רע"ב 1083/12 חיים שטרית נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

המבקש, יליד 1963, הוא אסיר הנושא בעונש מאסר של שבע שנים ועשרה חודשים בגין הרשעתו בעבירה של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. לחובתו המבקש שש הרשעות קודמות בעבירות אלימות, רכוש, סמים ועוד. עונש המאסר הנוכחי שבו הוא נושא הוא החמישי במספר. מוער שחרורו המקורי של המבקש ממאסרו, בניכוי מינהלי, חל ביום 8.3.2013.

2.

ביום 4.1.2012 החליטה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המבקש. הוועדה נתנה דעתה, בין היתר, לחומר מודיעיני חסוי שהוצג לה ומעיד על מסוכנותו, אולם קבעה כי המבקש הוכיח כי יש לו מוטיבציה אמיתית לשנות את אורחות חייו, בין היתר, בזכות הליווי הטיפולי שקיבל בתקופת שהותו בבית הסוהר. עוד נקבע כי תכנית שיקום שהוכנה על-ידי הרשות לשיקום האסיר יכולה לאיין את מסוכנותו. לבקשת המשיב, עוכבה החלטתה של ועדת השחרורים לצורך שהות להגיש עתירה מינהלית נגד החלטת השחרור.

3.

ביום 19.1.2012 החליט בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז (כב' סגן הנשיאה א' טל והשופטים צ' דותן ו ש' מנהיים ) לקבל את עתירת המשיב ולבטל את שחרורו המוקדם של המבקש. בית המשפט קבע כי ועדת השחרורים לא ייחסה משקל הולם לידיעות המודיעיניות החסויות שהוצגו לה, שמהן עולה כי התנהגותו הסמויה של המבקש במהלך מאסרו לא הייתה תקינה, וכי הוא עמד בקשרים עם חברים בארגוני פשיעה, שעה שהעבירות שבהן הורשע בוצעו במסגרת חברות בארגון פשיעה. נקבע כי ועדת השחרורים לא ייחסה משקל מתאים אף לעברו הפלילי של המבקש, ולעובדה שמשלושה מאסרים קודמים הוא שוחרר על תנאי, אמנם ללא תוכנית שיקומית, אולם חזר לבצע עבירות ולפקוד את כותלי בית הסוהר. כל אלה, מעידים – לפי בית המשפט המחוזי – על מסוכנות הנשקפת מהמבקש אם ישוחרר. נקבע כי החלטת ועדת השחרורים חורגת ממתחם הסבירות ולפיכך קמה עילה להתערב בה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, ועדת השחרורים שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות מידת המסוכנות העולה מהחומר המודיעיני החסוי שהוצג לה, והחליטה להורות על שחרורו המוקדם. החלטה זו, לפי הנטען, הייתה סבירה, ומכל מקום אין היא חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות במידה המקימה עילת התערבות. עוד נטען כי בית המשפט קמא לא ייחס משקל הולם לתהליך השיקומי שהמבקש עבר ולעובדה שהנהלת בתי הסוהר מציגה אותו כדוגמה לאסיר שעבר תהליך שיקום משמעותי. לבסוף נטען, כי הבקשה מעוררת שאלות כלליות הנוגעות להיקף התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתה של ועדת השחרורים, ובמשקל שיש לייחס לחומר מודיעיני חסוי אל מול ההליך השיקומי.

המשיב תומך בפסק דינו של בית המשפט קמא מטעמיו.

5.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, לרבות בחומר המודיעיני החסוי שהונח לפני בית המשפט קמא, באתי למסקנה שדין הבקשה לרשות ערעור להידחות. בניגוד לניסיון להציגה ככזו, אין הבקשה מעלה שאלות בעלות חשיבות ציבורית או כללית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המקרה. עניינו של המבקש נשמע בשתי ערכאות והבקשה דנן, אם תענה, תהיה "גלגול שלישי" של העניין. במצב כזה תינתן רשות ערעור במקרים חריגים ובמשורה (ראו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' מדינת ישראל , חוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (לא פורסם, 11.3.2009); רע"ב 6438/08 אבו גידאן נ' ועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם (לא פורסם, 7.10.2008); רע"ב 5202/11 בדיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.7.2011)). הלכה זו יפה גם מקום שבית המשפט ראה להתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים (ראו: רע"ב 6298/11 עמר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 15.2.2012) ; רע"ב 5527/08 סביחאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.2008)). די בכך כדי לדחות את הבקשה. למעלה מן הצורך אוסיף כי לאחר שעיינתי בחומר המודיעיני החסוי שהוצג לבית המשפט קמא, ושקלתי את מכלול הטענות והנתונים שהונחו לפניו, מקובלת עלי מסקנתו אף לגופו של עניין.

סוף דבר: הבקשה נדחית.