רע"ב 6438/08 אוסמה אבו גידאן נ. וועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.5.08 בעע"א 1653/08 (כבוד השופטים אב"ד ש' דותן, ד' גנות וש' שוחט ), אשר דחה את עתירתו של המבקש לשנות מהחלטתה של ועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם (להלן – הועדה ) שלא לנכות שליש ממאסרו של המבקש.

העובדות בתמצית

1.

המבקש הואשם בכך שביום 13.1.88 קשר קשר עם אחיו ובני דודו לרצוח את יוסף בן גל ז"ל (להלן – המנוח ). המבקש הגיע לדירה שכורה שבה התגוררו שותפיו, כשאחיו קבע יום קודם לכן עם המנוח כי יגיע לדירתו על מנת שילכו למשחק קלפים. המבקש, אחיו ובן דודו המתינו לבואו של המנוח, שהגיע בשעה 23:00 והתבקש לשבת בסלון. על פי הכרעת הדין, ניסו המבקש ושותפיו להרדים את המנוח באמצעות כדורי שינה שהשיג המבקש, אולם הכדורים לא פעלו כמצופה. בהמשך, התנפלו השותפים על המנוח, אחזו בידיו וברגליו וסתמו את פיו. המבקש הביא כבל של קומקום חשמלי שנמצא בדירה וכרך אותו סביב גרונו של המנוח, עד שמת. לאחר מכן, הוכנסה גופתו של המנוח לתיק גדול והושלכה בשוליו של כביש ירושלים-תל-אביב.

עוד נקבע בהכרעת הדין כי הרקע לביצוע המעשים האמורים היה רצונם של המבקש ושותפיו לגנוב את רכבו של המנוח ואולם, בעדותו של אחי המבקש בבית המשפט, טען האחרון כי הרצח בוצע כנקמה על הריגת בן דודם על ידי חיילי צה"ל בעזה, על רקע לאומני.

2.

בגין מעשיו אלו הורשע המבקש ברצח ונגזר עליו עונש של מאסר עולם. ערעור שהגיש לבית משפט זה (ע"פ 196/89) נדחה ביום 16.1.91.

ביום 30.7.03 נקצב עונשו של המבקש על ידי נשיא המדינה דאז, מר משה קצב, לשלושים שנות מאסר. לפיכך, מועד חלוף שני שלישים מן המאסר (בניכוי מינהלי) חל ביום 3.8.07 ומועד תום המאסר במלואו יחול ביום 3.8.17.

3.

ביום 27.2.08 הובא עניינו של המבקש לדיון בפני הועדה. בפני הועדה הונחו חוות דעת חסויה של גורמי הביטחון אשר התנגדו לשחרורו המוקדם של המבקש, מידע מודיעיני בדבר התנהגותו של המבקש בתקופת מאסרו וחוות דעת של גורמי הטיפול וגורמים שונים בכלא. לאחר ששמעה את טענות הצדדים ובחנה את החומר שהונח בפניה, החליטה הועדה שלא להיעתר לבקשת המבקש לשחרור מוקדם על תנאי, מאחר שהמבקש לא עבר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה ומכיוון שהוא עודנו מהווה סכנה לשלום הציבור.

4.

כנגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עע"א 1653/08). ביום 18.5.08, לאחר ששמע את טענות הצדדים ועיין בחוות הדעת הסודיות, דחה בית המשפט המחוזי את עתירתו של המבקש, בקובעו כי החלטת הועדה היא מקיפה, מנומקת וסבירה ואין עילה להתערב בה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקש

5.

לטענת המבקש, הימנעותם של שלטונות הכלא לאפשר לו "לקבל את זכויותיו" פוגעת בכבודו ובחירותו, תוך הפלייתו לעומת אסירים אחרים. לטענתו, הוא הגיש מספר בקשות במטרה לצאת לחופשות סדירות, אולם בקשותיו סורבו, תחילה משום שנתבקש להפקיד סכום כסף רב כעירבון ולאחר מכן, בטענה כי הוא תושב השטחים וקיים חשש כי לא ישוב לכלא בתום חופשתו.

בסופו של דבר, המבקש לא יצא לחופשות משך כל תקופת מאסרו. עוד מציין המבקש בהקשר זה כי אף לא הותר לבני משפחתו לבוא לבקרו.

6.

עוד טוען המבקש כי מחוות דעתה של הועדה עולה כי היא שוכנעה כי הוא אסיר אשר מקיים את התחייבותו לחברה, אהוד בקרב חבריו ובקרב הסוהרים. לטענתו, בנסיבות העניין מתקיימים כל התנאים לניכוי שליש מתקופת מאסרו, כאשר כל הפרמטרים שבחנה הועדה תומכים בכך.

7.

