רע"ב 6536/08 אחסאן אבו זאלם נ. שירות בתי הסוהר

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 6.5.08 בעע"א 182/08 (כבוד השופט ד' צרפתי), אשר דחה את עתירתו של המבקש כנגד דרך חישוב תקופת המאסר וכנגד דחיית בקשתו לחופשה.

עובדות והליכים קודמים

1.

המבקש הינו אסיר פלילי המרצה עונש של 33 חודשי מאסר בגין הרשעתו בעבירה של נשיאת והובלת נשק, כאשר לעונש זה התווספה תקופת מאסר בת שמונה חודשים ו-18 ימים, בעקבות הפקעת שחרור על תנאי במאסר קודם שאותו ריצה המבקש בת.פ. (חיפה) 441/01 בגין הרשעתו בעבירות נשק, היזק בחומר נפיץ וחבלה בכוונה מחמירה. בגין עבירות אלה הושתו על המערער ארבע שנות מאסר בפועל, החל מיום 28.11.01, וכן 18 חודשי מאסר על תנאי.

המבקש שוחרר שיחרור מוקדם ממאסרו ואולם, הואיל ולא עמד בתנאי השחרור, החליטה ועדת השחרורים ביום 6.10.05 לבטל את שחרור. עם ביטול השחרור נאלץ המבקש לרצות תקופת מאסר נוספת בת שמונה ו-18 ימים נוספים בגין תקופת המאסר שהופקעה. ביום 28.1.07 נגזרו על המבקש במסגרת ת.פ. 5506/06 24 חודשי מאסר בפועל לריצוי מיום מעצרו – 1.1.06 והופעל עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, מחציתו (תשעה חודשים) באופן חופף ומחציתו באופן מצטבר. סך הכל, נגזרו על המבקש, כאמור, 33 חודשי מאסר.

2.

במסגרת הערר שאותו הגיש לבית המשפט קמא, טען המבקש כי אין להוסיף לתקופת המאסר בת 33 החודשים שנגזרה עליו בת.פ. 5006/06 את תקופת המאסר שהופקעה. לטענת המבקש, אשר אינו חולק על עצם ההחלטה להפקיע את תקופת התנאי, הוא סיים לרצות את תקופת המאסר שהופקעה ביום 11.5.06, שעה שהיה עצור עד תום ההליכים, טרם נגזר דינו בגין ת.פ. 5006/06 ולפיכך, יש לבטל את החלטת המשיב 1 לפיה תקופת התנאי תתווסף במצטבר לתקופת המאסר שנגזרה עליו במסגרת תיק זה. בנוסף, עתר המבקש לביטול ההחלטה לדחות את בקשתו ליציאה לחופשה.

3.

בית המשפט קמא דחה את העתירה, בקובעו כי לא נפלה כל טעות בדרך החישוב של תקופת המאסר. בית המשפט קמא קבע כי על פי הוראת סעיף 22א לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 (להלן – חוק שחרור על תנאי ), תקופת העונש שנגזרה על העורר בת.פ. 5006/06 אשר הייתה אמורה להתחיל ביום 1.1.06, "נעצרה" וממתינה לסיום תקופת המאסר בגין ההפקעה, אותה היה על המבקש לרצות "תחילה ובמצטבר" לתקופת המאסר שנגזרה בת.פ. 5006/06. נקבע, כי היה על המבקש לרצות תקופה בת שמונה חודשים ו-18 ימים בגין תקופת ההפקעה ולאחר מכן לרצות את תקופה בת 33 חודשים ובסך הכל, תקופת מאסר בפועל בת 41 חודשים ו-18 ימים. לפיכך, דחה בית המשפט קמא את טענתו זו של העורר. בנוסף, דחה בית המשפט קמא את טענת העורר בדבר דחיית הבקשה לצאת לחופשה, בקובעו כי החלטת המשיב שלא לאשר את יציאת המבקש לחופשה, המבוססת על חוות דעת של משטרת ישראל ונתמכת בהערכות נוספות של יחידת השטח, מודיעין ועוד, היא סבירה. נקבע כי שקלול המידע המודיעיני בהתייחס לתוכנו יחד עם העבירות בגינן מרצה המבקש מאסר והפרת תנאי השחרור בעברו מלמדים על מסוכנות התומכת בסבירות ההחלטה. מכאן הבקשה שבפניי.

