רע"ב 8476/10 יאסר מחמד מחמוד צלאח נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים י' שפסר, ר' אבידע וי' צלקובניק) בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 48821-08-10), אשר דחה את עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו שחרור מוקדם, לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: החוק ).

2.

המבקש הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון, בעבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, נשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת וניסיון לגרימת מוות בכוונה. בגין מעשים אלו, גזר בית המשפט הצבאי (כבוד הנשיא צ' לקח) על המבקש עונש של שבע שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי. המבקש מרצה את עונשו, וביום 4.8.10, עלה עניינו בפני ועדת השחרורים, לצורך בחינת אפשרות שחרורו המוקדם על תנאי. הוועדה מצאה כי עדיין נשקפת מן המבקש סכנה לציבור ולביטחונו וכי הוא אינו ראוי לשחרור מוקדם בשל סיכויי שיקומו הנמוכים. לפיכך, נדחתה הבקשה לשחרור מוקדם.

3.

המבקש עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע נגד החלטה זו. בית המשפט דחה את העתירה, בקובעו כי הוועדה שקלה בהחלטתה את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, וביניהם נתוניו וצרכיו האישיים של המבקש למול מסוכנותו הפוטנציאלית לציבור. לפיכך, נקבע כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטת ועדת השחרורים, בהיותה מידתית ועומדת במתחם הסבירות.

4.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי. בא כוחו של המבקש טוען כי העניין מעלה שאלות, הנוגעות לעניינם של אסירים ביטחוניים ככלל, ולפיכך מצדיק מתן רשות ערעור. ראשית, נטען כי ההצעה לגרש את המבקש אל מחוץ לתחומי ישראל, במטרה לאיין את מסוכנותו, לא נשקלה בכובד ראש על ידי ועדת השחרורים. שנית, נטען כי ועדת השחרורים לא שקלה את המלצת בית המשפט שגזר את דינו של המבקש, לפיה בבוא היום יש לשקול את הרחקתו של המבקש מישראל לשם שיקומו. לשיטת בא כוח המבקש, קביעת ועדת השחרורים כי אינה כבולה לשיקול דעתו של בית המשפט שגזר את העונש, אינה יכולה לעמוד. שלישית, נטען כי יש לקבוע אמות מידה ברורות באשר לנטל ההוכחה הרובץ על כתפיו של אסיר ביטחוני, המבקש להוכיח כי ביצע שינוי אידיאולוגי בעמדותיו במהלך תקופת מאסרו. לבסוף, נטען כי אסירים ביטחוניים, המכורים לסמים, שבויים במעגל שוטה: הם אינם זכאים לקבל טיפול גמילה או שיקום בין כותלי בית הסוהר, ולכן בעיות ההתנהגות שלהם אינן מטופלות. משכך, בבואם בפני ועדת השחרורים לא ניתן לבחון באופן אמיתי את שחרורם המוקדם ברישיון, שכן המסוכנות הנשקפת מהם נוכח מצבם נותרת בעינה.

5.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה על הסף. לטענתה, עניינו של המבקש אינו מעלה סוגיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור. נטען, כי ועדת השחרורים שקלה בהחלטתה את מידת המסוכנות הנשקפת מהמבקש ואת סיכויי שיקומו. בית המשפט המחוזי בחן את אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי הוועדה ולא מצא בו כל רבב. לגופו של עניין נטען כי החלטת ועדת השחרורים התבססה על חוות דעת של גורמי הביטחון, שסברו כי עדיין נשקפת מהמבקש מסוכנות לביטחון הציבור, וכן על הערכה ריאלית של סיכויי שיקומו הנמוכים, נוכח התמכרותו ארוכת השנים לסמים וההפרעה האנטי-סוציאלית שממנה הוא סובל.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, וכן בהחלטת בית משפט קמא, סבורה אני כי דין הבקשה להידחות. הלכה ידועה היא כי ככלל, רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים בהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או נושא בעל חשיבות כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.86); רע"ב 9011/02 גולדנברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.03); רע"ב 4539/97 יונס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.97)) . אזכיר כי הלכה היא שלוועדת השחרורים נתון שיקול דעת רחב, אשר לא יוחלף בשיקול דעתו של בית המשפט, והתערבותו של בית משפט בו שמורה על כן למקרים חריגים ביותר (רע"ב 4755/98 גרדאת נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, 16.11.98); רע"ב 256/00 מסיקה נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, 7.2.00); רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים , פ"ד נח(2) 326 (2004)).

במקרה דנן, הלכה למעשה, טענותיו של המבקש נוגעות רובן ככולן לנסיבות המקרה הקונקרטי ואינן מעלות סוגיות משפטיות עקרוניות וכלליות. למותר לציין כי הטענות נבחנו גם על ידי ערכאת הערעור – ונדחו. משכך, אין לקבוע כי הבקשה עונה על אמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור.

למעלה מן הצורך, יאמר כי בכדי לזכות בשחרור על תנאי, על ועדת השחרורים להשתכנע כי "האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור" (סעיף 4 לחוק). בעניין בו עסקינן, ועדת השחרורים מצאה כי המבקש לא הרים את נטל הוכחת שתי הדרישות הללו. הקביעה כי המסוכנות הנשקפת ממנו עומדת בעינה נסמכת על הערכת גורמי הביטחון. טענתו של המבקש כי לכאורה יש קושי להוכיח קיומו של שינוי אידיאולוגי אינה מצריכה דיון בעניינו, שכן כעולה מהחלטת הוועדה ומפסק דינו של בית המשפט המחוזי, עמדתם מבוססת על אינדיקאציות קונקרטיות לקביעה כי מסוכנותו של המבקש לא פחתה. מטעם זה גם נקבע כי אין בהצעת גירושו למצרים, כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. התייחסות הוועדה להצעה זו מקיימת הלכה למעשה את המלצת בית המשפט שגזר את דינו של המבקש, שהמליץ כי ועדת השחרורים תיתן דעתה לאפשרות שיקומו של המבקש מחוץ לישראל. בכך ששקלה את הצעת הגירוש, כיבדה הוועדה את המלצת בית המשפט, אך ברי כי אין היא כבולה בה. לפיכך אין לקבל את טענת בא כוח המבקש כי הוועדה התעלמה מהמלצה בית המשפט בגזר הדין. בנוסף, קבעה הוועדה כי המבקש אינו ראוי לשחרור וזאת בשל סיכויי השיקום הנמוכים, הנובעים מהתמכרותו רבת השנים לסמים ומההפרעה ממנה הוא סובל. מעבר לכך שהטענות שהועלו עוסקות למעשה בעניינו של המבקש ולא בשאלות כלליות של ממש, נראה כי אין יסוד להתערבות בקביעת בית המשפט קמא, שכן התמונה המצטיירת הינה כי מהמבקש עדיין נשקפת מסוכנות, ולפיכך אין לזכותו בשחרור מוקדם מן המאסר.

הבקשה, אפוא, נדחית.