לטענת המבקש, אין מקום בנסיבות העניין ליתן משקל לחוות דעתו של שירות הביטחון הכללי, הואיל והוא נדון למאסר על רקע פלילי ולא ביטחוני. יתר על כן, טוען המבקש כי לא הוצגה בפני הועדה כל ראיה המלמדת כי הוא אכן קשור בפעילות לאומנית עוינת. לטענתו, לא נשקפת ממנו כל סכנה לציבור וממילא עם שחרורו בכוונתו לשוב לביתו שברצועת עזה ועצם היותו תושב השטחים אינו יכול לעמוד לו לרועץ.

8.

המבקש מדגיש כי הוא שוהה בין כתלי הכלא משך עשרים שנים, במהלכן לא ביקר בביתו ולא זכה לביקורים מבני משפחתו ואולם, במקום לשקול עניין זה לקולא, בחרה המשיבה להלין על התנהגות לא נאותה בה נקט לפני שנת 2001 (התנכל לאסירים אחרים וניסה להקנות להם את אמונותיו והתנהגותו, כאמור בסעיף 6 להחלטת הועדה), כאשר מאז "התבגר" ואף התרגל לחיים בכלא. לטענתו, בא כוח המשיבה אישר במסגרת טענותיו בפני בית המשפט קמא כי הידיעות אודות התנהגותו של המבקש עד לשנת 2001 אינן רלוונטיות עוד וכי מאז שנת 2001 אין כל מידע על "התנהגות פורעת חוק" של המבקש. בנוסף, טוען המבקש כי הוא נמצא בהליך שיקומי, מקיים קשר רציף עם העובדת הסוציאלית בכלא ועובד בנגריית הכלא תוך שהוא מפקח על שמונה עובדים אחרים ותוך שיש לו נגישות לכלי עבודה "רגישים".

לטענתו, קיים קושי ליישב בין עמדת הועדה לפיה הוא "נשאר באותה עמדה עבריינית בה נכנס אל מאסרו" לבין עמדתה לפיה "בהתנהגותו היום יומית בכלא, מציג [ המבקש ] חזות חיצונית שקטה של התנהגות טובה בקשרים עם סוהרים ואסירים." המבקש מדגיש כי בכל התקופה בה הוא שוהה בכלא לא הוגש כנגדו כתב אישום כלשהו והוא לא היה מעורב בכל אירוע פלילי.

9.

לפיכך, טוען המבקש כי שגתה הועדה בקובעה כי לא חל בו שינוי מהותי, בהתעלם מכל הנסיבות המתוארות לעיל המעידות על כך שהמבקש השתקם ושינה את אורחות חייו, תוך שהוא מנהל את חייו בחדר יחד עם 14 אסירים נוספים. בנוסף, טוען המבקש כי שגתה הועדה בקובעה כי הוא לא השתלב בהליך טיפולי בתוך בית הסוהר, כשלא כך הדבר בפועל. לאור כל האמור לעיל, מבקש המבקש לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא ולהורות על שחרורו המוקדם מן הכלא.

תגובת המשיבה

10.

מנגד, מתנגדת המשיבה לבקשה. לטענתה, אין מקום ליתן רשות ערעור הואיל והבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה זאת. שנית, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות אף לגופה.

11.

לטענת המשיבה, סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 (להלן – חוק שחרור על תנאי ) מציב שני תנאים מצטברים אשר רק בהתקיימם רשאית הועדה להיעתר לבקשתו של אסיר לשחרור מוקדם: אם שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור מוקדם ואם שוכנעה כי שחרור האסיר אינו מסכן את שלום הציבור.

לטענתה, אין לאסיר זכות שבדין כי יינתן לו רישיון להלך חופשי בטרם השלים את מלוא עונשו, וכי נטל השכנוע מוטל על האסיר להוכיח את קיומם של שני התנאים האמורים. כן מציינת המשיבה כי סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי מתווה את המבחנים להפעלת שיקול דעתה של הועדה בבואה להחליט האם מתקיימים תנאי סעיף 3 אם לאו. לטענתה, בעניינם של אסירי עולם, נקבע רף גבוה יותר לקיומם של התנאים האמורים, כאשר סעיף 10 לחוק שחרור על תנאי מוסיף שיקול נוסף לפיו על הועדה לבחון האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרתם של מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה.

12.

במקרה שלפניי, טוענת המשיבה כי הועדה שמעה את המבקש ולאחר שהתרשמה כי אין בדבריו חרטה אמיתית או הבנה בדבר חומרת מעשיו ומצאה כי המבקש לא עבר הליך טיפולי בכלא, ולפיכך קבעה כי המבקש אינו ראוי לשחרור מוקדם הן משום שהוא מהווה עדיין סכנה לשלום הציבור והן משום שלא חל בו שינוי בולט וממשי כאמור.

