רע"ב 4668/17 יאיר אוחנה נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (השופטת העמיתה ק' רג'יניאנו ) בעת"א 63083-03-17 מיום 25.5.2017; עניינה של הבקשה – אופן חישוב תקופת מאסרו של המבקש.

2.ביום 8.6.2016 הורשע המבקש, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות רכוש שונות; עונשו נגזר לשמונה חודשי מאסר, שירוצו החל מיום מעצרו עד תום ההליכים – 30.11.2015. באותה עת שבה היה המבקש עצור עד תום ההליכים, הוא היה גם אסיר משוחרר ברישיון. במקביל להליך הפלילי הנ"ל התקיים גם הליך של הפקעת רישיונו, וביום 1.12.2015 החליטה ועדת השחרורים להפקיע את רישיון השחרור, ודנה את המבקש לריצוי 553 ימי מאסר. לשיטת המשיבה, שני העונשים הללו הם מצטברים, ועל המבקש לשאת אותם בזה אחר זה. לעומת זאת, המבקש סבור כי על-פי דין העונשים הללו חופפים. בית המשפט לעניינים מינהליים הכריע כעמדת המשיבה, ועל כך הבקשה שלפני.

3.דין הבקשה להידחות. עיון בסעיפי החוק הרלבנטיים, כפי שפורשו בפסיקתו של בית משפט זה, מצביע על כך שהדין עם המשיבה. אבהיר את הדברים בקצרה.

4.סעיף 45(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי כאשר נדון אדם לשני עונשי מאסר, הכלל הוא שהעונשים ירוצו באופן חופף, כל עוד לא נקבע בגזר הדין במפורש שהעונש ירוצה במצטבר:

"מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את עונשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר".

חריג לכלל זה הוא מצב של ביטול שחרור על-תנאי, בעוד האסיר שוהה במאסר בשל עונש. סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 מחריג את תחולתו של סעיף 45 לחוק העונשין וקובע כך:

"על אף הוראות סעיף 45 לחוק העונשין, בוטל שחרורו על-תנאי של אסיר [...] יישא האסיר את יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל עליו [...] היה האסיר נושא מאסר בעת שבוטל שחרורו, יופסק אותו מאסר לשם נשיאת יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול השחרור וישוב ויימשך מתום אותה תקופה".

משמעותו של הסעיף, לענייננו, היא שתקופת המאסר שנושא המבקש (החל מיום 30.11.2015) הופסקה עם ההחלטה להפקיע את רישיונו (ביום 1.12.2015) למשך 553 ימים, ורק לאחר מכן תושלם תקופת שמונה חודשי המאסר שנגזרו עליו. אמנם, גזר הדין ניתן רק לאחר שהופקע הרישיון, אולם העונש שהוטל מחושב החל מיום שנעצר עד תום ההליכים, בטרם הופקע הרישיון (רע"ב 6536/08 אבו זאלם נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 12 (5.8.2008); רע"ב 436/11 חמד נ' שירות בתי הסוהר

(14.3.2011)).

5.המבקש סבור שעל אף האמור יש לקבוע כי עונשיו ירוצו בחופף. זאת, משום שלגישתו סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מתייחס רק למצב שבו גזר הדין 'שותק' ביחס לאופן שבו ירוצו העונשים, מצב שבו עוסק גם סעיף 45 לחוק העונשין. אולם, לעמדתו, בנדון דידן קיימת התייחסות בגזר הדין לאופן ריצוי המאסר: בית המשפט קבע תאריך שממנו והלאה יחושב העונש: 30.11.2015. כזאת עשה לפי סעיף 44 לחוק העונשין, המקנה לבית המשפט סמכות לצוות על תאריך שהחל ממנו ישא הנאשם את עונשו. כאשר נקבע תאריך מפורש לנשיאת העונש, אין לומר שבית המשפט שותק לעניין סדר ריצוי העונשים, ואין תחולה לסעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

6.בטענה זו אין ממש. עניינו של סעיף 44 לחוק העונשין בסמכות בית המשפט להורות על תאריך לריצוי העונש (כאשר ברירת המחדל, לפי סעיף 43 לחוק העונשין, הוא מיום מתן גזר הדין). העובדה שבית המשפט קבע תאריך לריצוי העונש, אינה מפקיעה את הוראתו הברורה של סעיף 22א, הקובע בבירור שהעונש ירוצה במצב דברים כזה במצטבר. אין ללמוד מן השימוש בסמכות שלפי סעיף 44 לחוק העונשין, על איזושהי כוונה נסתרת להורות על ריצוי העונש בחופף. לא זו בלבד, אלא שעל פני הדברים כוונה כזו לא תועיל, משום שלשונו של סעיף 22א אינה מותירה לבית המשפט שיקול דעת בעניין זה.

7.אמנם, ניתן לטעון כי הביטוי שבסעיף 22א, "על אף הוראות סעיף 45 לחוק העונשין" ,

מלמד שסעיף זה כולו מתייחס למצב של שתיקת גזר הדין, ולא שולל את האפשרות שבית המשפט יפרש דבריו ויקבע כי גזר הדין ירוצה בחופף לעונש שבא בעקבות ביטול השחרור על-תנאי. פרשנות זו אינה נראית לי (ואף בית המשפט לעניינים מינהליים דחה אותה), אך אין צורך להכריע בה; משום שאף לפיה, אין מקום לטענה כי כל אימת שבית המשפט קבע תאריך לריצוי העונש, יש לראות בזה כאילו פירש דבריו בנוגע לאופן ריצוי העונשים הנוספים המוטלים על הנאשם, בחופף או במצטבר. ודוק: יש מצבים שבהם החלטת הפקעת הרישיון מתקבלת רק לאחר שניתן גזר הדין; היש מקום לומר שעצם קביעת תאריך לריצוי עונש מגלמת בתוכה הנחה שעונש זה לא 'יוקפא' אם יבוטל שחרורו על תנאי של האסיר במהלך ימי המאסר? פרשנותו של המבקש מעלה, אפוא, תמיהה, ובדין נדחתה על-ידי בית המשפט לעניינים מינהליים.

8.אשר על כן, הבקשה נדחית.