רע"ב 256/00 שמעון מסיקה נ. ועדת השחרורים

1.על המבקש הוטל עונש מאסר של 30 חודשים בגין עבירה של ניסיון לקשירת קשר לביצוע פשע. תקופת המאסר בפועל קוצרה על ידי כך שנשיא המדינה המיר ששה חודשי מאסר בפועל בששה חודשי מאסר על תנאי. לאחר שריצה 2/3 מתקופת המאסר שוחרר המבקש ברשיון על ידי המשיבה (להלן: ועדת השחרורים). במהלך תקופת הרשיון עבר המבקש עבירה של התנהגות פסולה במקום ציבורי. הוא הורשע בה על פי הודאתו והוטל עליו עונש של מאסר על תנאי וקנס. בגין הרשעה זו הפקיעה ועדת השחרורים את רשיונו של המבקש, לבקשתה של המדינה. המבקש עתר לבית המשפט המחוזי כנגד החלטת ועדת השחרורים. עתירתו נדחתה. בית המשפט המחוזי (בדעת רוב) עמד על השיקול המרכזי שלטעמו, על ועדת השחרורים לשקול בבואה לבטל רשיון של אסיר, הוא שיקול ההרתעה. בית המשפט מצא כי יישומו של שיקול זה על עובדות המקרה, מצדיק את הפקעת הרשיון. הוא ציין, כי עברו של המבקש רצוף עבירות של התנהגות פרועה במקום ציבורי, איומים, העלבה במקום ציבורי, העלבת עובד ציבור, אי קיום צו בית משפט ועבירות אלימות אחרות, שהן מאותו סוג של העבירה שעבר בתקופת הרשיון. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

2.הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט אינו מתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו. תפקידו הוא לבדוק אם פעלה הועדה במסגרת סמכותה, אם דבק בשיקוליה פסול או אם נפל פגם מהותי בנוהלי הדיון שבפניה (רע"ב 6/82 ועדת השחרורים, מחנה מעשיהו נ' בן שטרית , פ"ד לז(1) 393, 395). "דברים אלה יפים לבית המשפט המחוזי הדן בערעורו של אסיר על החלטת ועדת השחרורים, ויפים הם, על אחת כמה וכמה, לבית משפט זה בבואו לבחון בקשת רשות ערעור של אסיר שעניינו נדון בועדת השחרורים ובבית המשפט המחוזי" (רע"ב 4755/98 מחמד גרדאת נ' ועדת השחרורים (לא פורסם); רע"ב 6965/98 נביל חמארנה נ' מדינת ישראל-ועדת השחרורים (לא פורסם)).

3.גדר וסוג השיקולים אותם נדרשת ועדת השחרורים לשקול בבואה לשלול רשיונו של אסיר, נדונה והוכרעה על ידי בית משפט זה (ראו: בג"ץ 223/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים ואח' (לא פורסם)). מערכת השיקולים הראויים להישקל על ידי הועדה נקבעה על ידי בית משפט זה ואין, אפוא, מקום לדון בכך מחדש. לפיכך, מהיבט זה, אין הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

הועדה פעלה במסגרת שהותוותה בפסיקתו של בית משפט זה, היא שקלה את השיקולים הרלבנטיים לעניין ביטול הרשיון והחלטתה עמדה לביקורת של בית המשפט המחוזי, שבדק אותה על כל היבטיה. לפיכך, אין מקום לבדיקה מחודשת פעם נוספת.

4.אף לגופו של עניין, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתה של ועדת השחרורים, שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי. שחרור ברשיון, שמשמעותו הפחתת שליש מעונש המאסר שהושת בבית משפט, איננו זכות קנויה של נאשם שהורשע בדינו. הוא ניתן כעידוד וכהכרה בהתנהגות טובה ובתנאים, ביניהם, בתנאי שהאסיר לא יבצע עבירה בתקופת הרשיון. עונש המאסר הוטל על האסיר בשל ביצוע עבירה חמורה על רקע סכסוך עסקי. הוא שוחרר ברשיון וכעבור שלושה חודשים בלבד, שב וביצע עבירה נוספת. אף שעבירה זו לא הייתה חמורה במיוחד, כשלעצמה, והוא לא נדון בגינה למאסר בפועל, הייתה זו עבירה מאותו סוג של הרשעות קודמות של המבקש, חמש עשרה במספר. גם הרקע לעבירה הנוכחית הוא סכסוך עסקי, עבירה שבגינה נכנס הוא לכלא מלכתחילה. כל אלה הצדיקו את שלילת ביטול הרשיון, למרות נסיבות אישיות מקלות ולמרות העובדה שיש להחזיר את המבקש לכלא לאחר ששוחרר, מה שמאפיין את כל המקרים של ביטול רשיון. על כל פנים, אין הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת ועדת השחרורים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי ואין מקום ליתן רשות ערעור.

נראה, שאין מניעה שועדת השחרורים תשקול מחדש מתן רשיון למבקש, בהתמלא התנאים לכך וכשנסיבות העניין יצדיקו זאת.

5.אשר על כן דין הבקשה להידחות והיא נדחית בזה.