13.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי טענת המבקש בדבר התנהגותו החיובית בין כתלי הכלא אינה מספיקה לצורך שחרורו על תנאי, כפי שנקבע לא אחת בעבר. לטענתה, מדובר בנתון סף שהוא, כשלעצמו, אינו מספיק, בפרט כאשר מול התנהגותו החיובית של המבקש יש לשקול את חומרת העבירות שביצע, את נסיבות ביצוען ואת העובדה כי לא חל בו שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה. יתר על כן, סבורה המשיבה כי העבירה בה הורשע המבקש יוצרת סכנה ברורה ומוחשית לשלום הציבור ויש בה לבדה כדי ללמד על מסוכנותו.

14.

לאור כל האמור לעיל, טוענת המשיבה כי אין עילה להתערב בהחלטתה של הועדה ובהערכות המקצועיות של גורמי הביטחון, כפי שגם עשה בית המשפט קמא לאחר שעיין בכלל החומר הצריך לעניין ולפיכך, כי דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה

15.

כידוע, רשות ערעור בבקשות כגון זו שלפניי אינה ניתנת אלא במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או שאלה אחרת בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש [רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.86) וראו גם: רע"ב 6536/08 אבו זלאם נ' שירות בתי הסוהר ( לא פורסם, 5.8.08);

רע"ב 6528 /08 יונס מוחמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.7.08)]. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על צרופותיהן התרשמתי כי הבקשה עוסקת בנסיבותיו האישיות של המבקש ובהן בלבד, ואין היא מעלה כל שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא על פי המבחן שנקבע בהלכה הפסוקה. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

16.

יתר על כן, פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על ההלכה לפיה הוא אינו מתערב בהחלטות הועדה ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו, כאשר היקף ההתערבות בהחלטות הועדה יהא מצומצם למקרים בהם חרגה החלטת הועדה באופן ממשי ממתחם הסבירות. דברים אלו מקבלים משנה תוקף שעה שהחלטתה של הועדה נבחנה בבית המשפט קמא, אשר לא מצא לנכון להתערב בה [ראו למשל: רע"ב 4755/98 גרדאת נ' ועדת השחרורים

(לא פורסם, 16.11.98); רע"ב 6965/98 חמארנה נ' ועדת השחרורים

(לא פורסם, 27.12.98); רע"ב 256/00 מסיקה נ' ועדת השחרורים

(לא פורסם, 7.2.00)]. זה אינו המקרה שלפניי. לא שוכנעתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטת הועדה בעניינו של המבקש או בהחלטתו של בית המשפט קמא המצדיק התערבות בהחלטות אלה.

17.

לאחר שהועדה בחנה את חוות הדעת שהוגשו לעיונה, שמעה את טענות המבקש והפעילה את שיקול דעתה בהתאם להוראות חוק שחרור על תנאי, הגיעה היא לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשתו של המבקש ולשחררו שחרור מוקדם ונימקה את החלטתה באופן מפורט. המבקש לא הראה מדוע חורגת ההחלטה האמורה ממתחם הסבירות, באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהחלטה. בהקשר זה, מקובלת עליי טענת המשיבה לפיה לא די בהתנהגותו החיובית של המבקש במהלך מאסרו (הגם שהמבקש עצמו עומד על כך כי התנהגות חיובית זו מתקיימת בשנים האחרונות בלבד) לבדה, כדי להצדיק את שחרורו של המבקש. כן יצויין כי התרשמתי כי יש ממש בהחלטת הועדה לפיה המבקש אינו נוטל את מלוא האחריות למעשה שבגינו הוא נתון במאסר, כאשר הדבר נלמד אף מהפסקה הראשונה לבקשה שלפניי, במסגרתה מציין בא כוח המבקש:

"...יוטעם כי לעותר [ צ"ל - למבקש ] כלל לא הייתה כל כוונה להביא למותו של הקורבן, אלא לגרום להרדמתו, בתוך שכזה, כדורי ההרדמה לא עלו בקנה אחד עם רצונותיו של העותר, ברם, דבר זה הביא כדי, סכסוך בין העותר לקורבן שנגמר במעשה מוות של הקורבן."

ובהמשך, בפסקה השניה לבקשה:

"אין חולק על כך כי למעשה ידו של העותר [ צ"ל - המבקש ] לא הייתה במעל מלכתחילה, שכן לאותו מעגל הדמים היו שותפים אחרים, אחיו ובן דודו אשר הם אלו אשר גרמו לעותר להיקלע אל תוך סבך אלימות קשה שבצורה טרגית אף בוצע מעשה ההרג."

דברים אלו מדברים בעד עצמם ומעידים כי קביעתה של הועדה לפיה המבקש "מנסה לשלם לנו מס שפתיים מבלי שיש בדבריו חרטה אמיתית, פנימית וכנה ומבלי שעבר שינוי פנימי-מהותי בערכיו העבריינים" הינה מבוססת ונכונה.

18.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.