רע"ב 8040/12 כמאל אבו סיף נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז שניתן על-ידי כב' השופטים א' טל – סג"נ, א' מקובר ו- ה' עובדיה , בתיק עת"א 14111-08-12, מיום 14.8.2012. בפסק דינו קיבל בית המשפט את עתירת המשיב נגד החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש, שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו , מיום 6.8.2012.

רקע והליכים

2.

המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בתשעה תיקים פליליים, בביצוע עבירות של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ); החזקת סכין שלא כדין, לפי 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); החזקת נכס החשוד כגנוב, לפי 413 לחוק העונשין; העסקת עובד שהוא תושב זר שאינו רשאי לעבוד בישראל, לפי סעיף 12(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ); סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים; והכשלת שוטר, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

3.

בגין עבירות אלו, הושת על המבקש, בין היתר, עונש מאסר בפועל למשך 48 חודשים, הכולל בחובו הפעלה של עונש מאסר מותנה.

4.

ביום 28.3.2012, נדונה, לראשונה, בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם על תנאי, לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ממאסר ), בפני ועדת שחרורים בכלא איילון. ועדת השחרורים הורתה, כי ימונה למבקש סנגור מהסנגוריה הציבורית וכי יש לקבל דו"ח, בעניינו של המבקש, ממחלקת בריאות הנפש. דיון שני בפני ועדת שחרורים התקיים ביום 7.5.2012, במסגרתו הוחלט, בהסכמת המבקש, כי עניינו יישמע בשנית, לאחר הגשת תכנית טיפולית מקיפה שלא תתבסס על גמילה מסמים בלבד.

5.

ביום 6.8.2012, דנה ועדת השחרורים בשלישית בעניינו של המבקש, לאחר שהמבקש הביע את רצונו להשתחרר ממאסר והציג תכנית שיקומית בת שנה, מאת מרכז " אלפתם ". התוכנית כוללת, הן טיפולי גמילה והן טיפול להקניית מיומנויות לשמירה על חיים נורמטיביים, ובמסגרתה, ישולב המבקש במוסד סגור למשך 3 חודשים, תוך אפשרות להארכת השהות במוסד. בתום הדיון, ולאחר שמיעת הצדדים, קיבלה ועדת השחרורים את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו, בדעת רוב, ובניגוד לדעתו החולקת של יו"ר הוועדה. הגורמים המקצועיים בוועדה, סברו כי יש לראות במבקש כמי שראוי לשחרור, וכמי שניתן לאיין את מסוכנותו, ככל שזו קיימת, על יסוד התכנית השיקומית שהוצגה. זאת, לאחר שהעריכו, כי נכונותו של המבקש להשתלב בתכנית בקבוצה לשליטה בכעסים והעובדה כי עובר להיותו טעון הגנה, היה המבקש אסיר עבודה, מלמדים על התחלה של תהליך שיקומי.

מנגד, סבר הגורם המשפטי בוועדה, הוא יו"ר הוועדה, כי אין להורות על שחרור מוקדם של המבקש, וזאת היות שאין לקבוע כי מסוכנותו תאויין רק על-פי התכנית השיקומית המוצעת; בשים לב לעברו הפלילי של המבקש וההזדמנויות שניתנו לו בעבר; לאור התנהגותו כמשתקפת מהמידע המודיעיני והמשטרתי; ולנוכח העובדה כי הוא סרב להתחיל בהליך טיפולי במהלך המאסר.

אשר על כן, קבעה ועדת השחרורים, ברוב דעות, כי יש לאפשר את שחרורו המוקדם של המבקש במסגרת תכנית השיקום המוצעת ובתנאים מגבילים נוספים.

6.