טענות הצדדים

4.

במסגרת הבקשה שלפניי, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי תקופת המאסר שנגזרה עליו בת.פ. 5006/06 תרוצה על ידו במצטבר לתקופת המאסר שהופקעה, במובן זה שתקופת המאסר שנגזרה בת.פ. 5006/06 תיעצר עד לסיום המאסר בגין תקופת התנאי שהופקעה. לטענתו, עת נגזר דינו בת.פ. 5006/06 ביום 28.1.07, הוא סיים לרצות את תקופת התנאי שהופקעה ולאחר מכן שהה במעצר עד תום ההליכים במסגרת התיק הנ"ל כאשר סעיף 22א לחוק שחרור על תנאי קובע כי עונש המאסר יצטבר כאשר אסיר נדון לתקופת מאסר נוספת לאחר שתקופת התנאי פקעה ואילו במקרה זה, דינו נגזר לאחר שסיים לרצות את תקופת המאסר שהופקעה. בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי יתרת המאסר בגין התקופה שהופקעה קודמת ומצטברת לתקופת המאסר שנגזרה עליו בת.פ. 5006/06, הואיל והוא התעלם מכך שהמאסר בגין ביצוע העבירה הנוספת הוטל עליו לאחר שסיים לרצות את תקופת התנאי שהופקעה והיה במעמד של עצור עד תום ההליכים.

5.

בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כשדחה את עתירתו בנוגע ליציאה לחופשה בקובעו כי החלטתם של המשיבים בעניין זה היא סבירה. לטענתו, המשיבים הסתמכו על מידע מודיעיני ישן בן כשנה וחצי, תוך שהוא קובע כי מידע זה לעולם קיים ומשפיע על יציאתו של המבקש לחופשות. עוד טוען המבקש בעניין זה כי בית המשפט קמא התעלם מהליך השיקום הארוך שאותו עבר במהלך מאסרו הכולל השתתפות בקורסי חינוך ולימוד עצמי, תוך שהוא עובר שינוי מהותי המזכה אותו בהזדמנות לצאת לחופשה, אף אם יציאה זו תותנה בהגבלות.

6.

ביום 23.7.08 ביקשתי לקבל את עמדת המשיבים ביחס ליציאתו של העורר לחופשות. בתגובתם שהוגשה ביום 30.7.08, מתנגדים המשיבים לבקשה. ראשית, טוענים המשיבים כי הבקשה אינה מגלה כל שאלה משפטית חשובה המצדיקה רשות ערעור. שנית, לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי החלטתו של בית המשפט קמא שלא להתערב בהחלטתם של הגורמים המקצועיים בשירות בתי הסוהר שלא לאפשר את יציאתו של העורר לחופשות, הינה החלטה סבירה ועניינית אשר המבקש לא הצביע על כל עילה המצדיקה התערבות בה.

7.

לטענת המשיבים, ביום 14.2.07 סווג המבקש בקטגוריה ב/1 בכל הנוגע ליציאת לחופשות, כאשר על פי נהליו של המשיב 1, יציאתם לחופשה של אסירים המסווגים בקטגוריה זו, מותנית באישור המשטרה. לטענתה, המבקש סווג בקטגוריה זו בהתבסס על מידע מודיעיני שבידי משטרת ישראל, המתנגדת ליציאתו לחופשות מחשש שיציאתו מן הכלא תסכן את שלום הציבור. לפיכך, טוענים המשיבים כי לאחר שעיין בית המשפט קמא במידע המודיעיני שקיים בעניינו של העורר, קבע הוא כי ההחלטה שלא לאשר למבקש יציאה לחופשות, בזיקה לחוות הדעת המתנגדת של מדינת ישראל, היא סבירה, כאשר שקלול המידע המודיעיני הקיים ביחס לעורר יחד עם העבירות בגינן מרצה העורר מאסר וכן העבירות בגינן ריצה מאסר קודם, כמו גם הפרתם של תנאי השחרור, מלמדים על מסוכנות התומכת בסבירות ההחלטה.

8.

