רע"ב 436/11 איאד חמד נ. שירות בתי הסוהר

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 11.11.2010 בעת"א 35154-08-10 (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו )

בה נדחתה עתירתו של המבקש באשר לדרך חישוב תקופת מאסרו.

וזו תמצית העובדות הרלוונטיות לענייננו. ביום 27.3.2007 הורשע המבקש בעבירות של סחר בסמים והפרת הוראה חוקית והושתו עליו שלושה חודשי מאסר ויום בפועל, וכן שמונה חודשי מאסר על תנאי (ת.פ (תל אביב) 2626/07). ביום 13.5.2007 הורשע המבקש, במסגרת תיק נוסף (ת.פ 40023/06), בקשירת קשר לביצוע פשע מסוג החזקה ונשיאה של נשק והוטל עליו עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל, אותם נקבע כי יישא במצטבר לעונשים שהושתו עליו בת.פ 2626/07. ביום 22.8.2007 שוחרר המבקש שחרור מוקדם על תנאי, כאשר תקופת התנאי היתה עד ליום 3.1.2008 ובת 134 ימים. למרבה הצער, המבקש לא עמד בתנאי השחרור שנקבעו לו. ביום 1.12.2007 הוא איים על שוטר ובגין מעשה זה הורשע ונידון לשלושה חודשי מאסר בפועל (ת.פ 2718/08). בעקבות הרשעתו זו – ובעודו עצור (מיום 25.11.2007) עד תום ההליכים המשפטיים שנפתחו כנגדו במסגרת תיק אחר ונוסף (ת.פ 3596-12-09) בגין מעורבותו במהלך תקופת התנאי בעבירות של סמים ורכוש – פנתה המדינה לוועדת השחרורים בבקשה לביטול השחרור על תנאי, בהתאם לסעיף 20 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ). ביום 25.3.2010 הורתה ועדת השחרורים על ביטול השחרור על תנאי וחייבה את המבקש במאסר בפועל של 134 ימים, כאורכה של תקופת התנאי אותה הפר. מספר חודשים לאחר מכן הורשע המבקש בגין עבירות הרכוש והסמים שיוחסו לו במסגרת ת.פ 3596-12-09, וביום 6.7.2010 נקבע, בין היתר, כי יהא עליו לשאת עונש של סך הכל 19 חודשי מאסר בפועל, החל מיום 25.11.2009 הוא יום מעצרו בגין אותה פרשה. לתקופה זו, מתווספים 134 הימים שהוטלו עליו בגין הפרת תנאי שחרורו – ובהם עניינה של בקשה זו.

המבקש עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים והלין על דרך חישוב תקופת המאסר שעליו לרצות. טענתו היתה, כי אין להוסיף לתקופת המאסר בת 19 החודשים את מלוא תקופת המאסר, בת 134 הימים, שהוטלה עליו בגין הפקעת תנאי שחרורו. זאת, משום שלטענתו, בעת הפקעת שחרורו הוא היה נתון במעצר עד תום ההליכים ולא ריצה עונש מאסר אליו ניתן היה לצבור את תקופת ההפקעה, ומשכך, טען, הוראת סעיף 22א לחוק איננה חלה עליו, ויש לקזז מתקופת ההפקעה את 105 הימים בהם שהה במעצר עד תום ההליכים, בטרם תתווסף תקופה זו ל-19 חודשי המאסר שהוטלו עליו. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה, בקובעו – על בסיס סעיף 22א לחוק ופרשנותו בפסיקתו של בית משפט זה – כי לא נפל כל פגם בחישוב תקופת מאסרו של המבקש.

מכאן הבקשה שלפניי בגדרה מלין העותר על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים, וחוזר על הטענות שהעלה בפניו. המשיב מצידו, מתנגד לקבלת הבקשה וסומך הוא את ידיו לעניין זה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטות שקדמו לי ובתגובת המשיב, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

סעיף 22א לחוק שכותרתו "סדר נשיאת מאסר לאחר ביטול שחרור על תנאי" משמיע אותנו – ברורות – כך (ההדגשות הוספו, ס"ג'):

" על אף הוראות סעיף 45 לחוק העונשין, בוטל שחרורו על-תנאי של אסיר לפי סעיפים 20 עד 22, יישא האסיר את יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל עליו, ואם עבר עבירה נוספת בתקופת התנאי – גם לפני ובמצטבר לכל מאסר שיוטל עליו בשל אותה עבירה; היה האסיר נושא מאסר בעת שבוטל שחרורו, יופסק אותו מאסר לשם נשיאת יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול השחרור וישוב ויימשך מתום אותה תקופה; לענין זה, 'מאסר' – לרבות מאסר בשל אי-תשלום קנס".

יישומו של הסעיף על מקרה זה פשוט. בטרם יירצה המבקש את תקופת המאסר שהוטלה עליו בגין עבירות הסמים והרכוש – שתחילתה (הרטרואקטיבית) ביום 25.11.2009 (הוא יום מעצרו, כאמור) ומשכה 19 חודשים – עליו לרצות את 134 ימי תקופת השחרור שהופקעה. והרי, תקופת המאסר בת 19 החודשים שהוטלה על המבקש כבר מקזזת וכוללת בתוכה את מניין הימים בהם שהה המבקש במעצר עד תום ההליכים, ולפרשנות אותה מציע המבקש לפיה תקופת מעצרו עד תום ההליכים תקוזז הן מתקופת ההפקעה והן מן העונש שהוטל עליו, אין עיגון בלשונו של החוק או בתכליתו (ראו: רע"ב 6536/08 אבו זאלם נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 5.8.2008)). הנה כי כן, צדק בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטתו ואין מקום להיעתר לבקשה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.