ביום 8.8.2012, הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נגד החלטתה של ועדת השחרורים. בעתירה נטען, כי בהחלטת ועדת השחרורים נפלו פגמים מהותיים היורדים לשורש העניין, וכי היא אינה סבירה באורח קיצוני, ועל כן, מן הראוי לבטלה. לטענת המשיב, מכלול נתוניו של המבקש מלמדים כי הוא אינו ראוי לשחרור מוקדם וכי הוא מסוכן לציבור. זאת, בשים לב לעובדה כי המבקש מרצה מאסר שישי בן ארבע שנים; העובדה כי המבקש ביצע את העבירות בגינן הורשע שעה שמאסר על תנאי בן 36 חודשים תלוי ועומד נגדו; העובדה כי למבקש 17 הרשעות קודמות; העובדה כי המבקש שוחרר שחרור מוקדם פעמיים בעבר; העובדה כי בעניינו של המבקש הוגשו 14 ידיעות מודיעיניות חסויות המלמדות על מעורבות שלילית בין כותלי הכלא; והעובדה כי המבקש לא עבר כל תהליך טיפולי משמעותי בין כותלי הכלא.

אשר לתכנית השיקום שהתקבלה, טען המשיב, כי אין בה כדי לאיין את מסוכנותו של המבקש, ובפרט שעה שלאחר הטיפול בתנאי פנימייה, צפוי המבקש לחזור לבית משפחתו ולסביבה, בה מצא את דרכו לעולם הפשע.

לאור האמור, נטען על-ידי המשיב, כי החלטת ועדת השחרורים אינה סבירה ומן הראוי לבטלה.

7.

ביום 14.8.2012, קיבל בית המשפט המחוזי מרכז את עתירת המשיב, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים. בית המשפט קבע, כי דעת הרוב בוועדה לא נתנה דעתה, במידה הראויה, לעברו הפלילי של המבקש, ולעובדה כי עונשי העבר אשר הושתו עליו, לא הרתיעו אותו מלחזור ולבצע את אותן עבירות, וזאת, כאשר מאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו. עוד נקבע, כי עיון במידעים החסויים מעלה כי התנהגותו של המבקש לאורך כל תקופת מאסרו הייתה שלילית, ובמיוחד ככל שמדובר בהחזקת חפץ מסוכן, מהזמן האחרון. עקב כך, קבע בית המשפט המחוזי, כי החלטת רוב חברי וועדת השחרורים לשחרר את המבקש על תנאי, חורגת ממתחם הסבירות ואינה מתחשבת כראוי במסוכנות הנובעת ממעשיו של המבקש, מעברו הפלילי, ומהעובדה כי הוא לא עבר הליך גמילה מסמים בין כותלי בית הסוהר.

לאור האמור, התקבלה העתירה ובוטלה החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם על תנאי.

הבקשה

8.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש בעצמו, נטען כי שגה בית משפט המחוזי משקיבל את עתירת המשיב נגד החלטת וועדת השחרורים לשחררו שחרור מוקדם. זאת, שעה שמדובר בהחלטה שיסודה בנימוקים סבירים, וכאשר התנאים, בהם נקבע כי המבקש ישוחרר, מגבילים ביותר וראויים. בד בבד עם הבקשה, הגיש המבקש בקשה למינוי סנגור.

9.

ביום 6.12.2012, הוגשה תשובת המשיב לבקשה, בהתאם להחלטתו של בית משפט זה. בתשובתו טוען המשיב, כי דין הבקשה להידחות, הן על הסף והן לגופה. לטענת המשיב, עניינו של המבקש אינו מעורר כל שאלה ציבורית או משפטית חשובה, כנדרש בבקשות כגון דא, ובקשתו עוסקת בבחינת נסיבותיו הספציפיות. לגופו של עניין, טוען המשיב, כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, עת קבע כי המבקש אינו ראוי לשחרור מוקדם, לנוכח העובדה כי שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור; בשים לב לעברו הפלילי המכביד; ולנוכח חומרת העבירות בגינן הורשע; והצטברות מידע מודיעיני חסוי אודות המבקש, המלמד על התנהגות שלילית בין כותלי הכלא; ובהינתן העובדה כי המבקש סרב לתוכנית גמילה שהוצעה לו במהלך מאסרו.

10.

ביום 25.12.2012, העביר המשיב את המידע החסוי בעניינו של המבקש לעיונו של בית המשפט זה, בהתאם להחלטתי מיום 13.12.2012.