לבסוף, טוענים המשיבים כי ההחלטה לסווג את המבקש לקטגוריה ב/1 ולאחר מכן ההחלטה שלא לאפשר את יציאתו לחופשות, התבססה על מידע מודיעיני, אשר הצביע על כך שיציאתו של העורר לחופשה עלולה לסכן את שלום הציבור. בהקשר זה מציינים המשיבים כי ההחלטה התקבלה לאחר שמשטרת ישראל שקלה את העובדות הרלוונטיות, לרבות המידע המודיעיני בעניינו של המבקש, המלמדים על הסכנה הנשקפת ממנו לשלום הציבור, ולאחר שבוצע האיזון הראוי בין השיקולים השונים. לפיכך, ולאור העובדה כי בית המשפט קמא בחן את המידע האמור וקבע כי על פי מידע זה קיים בסיס לעמדת המשיבים, טוענים המשיבים כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא ויש לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטתו של בית המשפט קמא ובתגובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.

הלכה ידועה היא כי אין מקום ליתן רשות ערעור בבקשות כגון זו שלפניי, אלא במקרים בהם מעלה הבקשה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או שאלה אחרת בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש [רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.86)]. הבקשה שלפניי עוסקת בנסיבותיו האישיות של המבקש, ובהן בלבד, ואינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית, או אחרת, המצדיקה מתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא. לפיכך, אין מקום ליתן רשות ערעור כאמור מטעם זה בלבד. יתר על כן, ולמעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות גם לגופה.

11.

בנוגע לחישוב תקופת המאסר שאותה מרצה המבקש: כפי שציין בית המשפט קמא, לא נפלה כל טעות בדרך בה חישב המשיב 1 את תקופת המאסר. ביום 1.1.06 נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 5006/06 וביום 28.1.07 נגזר דינו לרצות 33 חודשי מאסר (לאחר הפעלת מחצית מהמאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו באותה העת באופן מצטבר ומחצית באופן חופף) וזאת החל מיום 1.1.06. הוראת סעיף 22א לחוק שחרור על תנאי קובעת כדלקמן:

"על אף הוראות סעיף 45 לחוק העונשין, בוטל שחרורו על-תנאי של אסיר לפי סעיפים 20 עד 22, יישא האסיר אח יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל עליו, ואם עבר עבירה נוספת בתקופת התנאי - גם לפני ובמצטבר לכל מאסר שיוטל עליו בשל אותה עבירה; היה האסיר נושא מאסר בעת שבוטל שחרורו, יופסק אותו מאסר לשם נשיאת יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול השחרור וישוב ויימשך מחום אותה תקופה;"

הנה כי כן, הוראת סעיף 22א הנ"ל מדברת בעד עצמה – תקופת העונש שנגזרה בת.פ. 5006/06 ואשר הייתה אמורה להתחיל רטרואקטיבית ביום 1.1.06 "הוקפאה", עד לסיום הריצוי של תקופת המאסר שהופקעה, אותה היה על המבקש לרצות תחילה ובמצטבר לתקופת המאסר בת 33 החודשים. עצם העובדה כי בעת שנגזר דינו של המבקש בת.פ. 5006/06 הוא היה עצור עד תום ההליכים נגדו באותו התיק, אינה מעלה או מורידה לעניין זה. אם תתקבל הפרשנות שאותה מציע המבקש, הרי שהוא "יהנה" הן מקיזוז תקופת המעצר מן המאסר שנגזר עליו והן מקיזוז תקופת המאסר שהופקעה, ותוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. אשר על כן, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא באשר לחישוב תקופת המאסר.

12.

בנוסף, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא גם ביחס לעניין איסור היציאה של העורר לחופשות. כידוע, היקף התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתם של שלטונות בתי הסוהר הוא מצומצם ביותר. כאשר אלו האחרונים שוקלים את כל השיקולים הרלוונטיים ומאזנים ביניהם באופן ראוי, אין בית המשפט שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתם, גם אם לשיטתו היה מקום לערוך איזון שונה [ראו למשל: רע"ב 844/07 רביזדה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 29.1.07)].

אשר על כן, לאחר שבית המשפט קמא עיין בכל החומר הרלוונטי והגיע לכלל מסקנה כי החלטתם של המשיבים שלא לאפשר לעורר לצאת לחופשות מצויה במתחם הסבירות, בהסתמך גם על עברו של העורר והעבירות שבגינן הוא מרצה מאסר, אין מקום להתערב בהחלטתו זו.

13.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.