רע"ב 4060/20 אברהם חזון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים יוסף בן חמו, חנא סבאג ו- אילונה לינדנשטראוס ) מיום 20.5.2020 בעת"א 31387-05-20, במסגרתו התקבלה עתירת המשיבה נגד החלטת ועדת השחרורים, והוחלט לבטל את שחרורו ברישיון של המבקש.

1.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר שתחילתו ביום 4.9.2019, למשך 17 חודשים, בגין הרשעתו בעבירות של מעשה מגונה ומעשה מגונה בכוח בקטינה. על פי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, זהו עונש מאסר רביעי אותו מרצה המבקש בגין עבירות שונות.

2.

ביום 2.4.2020 הגיש המבקש בקשה לשחרור מוקדם ברישיון לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: " חוק

שחרור על-תנאי" ). ביום 7.5.2020 התקיים דיון בעניינו של המבקש בפני ועדת השחרורים (להלן: " הוועדה "), בסיומו החליטה הוועדה להיעתר לבקשה, חרף התנגדות בא כוח היועץ המשפטי לממשלה. הוועדה נתנה דעתה לכך שמדובר באסיר שחזר לעבור עבירות לאחר שזכה בעבר לשחרור מוקדם אולם קבעה בהקשר זה כי: " אין אנו נותנים לכך משקל רב בשל חלוף הזמן ". בנוסף, התייחסה הוועדה לחוות דעתו של המרכז לבריאות הנפש מיום 5.5.2020 (להלן: " חוות דעת מב"ן ") אשר קבעה את מסוכנותו המינית של המבקש ברמה "בינונית-נמוכה", ועם זאת ציינה כי " בחוות הדעת ישנן אמירות שליליות באשר לאישיותו של האסיר והתייחסותו לקורבן העבירה ולהליכי הטיפול ". לבסוף ציינה הוועדה כי נתנה משקל רב לכך שבעניינו של המבקש הוכנה תוכנית שיקום על ידי הרשות לשיקום האסיר (להלן: " רש"א "), הגם שהתוכנית הוכנה ללא מפגש פנים אל פנים עם המבקש, בשל מגפת הקורונה. בהקשר זה סברה הוועדה כי שילוב המבקש בתוכנית טיפולית משמעותית, בהתאם לתוכנית, מהווה גורם בעל משמעות רבה לשלילת מסוכנותו של המבקש לשלום הציבור. נוכח כל האמור, הגיעה הוועדה למסקנה כי יש לאשר למבקש שחרור מוקדם בתום שני שליש מתקופת מאסרו בתנאים המפורטים בהחלטה.

3.

בא כוח היועץ המשפטי לממשלה הגיש עתירה נגד החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי היא חורגת ממתחם הסבירות באופן המחייב התערבות שיפוטית. לטענת המשיבה, הוועדה העריכה באופן שגוי את מסוכנותו המינית של המבקש, אשר בהתאם לחוות דעת מב"ן נותרה בעינה. בנוסף נטען כי הוועדה לא נתנה משקל מספק לעברו הפלילי העשיר של המבקש, לחומרת העבירות שביצע, לעובדה שכבר זכה פעמיים בעבר לשחרור מוקדם, ולכך שעמדת נפגעת העבירה לא התקבלה. לסיום, נטען כי ראוי היה לקיים את הדיון בבקשה לשחרור מוקדם במועד קרוב למועד בו מסתיים ריצוי 2/3 מתקופת מאסרו של המבקש – הוא יום 5.8.2020.

4.

ביום 20.5.2020 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת את עתירת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, והורה על ביטול החלטת הוועדה (להלן: " פסק הדין" ). בכל הנוגע לנימוק בדבר חלוף הזמן מהעבירות הקודמות בהן הורשע המבקש, נפסק כי עמדת הוועדה אינה מקובלת, וכי לא ניתן להתעלם מהעובדה שבעבר ניתן למבקש שחרור מוקדם. באשר לנימוק בדבר מסוכנותו של המבקש נפסק כי הוועדה לא הבהירה מדוע העדיפה את תכנית רש"א על פני חוות דעת מב"ן, וכי תכנית רש"א נערכה עובר להגשת חוות הדעת של מב"ן, ואיננה מתיישבת עם הקביעות המפורטות בה. בית המשפט שוכנע כי המבקש לא עבר טיפול ייעודי, ועל כן עודנו מסוכן, וסבר כי לא ניתן לאיין את המסוכנות רק על סמך ההנחה שלאחר שחרורו יסכים המבקש לעבור טיפול. לבסוף נפסק כי היה על הוועדה לבחון את המסוכנות שיכולה להיות למבקש גם ביחס לנפגעת העבירה, וזאת גם אם עמדת נפגעת העבירה לא הוצגה בפניה. נוכח כל אלה סבר בית המשפט המחוזי כי מדובר במסוכנות בעבירות חמורות, ובאדם בעל קווי אישיות בעייתיים, כפי שעולה מחוות דעת מב"ן. בנסיבות אלא מצא בית המשפט קמא כי אין מקום להורות על שחרורו המוקדם של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור המונחת לפניי, בה נטען בפירוט רב נגד ביטול החלטת ועדת השחרורים בבית המשפט המחוזי.