דיון והכרעה

11.

לאחר עיון בבקשה, בתשובת המשיב ובחומר החסוי שהועמד לרשותי, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

כלל ידוע הוא, כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים ב עתירה נגד ועדת השחרורים, לפי סעיף 25(ה) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, שמורה אך למקרים מיוחדים המעוררים שאלה ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם של הצדדים (ראו, לעניין זה, רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.1986); רע"ב 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 21.8.2012)). הלכה זו, והקריטריונים הנהוגים בשיטתנו למתן רשות ערעור, יפים אף במקרים בהם בית המשפט המחוזי ביטל את החלטתה של וועדת השחרורים (ראו, למשל, רע"ב 7519/11 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 15.3.2012) ; רע"ב 4856/12 אבו לבן נ' ועדת השחרורים בגוש מרכז (לא פורסם, 9.7.2012)).

12.

הנני סבור, כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, המצדיקים מתן רשות לערעור נוסף בפני בית משפט זה, משאינו מגלה כל שאלה משפטית, או סוגיה עקרונית, בעלת חשיבות מיוחדת, ושעה שעניינו של המבקש מצטמצם, לשאלות פרטניות הקשורות בו.

13.

למעלה מן הנדרש, יוזכר, כי לא עומדת לאסיר זכות קנויה להשתחרר שחרור מוקדם מריצוי עונשו. יחד עם זאת, לועדת השחרורים סמכות שבשיקול דעת להעניק שחרור מוקדם לאסיר, העומד באמות המידה הקבועות בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, ולאחר ששוכנעה כי " האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור ". התערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטתה של ועדת השחרורים,בעניינים כגון דא, מצטמצמת אך למקום בו שוכנע בית המשפט כי נפל בה פגם, בשל אחת העילות המוכרות במשפט המינהלי, לרבות חריגה ממשית ממתחם הסבירות ( ראו, לעניין זה, בג"ץ 550/89 היועץ

המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים , פ "ד מג(2) 739 (1989); בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים , פ"ד נה(2) 838 (2001); רע"ב 6438/08 אבו גידאן נ' ועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם (לא פורסם, 7.10.2008)).

14.

במקרה דנן, סבורני, לאחר ש עיינתי בחומר החסוי שהועמד לרשותי, כי אין מקום להיעתר לבקשה, גם לגופו של עניין. זאת, שכן שוכנעתי כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר בדין קבע כי החלטתה של ועדת השחרורים חרגה, בנסיבות העניין, מגדר מתחם הסבירות. ארבע עשרה הידיעות המודיעיניות מטעם שירות בתי הסוהר, אשר ארבע מהן התקבלו בזמן האחרון ולא עמדו בפני ועדת השחרורים, מלמדות על התנהגותו השלילית של המבקש בין כותלי הכלא, ויש בהן כדי להעיד על מסוכנותו. אל מידעים אלו, מצטרפים יתר נסיבותיו של המבקש, לרבות חומרת העבירות בגינן הורשע המבקש; העובדה כי העבירות בוצעו עת שמאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו; עברו הפלילי המכביד; והעובדה כי הוא לא עבר כל תהליך טיפולי משמעותי בין כותלי הכלא וסרב להשתלב בתוכנית גמילה שהוצעה לו.

יצויין, כי איני רואה טעם, במקרה דנן, במינוי סנגור נוסף עבור המבקש, כמבוקש על-ידו, וזאת בשים לב לעובדה כי המבקש היה מיוצג לאורך כל ההליך על-ידי הסנגוריה הציבורית (על-ידי עו"ד אילן שדי בפני ועדת השחרורים ועל-ידי עו"ד גיא רוסו בפני בית המשפט המחוזי), וכאשר מכלול הנתונים, ובעיקרם החומר החסוי, מצביעים, באופן חד משמעי, כי גם לגופו של עניין אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור .

לאור האמור, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש ובטענותיו, במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לפיכך, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.