רע"ב 6965/98 נביל חמארנה נ. מדינת ישראל

1.המבקש מרצה עונש מאסר בן עשר שנים בגין שותפות במעשה הריגה ויידוי אבנים, שהביא למותו של חייל מילואים ישראלי ברצועת עזה. ביום 29.12.96 דחתה ועדת שחרורים את בקשת המבקש לשחרור מוקדם. הוועדה נסמכה בהחלטתה על חוות דעת שהגישו גורמי הביטחון וקבעה כי יש סיכון בשחרורו המוקדם של המבקש. נקבע, כי במהלך משפטו לא הביע המבקש חרטה על המעשה שביצע וכי החרטה שהביע בפני ועדת השחרורים אינה חרטת אמת. הוועדה הוסיפה וקבעה כי עניינו של המבקש שונה מזה של אסיר אחר שהיה שותף למעשה ההריגה ואשר שוחרר שחרור מוקדם. השוני בין המקרים נלמד מהתנהגותם השונה של הנאשמים לאחר ביצוע המעשה, מהפרשי הגיל ביניהם וממשך המאסר שהוטל על כל אחד מהם. המבקש לא ערער על החלטה זו של ועדת השחרורים.

2.ביום 19.6.98 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטת ועדת השחרורים. בפני ועדת השחרורים שדנה בעניינו של המבקש הונחה חוות דעת של שירות בתי הסוהר וכן חוות דעת עדכנית של שירות הביטחון, שחזר וטען כי אין לשחרר את המבקש מטעמי בטחון. ועדת השחרורים דחתה את הבקשה לשחרור מוקדם וקבעה, כי המבקש לא הצביע על קיומם של טעמים שיש בהם כדי להצדיק סטייה מההחלטה הקודמת בעניינו.

3.המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כנגד החלטת ועדת השחרורים (עתירה 2224/98). בית המשפט (הנשיא א' לרון, והשופטים: י' פלפל ונ' הנדל) דחה את העתירה. נקבע, כי ועדת השחרורים צדקה בקביעתה כי המבקש לא הציג עובדות או נסיבות חדשות המצדיקות שינוי ההחלטה הקודמת שלא לשחררו שחרור מוקדם. בית המשפט הוסיף וקבע, כי החלטתו היתה עומדת בעינה גם אילו כוונה כנגד החלטת ועדת השחרורים הראשונה שלא לשחרר את המבקש. בית המשפט אימץ בפסק דינו את עמדת גורמי הביטחון לפיה שחרורו המוקדם של המבקש "יהווה מקור עידוד ופרס למי שמשתתף באירועי אלימות כנגד ישראלים".

4.בפני בקשת רשות ערעור המכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו טוען המבקש לאפליה בינו לבין נאשם אחר באותה פרשה אשר שוחרר שחרור מוקדם בניגוד לעמדת שירותי הביטחון. המבקש מוסיף וטוען כי לא נשקפת ממנו כל סכנה באם ישוחרר, וכי הוא תומך בתהליך השלום ואין בכוונתו לפעול בניגוד לחוק. המבקש מוסיף ומדגיש את רצונו לסייע לאמו החולה ואת רצונו לשאת אישה.

5.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. לטענתה אין בנסיבות המקרה כדי להצדיק מתן רשות ערעור היות ולא נפל כל פגם בהחלטתה של ועדת השחרורים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי החלטתה של ועדת השחרורים נסמכה על עמדת גורמי הביטחון ועל התרשמותה של הוועדה כי המבקש אינו מביע חרטה כנה בגין מעשיו. לבסוף, טוענת המשיבה כי אין החלטתה נגועה באפליה בשל השוני המהותי בין המבקש לבין האסיר ששוחרר. שוני זה, כך נטען, עולה בבירור מהחלטת ועדת השחרורים הראשונה.

6.לאחר שבחנתי את הבקשה שבפני, את טענות הצדדים ואת החומר המסווג שהונח בפני הערכאות קמא, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. הלכה פסוקה היא, כי בית משפט זה אינו מתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו. תפקידו הוא לבדוק אם פעלה הוועדה במסגרת סמכותה ואם לא נפלו פגמים מהותיים בנוהלי דיון שבפניה (ראו: רע"ב 6/82 ועדת השחרורים, מחנה מעשיהו נ' צ'רלי בן שטרית , פ"ד לז(1) 394). דברים אלה נכונים ביחס לבית המשפט הדן בערעור על החלטת ועדת השחרורים והם נכונים פי כמה ביחס לבית משפט זה, הדן בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. במקרה הנוכחי קבעה ועדת השחרורים כי המבקש לא הראה כל טעם המצדיק סטייה מהחלטתה הראשונה של ועדת השחרורים שלא לקצר את תקופת מאסרו. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטה זו הינה סבירה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי אף אם היה רואה את עתירתו של המבקש כמופנית כנגד ההחלטה המקורית שלא לקצר את תקופת מאסרו, לא היה מתערב בה שכן גם החלטה זו היתה סבירה. בנסיבות אלה בהן לא נפל פגם בשיקוליה של ועדת השחרורים והחלטתה אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, לא מצאתי הצדקה להעניק למבקש רשות ערעור. זאת ועוד: בית משפט זה קבע לא פעם כי רשות ערעור תינתן רק באותם מקרים המעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות רחבה או נושא בעל חשיבות ציבורית והשלכות רחבות (ראו, למשל, רע"ב 4755/98 מחמד גרדאת נ' ועדת השחרורים , (טרם פורסם)). הבקשה שבפני אינה מעלה כל שאלה רחבה. כל שיש בה הן נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנוכחי. באלו אין די כדי להצדיק מתן רשות ערעור. מסקנתי היא, כי דין בקשת רשות הערעור להדחות.

הבקשה נדחית.