רע"ב 4970/18 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטים

שאהר

אטרש , יוסף בן חמו ו- חנא סבאג ) בעת"א 23545-03-18 מיום 16.4.2018, במסגרתה נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר בן 3 שנים ו-9 חודשים בגין הרשעתו בעבירות ביטחוניות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת ותמיכה בארגון טרור על רקע פעילותו ותמיכתו בארגון דאע"ש .

2.

המבקש הגיש בקשה לשחרור מוקדם ממאסרו, וביום 15.2.2018 ניתנה החלטת ועדת השחרורים (להלן: "הוועדה" ) לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "חוק שחרור על-תנאי" ), שלא להיעתר לבקשתו. בהחלטתה, התייחסה הוועדה לשיקולים הבאים: חומרת מעשיו של המבקש והעובדה כי מדובר בעבירות אשר מסכנות את בטחון המדינה ושלום הציבור ושבוצעו על רקע אידיאולוגי ברור; חלקו המשמעותי והדומיננטי של המבקש בהתארגנות ובפעילות הבלתי מותרת וסיועו באופן אקטיבי לשאר בני החבורה; התנהלות המבקש במהלך המאסר, לרבות עבירות משמעת שנרשמו לחובתו בעת שהותו במאסר; ומידע מודיעיני שהוצג בפני הוועדה המעיד על המשך פעילותו של המבקש על רקע אידיאולוגי מובהק. עוד ציינה הוועדה כי איננה מתעלמת מהעובדה שאין למבקש הרשעות קודמות, כי המבקש הביע חרטה בגין מעשיו, כי בריאותו נפגעה וכי הקשר עם משפחתו התרופף. ואולם, אין בכל אלה כדי לאיין את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, כמו גם התנהלותו במהלך המאסר. על כך הוסיפה הוועדה כי לאור חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, המקרה דנן נכנס בגדר המקרים של סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי, המאפשר לוועדה להביא בחשבון שיקולים של פגיעה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט ובהרתעת הרבים לצורך דחיית הבקשה לשחרור מוקדם. לסיום ציינה כי המבקש אף לא הצליח להוכיח כי רמת מסוכנותו פחתה.

3.

על החלטת וועדת השחרורים, הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי כאשר עיקר טענותיו הן: ראשית , לא היה מקום שהוועדה תעשה שימוש בסעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי, השמור למקרים חריגים בעלי חומרה ונסיבות מיוחדות; שנית , וועדת השחרורים לא נתנה משקל מתאים לקביעות שבתסקיר המעצר ובתסקיר לעניין העונש אשר מעידים כי מסוכנותו פחתה, ובכך סתמה את הגולל על סיכוייו לזכות בשחרור מוקדם. כן לא ניתנה לו אפשרות ממשית להוכיח כי מסוכנותו פחתה משום הגדרתו כ"אסיר ביטחוני"; לבסוף , אין לייחס חשיבות לעבירות המשמעת שביצע במהלך המאסר משום שמדובר בעבירות משמעת המתבצעות באופן קולקטיבי, כך שלמבקש לא הייתה ברירה אלא להצטרף אליהן.

4.

המשיבה בתגובתה טענה כי החלטת הוועדה מנומקת היטב ומבוססת על השיקולים הרלוונטיים הקבועים בחוק, ובראשם מסוכנותו של המבקש, ולפיכך לא זו בלבד שאינה חורגת ממתחם הסבירות אלא שכל החלטה אחרת בנסיבות העניין תהא בלתי סבירה בעליל. על כן, יש להותיר את החלטת הוועדה על כנה.

החלטת בית המשפט קמא

5.

