רע"ב 5007/18 דיב צלאח נ. שירות בתי הסוהר

1.

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (השופטת העמיתה ק' רג'יניאנו ) בעת"א 51755-02-18 מיום 29.5.2018, שבגדרו נדחתה עתירת המבקש בעניין אופן חישוב ימי מאסרו.

2.

ביום 11.6.2015 הורתה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המבקש מעונש מאסר שנגזר עליו. ימים מעטים לאחר מכן, ביום 22.6.2016, נעצר המבקש בשנית, בגין הליך פלילי נוסף, ומעצרו הוארך עד תום ההליכים המשפטיים. לאחר כמה חודשים, ביום 15.9.2016, הפקיעה ועדת השחרורים את רישיונו של המבקש, וקבעה כי ישא מאסר בפועל שאורכו כאורך תקופת התנאי – 624 ימים. לבסוף, ביום 5.7.2017, נגזר דינו של המבקש בגין ההליך הפלילי הנוסף. נגזר עליו עונש מאסר למשך 46 חודשים, ונקבע כי עונש זה ירוצה החל מיום מעצרו עד תום ההליכים (22.6.2016) ובניכוי כמה ימי מעצר אחרים.

3.

המשיב קבע כי תקופת המאסר מכוח הפקעת הרישיון (624 ימים) תרוצה באופן מצטבר לעונש המאסר החדש, כך שהמבקש ישא בעונש של כ-46 חודשים, וישא עוד בעונש של 624 ימים נוספים. המבקש סבור כי קביעה זו מנוגדת לדין, ולפיכך הגיש עתירת אסיר לבית המשפט לעניינים מינהליים .

4.

בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי הצדק עם המשיב, וזאת לאור סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, הקובע כי כאשר בוטל שחרורו על-תנאי של אסיר, הוא ישא את תקופת המאסר שעליו לשאת בשל כך "לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל עליו" . לפי סעיף זה, אפוא, על המבקש לשאת באופן מצטבר את שני העונשים – האחד בגין ביטול שחרורו על-תנאי, והשני שנגזר עליו לאחר מכן.

5.

המבקש טוען כי פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים – שגוי. לעמדתו, סעיף 22א לחוק מתייחס רק למצבים שבהם הפקעת הרישיון התבצעה לאחר מתן גזר הדין, ולא כאשר ההפקעה התבצעה במהלך ניהול ההליך הפלילי. ברם, דין טענה זו להידחות. סעיף 22א לחוק קובע, בין היתר, כי "היה האסיר נושא מאסר בעת שבוטל שחרורו, יופסק אותו מאסר לשם נשיאת יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול השחרור וישוב ויימשך מתום אותה תקופה" . זהו המצב בענייננו: למפרע נקבע כי עונש המאסר בן 46 חודשים יימנה החל מיום 22.6.2106; הפקעת הרישיון התבצעה ביום 15.9.2016, כך שבעת שבוטל שחרורו היה המבקש נושא עונש מאסר. ממילא, לפי הוראות הסעיף, על המבקש לשאת את שני העונשים במצטבר. בפסיקתנו הודגש, כי אף שגזר הדין ניתן רק לאחר שהופקע הרישיון, הרי שכאשר העונש שהוטל מחושב החל מיום המעצר עד תום ההליכים – בטרם הופקע הרישיון – חל הסעיף כאמור (רע"ב 4668/17 אוחנה נ' מדינת ישראל , פסקה 4 וההפניות שם (24.7.2017)).

6.

המבקש הלין גם על כך שהמדינה עמדה על מעצרו עד תום ההליכים שעה שהיה כבר אסיר (בשל הפקעת הרישיון), וגם טען כי גזר הדין ניתן במסגרת הסדר טיעון כאשר סוגיית ההפקעה היתה ידועה למדינה, אך היא לא טענה דבר בקשר לכך. איני רואה כיצד טענות אלו מסייעות למבקש בקשר לנדון: בשל העובדה שהמבקש היה עצור עד תום ההליכים, קוזזה תקופת המעצר מן העונש; אלמלא היה כן, הרי שתקופת מאסרו היתה מחושבת מיום מתן גזר הדין. העובדה שהמדינה לא התייחסה לסוגיית ההפקעה במסגרת גזר הדין אינה משפיעה על כך שלפי הדין, שני עונשים אלו ירוצו באופן מצטבר, כפי שקבע בית המשפט לעניינים מינהליים .

7.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.