וייחודיים. עמדתי על כך ברע"ב 3227/13 אלעמור נ' מדינת ישראל

(31.7.2013):

"הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בעתירה נגד ועדת השחרורים, לפי סעיף 25(ה) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ), ניתנת אך במקרים חריגים, ובמשורה, וזאת כאשר הבקשה מעוררת שאלה ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לה ( ראו החלטותיי הקודמות, ברע"ב 2093/13 סונרי נ' משטרת ישראל

(28.7.2013); רע"ב 4212/13 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר (16.6.2013); רע"ב 6437/12 כהן נ' מדינת ישראל

(31.10.2012))".

במקרה דנן, המבקש אינו מציג כל שאלה החורגת מעניינו הפרטני, ואינו טוען

כי בקשתו מעלה סוגיה משפטית או סוגיה עקרונית, בעלת חשיבות מיוחדת. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

8.

למעלה מן הנדרש, אציין, כי אין מקום להיעתר לבקשה, גם לגופו של עניין. ראשית, נזכיר, כי לאסיר אין זכות קנויה להשתחרר ממאסר, בטרם ריצוי מלוא עונשו (ראו, לעניין זה, רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר (24.5.2008); רע"ב 6437/12 כהן נ' מדינת ישראל

(31.10.2012)). עם זאת, סעיף 3 לחוק שחרור-על תנאי מעניק לועדת השחרורים סמכות לשקול את שחרורו המוקדם של אסיר, לאחר ששוכנעה כי " האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור ".

סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי קובע את האופן שבו תפעיל ועדת השחרורים את שיקול דעתה, וגדר שיקוליה בעניין זה הינו רחב. על כן, וכפי שנקבע לא פעם בהלכה הפסוקה, היקף ההתערבות השיפוטית בשיקול דעתה של ועדת השחרורים, על-ידי בית המשפט, הינו מצומצם ביותר. הלכה זו נכונה ביתר שאת, שעה שהחלטתה של הועדה נבחנה בבית משפט קמא, אשר קבע כי מדובר בהחלטה סבירה שאין מקום להתערב בה (רע"ב 6438/08 אבו גידאן נ' ועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם (7.10.2008); רע"ב 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (21.8.2012)).

במקרה דנא, עניינו של המבקש נידון הן בועדת השחרורים והן בבית המשפט המחוזי. שתי ערכאות אלו דחו את בקשתו של המבקש וקבעו, בשים לב לנתוניו הקונקרטיים, כי המבקש אינו ראוי לשחרור מוקדם, וכי שחרורו יפגע בביטחון הציבור. החלטת ועדת השחרורים בעניינו של המבקש לא חרגה ממתחם הסבירות, ובדין, בית משפט קמא לא מצא עילה להתערב בה.

המבקש, אשר לחובתו עומדות הרשעות רבות בעבירות אלימות, רכוש, סמים ותעבורה – זכה כבר בעבר לשחרור מוקדם מספר פעמים. ואולם, למרות זאת, לא נרתע מלחזור לסורו ולדרכו הרעה, ובהתאם לחוות הדעת הטיפולית שניתנה בעניינו, אין הוא מראה נכונות ומוטיבציה לשיקום ולשינוי התנהגותו. משכך, שוכנעתי, כי לא נפל כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים, כמו גם בקביעותיו של בית משפט קמא, אשר מצדיק את התערבותו של בית-משפט זה.

9.

לאור האמור, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש, במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לפיכך, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.