5.

לטענת המבקש המקרה דנן מצדיק מתן רשות ערעור, מכיוון שהוא מעורר שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינו הפרטי, כגון: קיומו של פער בולט בין החלטת הוועדה להחלטת בית המשפט המחוזי כעילה למתן רשות ערעור, הבהרת ה"טעמים מיוחדים" הנדרשים בהתאם לסעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי לשם שחרור מוקדם של עברייני מין במקרים בהם אין חוות דעת חיובית של מב"ן, וכן דיון במשקל שיש לייחס לשיקום האסיר בהחלטות על שחרור מוקדם.

6.

זאת ועוד, המבקש טוען כי יש להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא, היות שהחלטת הוועדה מצויה במתחם הסבירות, ועל כן לא הייתה עילה להתערב בה. לטענת המבקש, הוועדה בחנה את מכלול השיקולים הרלוונטיים בעניינו, לרבות: השתתפותו בטיפולים טרם כניסתו למאסר ולאחריה, במסגרתם הביע חרטה על מעשיו, נכונותו להמשיך בטיפולים בעתיד, התנהלותו החיובית במסגרת מאסרו, וקיומן של חוות דעת חיוביות לעניין שחרורו מצד גורמי אבחון וטיפול שונים, לרבות שב"ס ורש"א. לעניין זה, מוסיף המבקש כי אף חוות דעת מב"ן אינה כוללת קביעות שליליות לעניין שחרורו המוקדם. שכן, מב"ן העריכה את מידת מסוכנותו ברף נמוך יחסית, ללא סיווגו כבעל סטייה מינית. כמו כן, נטען כי נכונות רש"א להכין למבקש תוכנית שיקום, כשלעצמה, מטה את הכף לטובת שחרור מוקדם.

7.

המשיבה בתגובתה, טענה כי דין בקשת הערעור להידחות, היות שאינה מעוררת כל שאלה משפטית או עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור . לחילופין, לעמדת המשיבה דין בקשת רשות הערעור להידחות מן הטעם שהמבקש לא הרים את הנטל הרובץ לפתחו לשכנע כי אינו מסוכן לציבור. המשיבה סבורה כי תכנית השיקום של רש"א אינה מאיינת את מסוכנותו המינית של המבקש, לאור העובדה שהמבקש לא עבר טיפול ייעודי לעברייני מין ונוכח חוות דעת מב"ן, במסגרתה נקבע כי רמת המסוכנות של המבקש אינה מבוטלת, וקיים בעניינו סיכוי גבוה לרצידיביזם מיני. זאת, לצד מאפיינים אישיותיים בעיתיים של המבקש, כגון מניפולטיביות ותועלתניות, המשליכים על כנות החרטה שהביע ונכונותו האמיתית לטפל בהתנהגותו. כמו כן, נטען כי תכנית רש"א הוכנה על בסיס חוות דעת ישנה של מב"ן, דבר המשליך על תקפות מסקנותיה, וכי ממילא על הוועדה לבחון האם האסיר מסוכן טרם שחרורו ולא במבט צופה פני עתיד. בהינתן האמור, סבורה המשיבה כי במקרה דנן לא מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים שחרור מוקדם של המבקש כעבריין מין, כנדרש בסעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

9.

כידוע, רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים הדן בעתירה נגד החלטת ועדת השחרורים תינתן ככלל רק מקום בו הבקשה מגלה שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש ( רע"ב 4970/18 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (19.8.2018); רע"ב 5531/18 נורין נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 10 (25.9.2018)). סבורני כי הבקשה שלפניי אינה נמנית בגדר אותם מקרים חריגים.

10.

בענייננו, על אף הניסיון האופייני לבקשות רשות ערעור לשוות לבקשה אופי עקרוני, המדובר במובהק בבקשה המתמקדת בעניינו הפרטני של המבקש, ובנסיבות המקרה הספציפיות. הסוגיה השנויה במחלוקת היא האם ראוי לשחרר את המבקש בשחרור מוקדם חרף מסוכנתו. במקרה דנן, סוגיה זו אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, לא כל שכן שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית . בית המשפט המחוזי מצא, בניגוד לעמדת וועדת השחרורים, כי במכלול נסיבותיו של המבקש, ובשים לב לעברו המכביד ולחוות הדעת העדכנית של מב"ן, רמת המסוכנות הנשקפת מהמבקש לשלום הציבור אינה מאפשרת שחרור מוקדם. קביעה ממוקדת וקונקרטית מסוג זה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

11.

סוף דבר : בקשת רשות הערעור נדחית.