בית המשפט קמא דחה את העתירה, וקבע כי גם מבלי להיזקק להוראתו של סעיף 10(א) חוק שחרור על-תנאי, קיימים די נימוקים המצדיקים את מסקנת הוועדה לפיה המבקש לא עמד בנטל להוכיח שרמת מסוכנותו פחתה. בית המשפט קמא ציין כי לא ניתן להתעלם מחומרת העבירות שבהן הורשע המבקש, מהתנהלותו במהלך תקופת המאסר וכן מהחומר בענייננו המעיד על מסוכנותו (לרבות החומר המודיעיני וחוות הדעת של שב"כ). נוכח כל אלה, המבקש לא הצליח לעמוד בנטל להראות כי הוא ראוי לשחרור מוקדם, וכי שחרורו המוקדם לא יסכן את שלום הציבור. עוד צוין כי ישנן אינדיקציות לפיהן המבקש לא זנח את הקו האידיאולוגי אשר הנחה אותו במעשיו, ושיש בו פוטנציאל ממשי כדי להביא למעשים דומים ואף חמורים יותר בעתיד. לפיכך, בית המשפט קמא קבע כי לא נמצא פגם בהחלטת הוועדה אשר מצדיק התערבות שיפוטית.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

תמצית בקשת רשות הערעור

6.

המבקש טוען כי אין בידיו "מקורות משפטיים שיוכל לצטט מהם טיעון משפטי סדור, בכל מקרה, ברור שעל הפרק עומדות גם שאלות משפטיות מהותיות" . לפיכך, ביקש מינוי סניגור ציבורי לשם ייצוגו בבקשה זו, ובהתאם יבקש הוא "לתקן את הבקשה, להוסיף לה או אפילו לגרוע ממנה" .

7.

בהחלטתי מיום 12.8.2018 ביקשתי כי הסניגוריה הציבורית תודיע עמדתה בנוגע לבקשתו של המבקש להיות מיוצג על ידה במסגרת הליך זה . בתגובתה לבקשה זו, הודיעה הסניגוריה הציבורית כי "לאחר בחינת השיקולים הנוגעים לענין , ובשים לב גם לנימוקיו של בית המשפט קמא, לרבות העובדה שפסק הדין מבוסס בעיקרו על נתונים ונסיבות פרטניות הנוגעות לעניינו של המבקש באופן קונקרטי, ולא על השימוש בחריג הקבוע בסעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי, מצאה הסניגוריה הציבורית כי בנסיבות המקרה אין מקום לייצג את המבקש במימון ציבורי במסגרת בקשת רשות ערעור שתוגש מטעמה" (סעיף 5 לתגובת הסניגוריה הציבורית). בנסיבות העניין, ולאחר עיון בעמדת הסניגוריה הציבורית, הגעתי לידי מסקנה כי אין מקום להיענות לבקשתו של המבקש למינוי סניגור ציבורי לצורך ייצוגו בהליך זה .

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובעמדת הסניגוריה הציבורית, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף בלא שנדרשת תגובת המשיבה.

9.

כידוע רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר תינתן רק במקרים מיוחדים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של האסיר

( בר"ע

7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקה 4 לפסק דינו של השופט אשר גרוניס (11.3.2009); רע"ב 2128/12 פלוני נ' ועדת שחרורים מיוחדת לאסירי עולם במקום מושבה בבית הסוהר מעשיהו , פסקה 8 (2.4.2012)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמות המידה האמורות.

המבקש העלה טענות נגד ההליכים שנוהלו בענייננו בתיק העיקרי, נגד ההליכים בוועדת השחרורים, וכן נגד החלטת הוועדה והחלטת בית המשפט קמא. ואולם, חרף ניסיונותיו של המבקש לעטות על בקשתו כסות של "שאלות משפטיות מהותיות" , הרי שהבקשה כולה נוגעת לנסיבותיו הפרטניות של המבקש, ואין היא מעוררת שאלה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. אף אינני סבור כי יש חשש שנגרם למבקש אי-צדק חמור או עיוות דין. בענייננו, החלטתו של בית המשפט קמא הינה מנומקת וסבירה, והמבקש לא הצביע על נימוק שיש בו כדי להצדיק התערבות בה.

10.

אדגיש בעניין זה כי בית המשפט קמא דחה את העתירה מבלי להיזקק לסעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי, וממילא שאלת תחולתו של סעיף זה על עניינו של המבקש אינה מצדיקה מתן רשות ערעור במקרה זה.

11.

אשר על כן הבקשה נדחית.